לאחר חלומו של יעקב בבית אל, הפרק שלנו מספר על יציאתו של יעקב מארץ כנען לחרן. בפסוק הפותח את הפרק ישנו ביטוי ייחודי ויוצא דופן: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם" (א). כבר חז"ל, ובעקבותיהם מספר פרשנים, שמו לב לביטוי מיוחד זה: 'לשאת את הרגליים'. במדרש תנחומא פרשת ויצא מופיע כך:
"וישא יעקב רגליו - אמרו רבותינו כל בני אדם רגליהם סובלות אותם, אבל יעקב הוא נושא את רגליו, שנאמר וישא יעקב רגליו".
המדרש מתייחס לעצם העובדה שרק לגבי יעקב נאמר ביטוי זה ומנגיד בין כל בני האדם שבדרך כלל רגליהם נושאות אותם, לבין יעקב הנושא רגליו. אולם מדרש זה אינו מרחיב במשמעות העניין. במדרש אחר, שכל טוב (בובר) בראשית פרשת ויצא פרק כט, ישנה התייחסות משמעותיות יותר לעניין:
"וישא יעקב רגליו. בקלילות, כיון שנתבשר בשורה טובה ניתן בו כח וקלילות, וכן הוא אומר ושמועה טובה תדשן עצם (משלי ט"ו, ל), וכתיב וקווי ה' יחליפו כח (ישעי' מ', לא)".
על פי המדרש, אדם שיוצא למשימה עם חשק ומוטיבציה והולך בקלילות, נחשב כנושא את רגליו. הוא שולט עליהן וכאילו סוחב אותן. לעומת זאת, אדם שצועד ללא חדווה וחשק, רגליו, שיש עליהן עומס, נושאות אותו.
גם מספר פרשנים שמו לב לעניין זה ונזכיר שניים. הספורנו בפירושו על אתר כותב כך:
"וישא יעקב רגליו. הנה כשילך האדם מדעתו אל מקום מכוון מאתו יצדק עליו שהוא נושא את רגליו. אבל כאשר יסע מאיזה מקום מבלי אין שם מנוח לכף רגלו יצדק עליו שרגליו נושאות אותו כענין 'יובילוה רגליה' (ישעיהו כ"ג, ז)".
הספורנו מסביר שאותה קלילות הגורמת לאדם לשאת את רגליו קיימת כאשר לאדם יש יעד ברור אליו הוא הולך. אולם כאשר הוא הולך והולך ללא מטרה ברורה, אין לו מנוח ורגליו נושאות אותו.
נסיים עם דבריו של רש"ר הירש במקום:
"הנה הוא הפך לאיש אחר: לא עוד 'ויצא יעקב' (בראשית כ"ח, י), כי אם 'וישא יעקב רגליו' (שם, כ"ט, א). לא רגליו של אדם מוליכות אותו, לא הגוף נושא את הרוח, אלא האדם נושא את רגליו, הנשמה החיה באדם נושאת וסובלת את גופו. מתוך השקפה כזאת ילך גם יעקב לקראת עתידו, ובמקלו בידו, הוא מלא בטחון ושמחה".
