לכבד את רגשות הזולת ותרבותו

 

"...כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מ"ו, לד)
אחי יוסף ואביו יורדים מצרימה על צאנם ובקרם "ווַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ" (מ"ו, א). יוסף מבקש להושיבם בארץ גושן, הרחק מעיני המצרים המתעבים את רועי הצאן. מדוע הם חשים תיעוב מסוג זה?
ארץ מצרים, השוכנת על גדות הנילוס, אשר כולה כגן ה', מבוססת על מדגה וחקלאות. (ולפיכך זועקים בני ישראל במדבר:  " זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה, אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם;  אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים  וְאֶתהַשּׁוּמִים." (במדבר י"א, ה))
הצאן והבקר עשויים לחבל במאמצי החקלאים, ולפיכך נשלח המרעה לאדמות מלוחות, שלא ניתן היה לגדל בהן דבר.
הסבר אחר מובא בדברי רש"י ובעקבותיו אצל שד"ל: המקור לתחושות הסלידה מן הרועים, הוא שהצאן שימש עבור המצרים בבחינת אלוה: "ונראה לומר כי תועבה, כמו קודש וחרם, עניינם דבר מופרש, שאסור להשתמש בו" (שד"ל לשמות ח', כב)
כך או אחרת, בני ישראל היורדים מצרימה, פוגשים בתרבות כלכלית ודתית שונה משלהם, ומבקשים לא לפגוע בה.
המודל שמציע אירוע זה הוא הפרדה והתרחקות, מודל שאיננו תמיד בר ביצוע, בניהול מרחב משותף המזמן קונפליקטים.
עופר טהורי, מומחה בכל הקשור לניהול ויישוב סכסוכים, מציע מודל המכריע בין נושאים ראויים לוויכוח ונושאים שיש להניח להם:

"אחד מכללי היסוד בישוב קונפליקטים, לא להתעמת בתחומים הקשורים לאידיאולוגיה ותרבות. משולש הקונפליקט המפורסם, עוסק ב-3 אזורים. בבסיסו הרחב של המשולש מצוי אזור הצרכים, במרכזו אזור הטענות ואילו בקדקודו מצויים תחומי האידיאולוגיה, הערכים והתרבות. ככול שעולים במעלה המשולש, מרחב התמרון בניהול הקונפליקט נעשה צר, קשה ומורכב יותר. ההסבר לכך, שתחומים אלו מהווים חלק מהותי מזהותו של האחר. האחר מוכן ויכול להתפשר על צרכיו השונים, אך אינו יכול להתפשר על זהותו. אשר על כן, מומלץ שלא להתעמת בנושאים אלו. אפשר לחוות דעה, ואפילו לחלוק על דעתו של האחר, אבל ממקום של כבוד והערכה, ולא ממקום של חתירה לשנותו. כשיש צורך להתעמת עם האחר, יש לדלג על תחומי הזהות ולגעת בתחומי הצרכים האישיים. 
נביא מספר דוגמאות. 
בוויכוח הנצחי שבין שמאל וימין - במקום להתווכח על שאלת של מעמדה וקדושתה של ארץ ישראל, נעדיף לדון בצורכי הביטחון. 
בוויכוח שבין חרדים וציוניים על שירות צבאי - במקום להתעמת בשאלת מעמדה של המדינה ("ראשית צמיחת גאולתנו?"), נדון בסוגית היחס הנכון שבין שירות צבאי ולימוד תורה. 
בוויכוח שבין תלמיד ומורהו אם להיעדר מלימודים בשל חגיגת חינה לקראת חתונה תימנית - הדיון יתמקד באתגר הלימודים ולא סביב חשיבות טקס החינה."
(http://www.shiluv2win.co.il/)


באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

כיצד בוחנים את הגורל?

 

שלוש הצעות הוצעו על ידי האחים להתמודדות עם יוסף וחלומותיו: הראשונה - לכו ונהרגהו, השניה – להשליכו חי אל אחד הבורות, השלישית – למכרו לישמעאלים.

בעקבות פירושם של האברבנאל ואור החיים, נציע כי בעצם מיוצג כאן דיון תיאולוגי בדבר התכניות הא-להיות ויכולת ההשפעה שיש לאדם עליהם:

בדבריהם הראשונים של האחים, חותמים הם את הצעתם באמירה: "ונראה מה יהיו חלומותיו". סביב שאלה זו עולות ההצעות השונות – האחים מבקשים להוכיח את טבעם של חלומות יוסף כשקר, ולכן מציעים תחילה להרגו ובכך לקבע את כשלון החלומות.

אך ראובן מעלה בפני אחיו גישה נועזת ומדהימה, לפיה יתכן שהאדם, כבעל בחירה, יכול להרוג גם את מי שלא נתחייב מיתה לשמים, אף כאשר יש לקדוש ברוך הוא תוכניות מיוחדות בשבילו. לפי גישה זו, לבחירה החפשית של האדם יש כוח לשנות את תכניותיו של הקדוש ברוך הוא לגמרי, והריגתו של יוסף, אם כן, לא תוכיח דבר על אמתת החלומות.
על כן מציע ראובן לאחים שישליכו את יוסף לבור. בצורה זו, האחים לא יהרגוהו בפועל בידיהם אלא ימסרו את גורלו לידי הקדוש ברוך הוא, ואם אכן חלומותיו של יוסף מבטאים את תכניות הקדוש ברוך הוא ורצונו, הרי ה' יעמוד לימינו ויציל אותו.

יהודה כבר צועד צעד נוסף בכיוון זה: לדעת יהודה גם כאשר אדם נכנס (ביוזמתו או על ידי פעולת אחרים) לסכנה שכדי להצילו משם נדרש נס גדול וגלוי, לא ניתן לייחס את מותו לקדוש ברוך הוא, שכן הקב"ה לא מנהל את עולמו בדרך כלל בניסים גלויים.
ממילא, אין הפרש משמעותי בין הריגתו בידיים ובין השלכתו לבור, ושניהם נחשבים, לדברי יהודה, לבחירה אנושית העלולה לפגוע בתכנית הא-להית. אם באמת רוצים האחים למסור את דינו לשמים ולראות מה יהיו חלומותיו – הדרך היא למכור אותו לעבד ולראות כיצד יתגלגלו הדברים משם. אם יעמוד לו שם רווח והצלה אז יתברר שמהקדוש ברוך הוא היה הדבר וחלומותיו אמת היו, אך אם יתגלגל לעבדות ולשפלות יתברר שהיו אלו חלומות ודמיונות שווא מלבו של יוסף.

 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

איך מתנהל שלטון במשבר כלכלי?

 

"וַתִּרְעַב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּצְעַק הָעָם אֶל-פַּרְעֹה לַלָּחֶם..." (נה).

שבע שנות השבע תמו, והרעב התחיל לתת את אותותיו בארץ. במקום לומר לעם 'אם אין לחם אכלו עוגות', פרעה מפנה את העם אל יוסף, הפותח את האוצרות שצבר השלטון במשך שנות השבע.
לאורך כל שנות השפע הנהיג יוסף מדיניות שהתכוננה למשבר הכלכלי העומד בפתח וממתין. האם יוסף ראה לנגד עיניו את טובת פרעה, המנצל את שעת הכושר על מנת להעצים את כוחו, או שמא מתערב יוסף במהלכים הכלכליים, על מנת לחלץ את העם משנות המשבר הקשות?
הרמב"ן באופן עקבי מצדד בהצעה השנייה. כך למשל, בפרשת מקץ כותב הרמב"ן:
"ויקבץ את כל אוכל" (מח) - "שקבץ את הכל אל תחת ידו, והוא נתן להם ממנו בכל שנה כדי פרנסתם שלא יבזבזוהו... ומפני שאמר ויקבצו את כל אכל... יורה שקיבצו כל הנאכל לאדם, בר ולחם ומזון, אפילו תאנים וצימוקים וכיוצא בהן... והיה כל האוכל למשמרת לצורך שני הרעב, שיקחו ממנו כדי חייתם, והנשאר בבר קיים באוצרות".
על פי הפירוש של הרמב"ן, פעל יוסף על מנת להגן על העם מפני הבזבוז, ואסף את כל סוגי המאכל על מנת שייקח העם למחייתו. 

גישה זו מתאימה להשקפה הקיינסיאנית העומדת בבסיס רעיון מדינת הרווחה. קיינס, כלכלן בריטי, הניח בספרו “התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" (1935) את התשתית הרעיונית למדיניות של התערבות ערה של הממשלה בפעילות הכלכלית של המשק בשעות משבר. על פי רעיונות אלו, המדינה אחראית באופן ישיר לרווחת אזרחיה. אלה זכאים לקבל חינוך חינם, ביטוח בריאות ממלכתי, ליהנות ממדיניות שתבטיח אפשרויות תעסוקה ועוד.


באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

אלה תולדות יעקב

 

ספר בראשית הוא ספר 'התולדות' של המין האנושי. אחת עשרה פעמים בספר מופיע הצירוף 'תולדות X' ככותרת לפרשיה העוקבת, ואם כי ברובם מדובר ברשימה גנאולוגית פשוטה, אצל הנבחרים- כגון נח, יצחק ויעקב, מדובר בסיפור מפורט של מאבקם על הקמת הזרע. ביחס לנבחרים הללו ההמשכיות אינה עניין ביולוגי גרידא אלא היא משימת חייהם, יעד מרכזי לכיבוש, התובע עמידה במאבק איתנים עד לניצחון.

סיפור יוסף ואחיו יושב תחת הכותרת "תולדות יעקב", והוא אינו אלא סיפור המאבק והניצחון באתגר העמדת התולדות מזרעו של יעקב- דור ההמשך מבניו.

האיום בסיפור יוסף הוא פנימי. המבנה הפנימי של המשפחה, בתוספת שגיאות בניהולה וחטאים שונים בהתנהלותה, הם שהביאו לשבר הגדול שכמעט ומונע העמדת תולדות משני הענפים המרכזיים של יעקב- יהודה, היורד מאחיו ומתמודד עם מיתתם של בניו מבת-שוע הכנענית; ויוסף, שמורד מצרימה ונמכר כעבד המנוע מהקמת משפחה משלו.

לידתם של פרץ וזרח ליהודה בארץ כנען, בזמן המקביל ללידת אפרים ומנשה ליוסף במצרים, מבשרות את תחילתו של הנצחון בהקמת התולדות לבית יעקב.

זמן קצר אחר הולדתם של ארבעת הבנים הללו, הרעב שבא על כל הארץ העמיד את משפחת יעקב כולה בפני איום חדש של הכרתת הקיום, שבהשפעתו החלה המשפחה בתהליך של איחוד מחדש.

האחים היורדים למצרים פעם אחר פעם במטרה של 'נחיה ולא נמות', ונפגשים שם עם שליט מצרי אכזר המאיים לכאורה להכרית ענפים אחרים מן המשפחה, מכירים תחת איומים אלה באשמתם על פירוק המשפחה, וברגע האמת נאבקים על שלמותה. ברגע זה מתודע יוסף לאחיו והענף הזה, עם זרעו שנולד לו במצרים, שב אל המשפחה המתאספת במצרים.

רשימת שבעים הנפש שירדו למצרים בראשותו של יעקב מורכבת ברובה מבני בניו של יעקב, והיא מהווה שירת ניצחון במאבק על הישרדות משפחתו ועל העמדת תולדותיו. בשבתו בארץ כנען הקים יעקב את הבסיס הממשי לעם שייווצר על אדמת מצרים.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

When you make a vow

For many years I believed that the laws of vows that appear in the Torah may have been meaningful in their time, but that their time had passed. When the Mishnah describes how the discovery that a woman had taken vows prior to her marriage is grounds for divorce and that her husband would not have to pay her ketubah, it is making a statement that such vows are a type of blemish (see Mishnah Kiddushin 2:5). It appears that the women of the Mishnah impulsively translated every matter in their lives into a ban or an oath. Since there are almost no such women alive in our day and age, I assumed that parashat nedarim – the laws of vows found in our parashah – was no longer relevant in contemporary times.

 

I was, therefore, surprised when a woman in distress turned to me recently and shared the following story. A good friend of hers had taken ill, and in the heat of the moment this woman had decided to take an oath to quit smoking. She took the oath as a prayer – a sacrifice of sorts – on behalf of her sick friend. A short time later, however, she took up smoking again. Now she is searching for a way to undo the vow, since it is troubling her conscience. Her question made me realize that the institution of vows and oaths is still relevant to our lives, and that the Torah understood how deeply rooted this is in human nature – to a much greater extent than I had thought. This reality demands that we examine the topic of vows within the context of our own times.

 

It appears that vows are a multi-faceted phenomenon. The short vignette described above illustrates a typical situation that would lead a person to take a vow. In response to an event of distress or fear of disaster, there is a desire to sacrifice, to give something to God, as if to make a bargain with Him (we find such a situation when Queen Helena of Adiabene took an oath to become a Nazirite in the hope that her son would return safely from war). This is just one example of an oath discussed in Tractate Nedarim, which also includes “vows of encouragement, vows of exaggeration, vows made in error, and vows made against one’s will.” All such vows stem from different places in one’s soul and serve different purposes. There is one common denominator, however. These all express a declaration and externalization of one’s heart’s intentions and their commitment to a future behavior.

 

How do we view the taking of oaths? Is this phenomenon positive or negative? Here we find a disagreement among the rabbinic sages (Vayikra Rabbah Behukotai 37:1). The verses in the Torah appear to be intentionally opaque. On the one hand, the concept of vows is fully supported, with the individual who has taken a vow being warned “do not put off fulfilling it,” because “for the Lord your God will require it of you.” The vow is raised to the level of a Torah prohibition with the words “and you will have incurred guilt.” On the other hand, the Torah then adds “whereas you incur no guilt if you refrain from vowing” (Devarim 23:22-23).

 

Thus, we find that the Torah emphasizes to us that we must be sensitive to the words and ideas that we express with our verbal utterances, even as it assures us that there is nothing wrong with refraining from making such statements. This hints to the fact that there is much value in simply remaining silent, perhaps just as much as talking. Rabbi Yehudah said as much in his teaching “Better than either one is the individual who refrains from vows entirely, and simply brings his sheep to the Temple where he sanctifies it and sacrifices it” (Vayikra Rabbah, ibid). Rabbi Yehuda recognizes that often there is too much talk, a tendency to pompousness and showing off. There is no need to advertise positive things like sacrifice and sanctification – you can simply do them. There is no need to blare out a headline, to idealize and then to realize. One can approach the matter directly.

 

The understanding that vows show us that the world is made up of people with widely differing personalities – on a spectrum ranging from those who need to make announcements about everything they do to those who are modest about their commitments – has significance with regard to a number of questions about the act of taking on a vow. One such question relates to how we interpret the person’s intention when a vow is taken. What happens when a person who receives an invitation, responds by swearing that he will neither enter that home nor eat there (“Entering your house is konam for me, as is tasting even a drop of cold liquid of yours” Nedarim 63b)? The baraita limits the application of the vow, assumes that the person who took the vow really meant to decline a full meal, and permits him to enter the house and even to have something small to eat. The Gemara explains that this is based on the personality of the host, since recognizing that “the righteous say little and do much” (Nedarim 21b), we can assume that invitation was worded as “have a drop of cold liquid” even though the intent was to invite him for a large meal. The image presented by the Gemara is one of a host who uses his words modestly while the one who responds with a vow uses his words as ammunition. Why make pronouncements if he could simply refrain from entering the house?

 

The Gemara assumes that someone who takes vows is likely a talkative person, and, perhaps, a simpleton. In contrast, one can assume that when those who limit their words speak, they express only a small part of what is in their hearts. Their language is the language of understatement. To understand their words requires sophistication and examination, study and analysis (Nedarim 21a-b).

 

Identifying the opposing poles – words vs. action –can help us recognize the value of both sides. Sometimes making an explicit statement helps define goals, which also helps in realizing them. It is told of one Bnei Brak rabbi who would tell all his visitors that he had already stopped smoking, and by doing so he hoped that his pronouncement would make it too hard for him to change his mind so that he would be forced to quit. The declaration anticipates the endpoint of the process and forces its realization. There is a downside, however. “R. Shmuel bar Nahman said: Anyone who takes a vow and is delinquent in offering it will come to worship idols, commit sexual crimes and murder” (Vayikra Rabbah, ibid). Big announcements about small things can lead one to the abyss. A person identifies his good name and his entire being on this one thing. Everyone knows that he is being tested. He is wagering everything that he has.

 

The methods used to dissolve a vow can help shed light on an additional element of our discussion. We find a dispute among the sages of the Mishnah regarding the method used to dissolve a vow. Do we ask “Is this desire still upon you?” or do we say “Had there been ten people who could have appeased you at the time, would you have made the vow?” According to the first approach we enquire as to whether the individual is still in the same state of mind that he was when he made the vow originally. The second approach aims to determine whether he would have originally refrained from making the vow had he fully understood its implications. The common denominator between the two approaches is the recognition that the vow limits the person’s ability to grow and to change. The vow ties the person to his thoughts and feelings as they were experienced at an earlier time. The vow keeps the individual from expressing new creativity, from having second thoughts, from reexamining his intentions and from clarifying his vision. In a fleeting instant, a person freezes his humanity together with the dynamism that is connected with it, abandoning any possibility of hesitation, questioning or raising doubts.

 

Perhaps this is why the sage, R. Natan concludes:

One who vows is considered as if he built a forbidden personal altar outside the Temple, and one who fulfills this vow is considered as if he sacrificed an offering on it. (Nedarim 22a)

 

When an individual makes a vow it is as if he prepares himself to worship idolatry, and when he fulfills his vow, it is as if he brought a sacrifice outside the Temple precincts. The vow steals away the person’s independence, and leads him to serve a moment that has passed and is no longer extant.

Volver al capítulo

על המקום

 

הנתונים הגיאוגרפיים במסעו של יוסף מבית אביו, יוצרים רקע מוחשי לסיפור, בו משתמשים בעלי המדרש לזיהוי הרובד התוכני-רוחני של המתרחש.

כדוגמא, נתמקד ב'עמק חברון', עליו שואל המדרש:

"והלוא אין חברון אלא בהר, וכתיב וישלחהו מעמק חברון" (בראשית רבה פ"ד, י"א)

אנשי ה'ריאליה' המקראית העדיפו את ההסבר שיעקב גר בעמק על כל הסבר אחר, וזיהו מספר נקודות אפשריות באזור חברון בהם אולי היו מגורים בעמק.

אך מסתבר, שחכמי המדרש הכירו את חברון וידעו שמקומה בהר. הם אף ידעו שמקומות היישוב באזור ההר היו בראש ההרים ולא בנחלים.  ולכן המדרש לא התקשה בהבנת לשון הפסוקים אלא בשאלה המציאותית: אם אכן דר יעקב בהר - מדוע שלח את יוסף מן העמק?

לשאלה זו מצאנו שלוש תשובות עיקריות, שהמשותף להן הוא ההבנה שיעקב אמנם גר בהר, אבל יצא עם יוסף אל העמק לפני שנפרד ממנו.

בראשונה, המדרש מזהה מיקום המוכר לו מעמק חברון - מערת המכפלה בנחל חברון (ואדי אל קינה). תשובה זו מרמזת על מעמד של תפילה משותפת על קברו של אברהם טרם יציאת יוסף אל אחיו, וגם מקשר את הסיפור היסטורית (ובאמצעות משחק מילים) לאותה 'עצה עמוקה' שנגזרה לאברהם בברית בין הבתרים – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

שתי תשובות נוספות, משייכות את יציאת יעקב מן העיר למצוות הלוויה המרומזת במצוות עגלה ערופה. יעקב מלווה את יוסף לדרכו (המסוכנת!) ומבאר לו את חובתם של זקני העיר שלא ליוו את האורח היוצא מן העיר, שאינם יכולים לנקות ידיהם אם וכאשר ימצא כחלל באדמה.
תשובות אלו מקשרות את סיפור מכירת יוסף לפרשת העגלה. כאותו חלל שנמצאה גוויתו - נמצאה גם כותנתו של יוסף טבולה בדם. עקבותיו אבדו, ולא נודע מי, כביכול, הכהו.
בהשוואה זו יוצר המדרש גם שמץ של ביקורת, על כך שיעקב שולח את יוסף להתמודד עם אחיו למרות שהוא יודע את יחסם אליו.

כבדוגמא זו כך בהקשרים אחרים, חכמי המדרש התייחסו בכובד ראש לפרטים הריאליסטים של הסיפור המקראי ויחד עם המעוף והדמיון העשיר השתמשו בהם להבנת משמעות המקראות.

 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק מ"ו

בדרך למצרים (א-ז)

יעקב נוסע למצרים ובדרכו לשם, בבאר שבע, ה' נגלה אליו "אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם".  (השוו לציווי ה' ליצחק: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (כ"ו, ב)) יעקב לוקח את רכושו ומקנהו ויורד למצרים.

רשימת בני יעקב (ח-כז)

בפסוקים אלו מובאת רשימה ארוכה של צאצאי יעקב שירדו עמו למצרים "כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים". על המשמעות של רשימת בני יעקב ראו בדבריו של הרב חיים נבון. לגבי המספר שבעים והפער ברשימה שמעו בשיעורו של הרב מנשה וינר, או ראו במאמרו של הרב אלחנן סמט.

יעקב במצרים (כח-לד)

יעקב מגיע לגשן שבמצרים ויוסף יוצא לקראת אביו "וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עוֹד" (כט). יעקב שמח ומתרגש לראות את יוסף "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" (ל). כעת לאחר שהמשפחה כולה נמצאת במצרים, יוסף מנחה אותם: "וְהָיָה כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם. וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ... כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן" (לג-לד)

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק מ"ה

האחים ויוסף (א-יד)

נאומו של יהודה הסתיים בפרק הקודם וכעת מגיעה התגובה של יוסף: "וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי" (א). יוסף מחליט לחשוף את זהותו בפני האחים: "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי" (ג). יתכן שזה קרה בעקבות הזכרת יעקב פעמים רבות, או מסיבה אחרת. האחים לא מאמינים "וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (ג). יוסף ממשיך לדבר ומדגיש שמדובר בהשגחה עליונה מאת ה': "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (ה). יוסף מבקש מאחיו להביא את יעקב אביהם למצרים.

האחים ופרעה (טז-כד)

פרעה שומע שאחי יוסף הגיעו למצרים. פרעה פונה אל יוסף ומבקש ממנו להעביר מסר אל האחים. כמו יוסף גם הוא מבקש מהם להביא את יעקב למצרים "וְעֵינְכֶם אַל-תָּחֹס עַל-כְּלֵיכֶם כִּי-טוּב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא" (כ). יוסף מעניק מתנות לאחיו "עַל-פִּי פַרְעֹה" (כא) ומבקש מהם "אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (כד).

האחים ויעקב (כה-כח)

האחים מגיעים אל יעקב שיושב בכנען ומספרים לו שיוסף "מֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (כו). יעקב שומע וגם הוא לא מאמין "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם" (כו). לאחר מכן נראה שיעקב מתעשת "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (כז). והוא מתכונן לירידה למצרים לראות את יוסף.

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק מ"ד

התרמית (א-יג)

יוסף ממשיך לנסות את אחיו והפעם הוא מבקש מ"אֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ" (א) למלא את "אַמְתְּחֹת" (=שקי) האנשים בכסף, ולשים את גביע הכסף אצל בנימין. האחים הלכו ומיד יוסף "אָמַר לַאֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ" (ד) לרדוף אחריהם ולהשיב את אחיו למצרים, בעקבות ה"גניבה". האחים נעצרים, המומים ולא מאמינים "וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל-חֲמֹרוֹ" (יג) והם שבים למצרים.

יהודה ויוסף (יד-לד)

יהודה והאחים מגיעים אל בית יוסף. יוסף מוכיח את האחים ויהודה מתנצל במשפט שנעשה שימוש לאחר מכם בפיוט "לך ה' הצדקה": "מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה-נְּדַבֵּר וּמַה-נִּצְטַדָּק" (טז). יוסף מבקש שבנימין יישאר במצרים ויהיה לו לעבד. כעת יהודה פותח בנאומו המפורסם בו הוא מנסה לשכנע את יוסף שהוא עצמו יהיה עבד ליוסף אך לא בנימין. בנאום יהודה מנסה להסביר ליוסף כמה בנימין חשוב וקרוב ליעקב ומסיים את דבריו בשאלה "כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי" (לד).

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק מ"ג

האחים בכנען (א-טו)

בפרק הקודם השיחה בין יעקב לבניו הגיעה למבוי סתום. כעת יעקב מבקש מבניו לרדת שוב למצרים מכיוון שהאוכל שהביאו ממצרים נגמר. יהודה נואם בפני יעקב ומסביר שהם יוכלו לרדת למצרים רק אם בנימין ילך עמם. יהודה מבטיח ליעקב שהוא ערב לילד "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ  אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים" (ט). יעקב מתרצה ונותן לילדיו את ברכת הדרך.

האחים במצרים (טז-לד)

האחים מגיעים למצרים אך עדיין לא נפגשים עם יוסף. האיש "אֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ" (טז) לוקח את האחים לבית יוסף. האחים חושבים שכעת יוסף מבקש "לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת-חֲמֹרֵינוּ" (יח). הם מתחננים בפני האיש אשר על הבית אך הוא מיד מרגיע אותם "וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל-תִּירָאוּ" (כג). יוסף מגיע אליהם שואל לשלום אביהם ונרגש לראות את אחיו הקטן. לאחר מכן האחים מקבלים אוכל, אך יוסף לא אוכל עמם "כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (לב). האחים כמו גם הקוראים את הסיפור לא ממש מבינים מה מתרחש ומה עומד לעלות לגורלם "וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ" (לג).

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.