מדוע קרה מעשה דינה?

"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית ל"ד, א-ב)

"וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת-אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק" (בראשית ל"ב, כג)

 

רש"י בראשית ל"ב, כג:

ודינה היכן היתה? 

נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו,

ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב,

ונפלה ביד שכם.

 

ברטנורא מסביר את דברי רש"י:

קשה, אדרבא היה ראוי שתחשב לו לצדקה, שמנעה מיד הרשע!

ויש לומר, שיעקב לרעה נתכוון, שלא היה רוצה שאחיו יהיה צדיק, כדי שלא יתקיים בו ברכת "הוה גביר לאחיך" (בראשית כ"ז, כט)

ולפיכך נענש.

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות

ר' עובדיה מברטנורא  נולד בערך בשנת 1440–1450 ונפטר כנראה סביב שנת 151. נולד בעיר ברטנורא שבאיטליה, נדד בכמה ערים באיטליה ומצרים והגיע לארץ ישראל שם הקים ישיבה. היה פוסק, פרשן, רב העיר ומנהיג הקהילה היהודית בירושלים בשלהי התקופה הממלוכית. נודע בעיקר בשל פירושו המרכזי על המשנה. כתב גם פירוש על רש"י על החומש.

Volver al capítulo

הטוב והרע בסיפור דינה

 

קריאה פשטנית של סיפור דינה רואה בו אולי תיאור של 'מלחמת בני אור (- בני יעקב) בבני חושך (- חמור ושכם ואנשי עירם)', אולם המציאות המתוארת בסיפור, אינה מורכבת מצבעי שחור ולבן בלבד, אלא מגוונים שונים של אפור. גם 'הרעים' הם אנשים מורכבים שניתן למצוא בהם נקודות אור, וגם 'הטובים' הם אנשים שהסיפור מתכוון לעורר את ביקורתנו ביחס לתגובותיהם ולמעשיהם.

שכם בן חמור הוא ללא ספק 'האיש הרע' בסיפור: הוא זה שעשה מעשה נבלה, ופגע פגיעה נוראה בדינה ובמשפחתה. ובכן, מעשה נבלה כזה, שהעושה אותו הוא בנו של נשיא הארץ והנפגעים ממנו הם גרים, שאין מי שיגן עליהם, כיצד הוא עשוי להסתיים?

הסיום 'הטבעי', האופייני למעשי אונס מסוג זה הוא בשילוח הנאנסת לנפשה, ללא כל חשש מתגמול וללא כל ניסיון לכפר על הפשע.

במקרים גרועים יותר, עשוי האנס האלים, המנצל את מעמדו החברתי המוגן, להמשיך להחזיק בנאנסת, תוך התעלמות מרצונה שלה ומן הפגיעה במשפחתה.

אולם לא כאפשרות הראשונה נהג שכם בן חמור:

לאחר המעשה "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב, וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ" (ג).

כמה לשונות של חיבוב יש כאן, ואף ניסיון לפייס את דינה ולרצותה. אהבה זו ממשיכה לקבל ביטויים שונים בהמשך הסיפור ושכם אף חפץ לקחת את דינה לאישה.

אף לא כאפשרות השנייה נהג שכם: הוא אמנם מחזיק עדיין בדינה, אולם הוא חפץ בנישואין 'כשרים' עמה, שיהיו בהסכמת משפחתה, והוא מוכן להקריב למען זאת קרבנות שונים.

ובכן, אין בדברים אלו כדי לשנות את הערכת מעשה הפשע שעשה שכם בראש הסיפור, אולם הסיפור רחוק מלצייר את שכם כנבל גמור, כאדם חסר לב וקהה רגש. אדרבה, הוא מוצג כצעיר שאהבת-אמת התלקחה בו, ולאחר שנכשל הוא מוכן לתקן את מעשיו.

תהליך הפוך מעביר אותנו הסיפור ביחס לבני יעקב. בתחילה הקורא חש הזדהות גמורה עם בני יעקב, אולם האם הזדהות חסרת לבטים זו ממשיכה ללוות את הקורא גם בסוף הסיפור? האם אין הריגת כל הזכרים בעיר בהיותם כואבים מחמת המילה מעוררת בקורא אי-נחת ותהייה מוסרית? ומה לגבי הביזה?

שני התהליכים שתיארנו, העוברים על קורא הסיפור ומשנים במהלכו את התייחסותו החד-ערכית אל הדמויות העיקריות בסיפור, קשורים זה בזה: שינוי היחס של הקורא אל הדמות השלילית בסיפור, אל שכם, מעצים את תהייתו ביחס למעשיהם של בני יעקב בסיום הסיפור.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק ל"ה

פרק ל"ה הוא הפרק האחרון במחזור סיפורי יעקב (פרק ל"ו הוא תולדות עשו ומסיים את מחזור הסיפורים ובפרק ל"ז מתחיל סיפורו של יוסף). בפרק זה באים כמה אירועים שהסדר והקשר ביניהם לא ברור דיו.

חזרה לבית אל (א-ח)

ה' מצווה את יעקב "קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב-שָׁם וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (א). יעקב שומע אל ה' ומבקש ממשפחתו להסיר את "אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם" (ב). יעקב מגיע לבית אל, לאחר שה' עוזר לו בדרך שלא יפגעו בו עמי הארץ, וקורא שם בשם ה'. בסוף הקטע מובא מותה של דבורה "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (ח).

שינוי השם והברכה (ט-טו)

כעת מובא דבר ה' אל יעקב לפני האירוע האחרון, עוד שהיה בדרך מפדן. שוב באה החלפת השם מיעקב לישראל ויעקב מקבל ברכה מאת ה': "אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" (השוו: "וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ" י"ז, ו). גם למקום ההוא שדיבר איתו ה' קרא יעקב בית אל.

לידת בנימין ומות רחל (טז-כ)

בדרך חזרה מבית אל לשכם, רחל יולדת את בנו האחרון של יעקב. הכתוב לא הודיע לפני כן שרחל בהריון, ובן רגע אנחנו לומדים על ההריון, הלידה של בנימין (ורחל קוראת לו "בן אוני") והמוות של רחל. יעקב קובר את רחל "בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם" (יט). לסוגית קבורת רחל בפירוש רמב"ן שמעו את שיעורו של פרופ' יוסף עופר.

חטא ראובן (כא-כב1)

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (כב). הכתוב לא ממש מרחיב על המעשה ועל התגובה של יעקב אך ספר דברי הימים מעיד כי בעקבות מעשה זה איבד ראובן את הבכורה "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה" (דברי הימים א' ה', א).

סיכום משפחת יעקב (כב2-כח)

הפסקה נפתחת, לאחר ההפסקה שבאמצע הפסוק "וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" וכעת הכתוב מפרט את כל בני יעקב. בסוף הפסקה מובא מותו של יצחק וקבורתו על ידי עשו ויעקב.

Volver al capítulo

מי צדק?

 

בסיפור דינה יעקב מתגלה בחולשה מנהיגותית גדולה, ולעומת זאת מעשה שמעון ולוי נראה כמוצדק מבחינה מוסרית ובטחונית.

לא יעלה על הדעת שיעקב יעמוד מן הצד וישתוק כנגד אונס בתו, ולא יעשה דבר להצלתה. כאשר האחים נוטלים את המושכות שיעקב צריך היה לאחוז, אין לו הזכות המוסרית לתקוף אותם. לכן, התורה משתיקה את יעקב ומציגה את התנגדותו כחשש של מנהיג חלש לשלום ביתו:

"ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי, עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפרזי... ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (ל).

יעקב מדבר כאן כמנהיג פרגמטי; הוא חושב על התוצאות של מעשה שמעון ולוי. הוא חושש שמא בני יעקב יתפסו כאלימים וחמומי מוח ויושבי הארץ לא ישלימו עם זאת.

אולם, שמעון ולוי אינם נבהלים מתשובתו, והם משיבים לו מילים כדרבנות: "הכזונה יעשה את אחותנו?!" (לא)

התורה מסיימת את הסיפור עם שאלה נוקבת זו, המעמידה את יעקב על המניע המוסרי של מעשיהם. אחרי עמידתם הגאה ותשובתם החריפה, נראים דברי יעקב כביטוי של רכרוכיות הלב, של מנהיגות חלשה. התורה נותנת את זכות "המילה האחרונה" לשמעון ולוי, ובכך רומזת על צדקתם.

ומיד ממשיכה התורה ואומרת: "ויסעו, ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב" (ל"ה, ה). מסתבר שאפילו במישור הפרגמטי טעה יעקב: העמידה הגאה, הנקמה, לא רק שלא הרעה את מצבם, אלא כנראה גרמה לחיזוק מעמדם בעיני עמי הארץ.

אם כן, ניתוח סיפור דינה מצביע, לכאורה, על טעות וחולשה מנהיגותית של יעקב אבינו, ועל צדקת מעשי שמעון ולוי בהרגם את אנשי שכם, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה 'בטחונית'.

אולם, כאשר אנו מעיינים ב'ברכת יעקב' התמונה מתהפכת: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסדם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבדי, כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (מ"ט, ה-ז).

במבט מרוחק יותר, ישנה ביקורת נוקבת על חוסר המוסריות בה נהגו שמעון ולוי. קנאתם לאחותם לא מצדיקה הרג וביזה גדולים כל כך.

בסיפור זה גם יעקב נכשל, וגם שמעון ולוי נכשלו; הוא צדק והם צדקו. אמנם, כשלונם גדול יותר, ועובדה זו באה לידי ביטוי בקללתו של יעקב את שמעון ולוי.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

קח נא את ברכתי

 

יעקב מתייחס אל עשו בצורה כנועה ומתרפסת, כעבד המדבר אל אדונו. ואף מכנה את עשו "אדוני" שמונה פעמים, כך שלא ייתכן שמדובר בסגנון דיבור מקרי, וברור שיש כאן החלטה מוּדעת של יעקב להתרפס בפני עשו. מה הביא את יעקב להחליט כך?

יצחק ידע שיעקב מיועד להיות ממשיכו של אברהם ולרשת את ארץ ישראל, ולכן הקפיד לא לתת את הברכות הללו לעשו, אלא חשב להעניק אותן ליעקב מאוחר יותר. ברם, יצחק סבר שמוטב לו ליעקב שיחיה בארצו כנתין ולא כשליט. כך לא יצטרך לבזבז את זמנו ומרצו בענייני שררה וחומר, ויוכל להקדיש את חייו לעניינים שברוח. בנוסף סבר יצחק, שעדיף שיעקב יהיה משועבד לאחיו מאשר לאומות אחרות. לכן החליט יצחק לברך את עשו שישלוט על אחיו יעקב. לא טובתו של עשו עמדה מול עיניו של יצחק בהחלטה זו, כי אם טובתו של יעקב!

יעקב כלל לא חפץ לקבל את ברכת השלטון. לא היה לו שום אינטרס לשלוט על עשו, וכל עניינו היה לקבל את ברכת אברהם, להתמנות לממשיכה של השושלת, ולרשת את ארץ ישראל. אילו ידע יעקב שברכה זו מיועדת לו בכל מקרה, לא היה טורח לגנוב את ברכותיו של עשו. ברם, יעקב לא ידע זאת, וכך יצא שגנב ברכות שאין לו שום חפץ בהן.

אירוע זה הותיר את יעקב בתחושה מאוד לא נוחה: לא רק שרימה את אביו, אלא גם לקח ברכות שלא יועדו לו ושאין לו עניין בהן. כעת החליט יעקב לתקן את המעוות. כאשר הוא מדבר אל עשו בנימה של כניעה והתרפסות, הוא מעביר לו במרומז את המסר: אין לי שום חפץ בברכות הגשמיות שקיבלתי. ברכות אלו מגיעות לך, ואני מוותר לך עליהן. אינני רואה עצמי כ"גביר לאחיך" (כ"ז, כט). להפך, אתה הוא האדון ואני הוא העבד. כל רצוני הוא רק לזכות בברכות הרוחניות שקיבלתי.

בסופו של דבר, מעביר יעקב את המסר הזה בצורה מפורשת: "קח נא את ברכתי אשר הֻבאת לך, כי חנני א-להים וכי יש לי כל" (יא).


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון                          

Volver al capítulo

האומץ להתפייס

 

כמה מרגש לקרוא את פסוקי ההתפייסות בין יעקב ועשיו, המתארים את הריצה של האחד לקראת אחיו, את הנפילה על הצוואר, החיבוק והבכי,  וכן כיצד עשיו, ששטם את אחיו על שקיבל את השפע של בברכת הבכורה, כעת, טוב לו במה שיש בידו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ"(ט).

כמה מרגש להמשיך ולקרוא כיצד ניגשו שני האחים יחד להביא את אביהם למנוחת עולמים: "וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו".(ל"ה, כט).

האם כל זה מובן מאליו? האם הזמן עשה את שלו והביא מזור לכאבי העבר? כנראה שלא.

חששותיו העמוקים של יעקב שעה שהוא הולך ומתקרב לשדה אדום מכתיבים את הכנותיו הדקדקניות. הוא מחלק את רכושו לשניים, כדי להציל ולו חלק שיישאר לפליטה, הוא מקדים ושולח מנחה לאחיו ומקפיד לשים רווח בין עדר לעדר, על מנת למצות את הרושם, וכמובן, נושא קולו בתפילה ומבקש מא-לוהיו להיטיב עמו ולהגן עליו.

מצדו של עשיו, התמונה אכן איננה מבטיחה. אמנם, כל שאנו יודעים הוא שעשיו יוצא לקראת אחיו וארבע-מאות איש עמו, אלא שכמות כזו מלמדת כי פניו למלחמה ואכן, יעקב ממהר לחצות את הנפש אשר אתו. אם כן, מה היטה את הכף ושינה את מהלך הדברים?

אלה דבריו היפים של הרב מרדכי ברויאר:

"לא בחציית הרכוש ולא בחציית הנפש , אלא רק במסירות הנפש, היה יעקב יכול להציל את הנפש. היה עליו להשליך את נפשו מנגד ולהקריב את עצמו על הצלת משפחתו. ואם לא יזכה להציל את נפשו, יציל במותו את נפשות בני ביתו - או לפחות חלק מהם :  "והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו " (ג) ורק עכשיו, כאשר כבר הגיעו מים עד נפש, כביכול כבר הייתה חרב חדה מונחת על צווארו של יעקב, התערבה ההשגחה להצלת יעקב. הנה הוא הולך לבדו לקראת עשו, ואין בידו לא חרב ולא חנית אלא רק נשק שבע ההשתחוויות. בנשק הזה הוא ביקש להתגבר על שנאתו של עשו ולפייס אותו על מה שעשה לו. ומי שלב כל אדם בידו הוא הטה את לב עשו עד ש "נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחווה כל השתחוואות הללו" ( רש"י לפס' ד)

(מרדכי ברויאר, פרקי בראשית - כרך ב עמוד: 559).

יעקב מתגלה לעינינו כאסטרטג מתוחכם בפרשה וכמי שאיננו סומך רק על עצמו, אלא פונה אף לקבלת רחמי שמים, אלא שעל מנת להביא את הפיוס המיוחל עליו לגלות אומץ, עליו לגשת לבדו אל מול פני אחיו וארבע מאות האנשים שאתו ולהשליך את נפשו מנגד. לא פשוט להתפייס, דרושה אסטרטגיה טובה, דרוש שאר רוח ודרושה אמונה, אך כנראה שבראש ובראשונה דרוש אומץ לא מבוטל.

 

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

מפה בראשית לב

Volver al capítulo

מפה בראשית לא

Volver al capítulo

מורכבותו של עשו

Volver al capítulo

גלגולו של צחוק

 

ישנם שני סוגי צחוק, חיובי - המופיע אצל אברהם ואף אצל שרה ולעומתו הצחוק השלילי - המופיע אצל ישמעאל וחתניו של לוט שסירבו להאמין ביכולת ה' להפוך את העיר.

דמותו של יצחק היא מורכבת. יצחק אוכל, שותה, חופר בארות ויודע להנות מהחיים. הוא יודע לברך לפי הממתקים שמביאים לו. אולם, הניתוח השטחי מהצד מוטעה. אדם שמוכן להשחט בעקידה זה לא אדם שמחפש אוכל, אלא אדם שמרומם את האוכל. יצחק אבינו מסמל את מידת הגבורה, ודוקא מידה זו שאינה נראית קשורה לשמו 'יצחק' היא שמאפשרת לו לעשות את הדברים היותר גשמיים בצורה היותר רוחנית.

על כן, כאשר יצחק מצחק זה נעשה ברמה הכי רוחנית שיכול להיות. אולם לאבימלך הפלשתי זה נראה מצחיק.

צחוק ושחוק הן מילים מתחלפות בתנ"ך, ונראה שניתן להבין מעט יותר את משמעות המילה מעיון בפסוק המבוא במזמור "ברכי נפשי" בתהילים (ק"ד, כו): "לויתן זה יצרת לשחק בו". במבט ראשון ניתן לדמיין את הכתוב ולראות מעין ילד שמשחק עם ברווז-צעצוע נחמד באמבטיה. אך האמת שהמשחק פה הוא לא שעשוע אלא יש לו כוונה אחרת. בספר איוב נאמר על הלויתן: "התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך" (איוב מ', כט) - הקב"ה שואל את איוב האם הוא יכול "לשחק" עם הלויתן לבדו. וכוונתו היא לציד. המשמעות של העניין היא שהקב"ה ברא רע בעולם וצריך להלחם בו. אצל יצחק תכונת הציד מתבטאת לא בציד חיות, אלא במלחמה ברע. ומסתבר שמשמעות השם יצחק היא גם לוחם. 

הדיאלקטיקה שבשם יצחק, שמבטא מצד אחד את מידת הדין והמלחמה ברע ומצד אחר את השחוק והשמחה, מתבטאת במזמור תהילים ידוע (קכ"ו, ב- ג): "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים".

 

נערך ע"י צוות אתר התנך 

לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת מעלות יעקב

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.