אחדות האבנים

 

כאשר יעקב בורח לחרן הוא עוצר בבית אל ושם ישן וחולם על סולם שראשו מגיע לשמים, מהו סוד החלום ומה פישרו? כדי להבין זאת נעיין במדרש חז"ל המופיע בדברי רש"י, שמתאר מה התרחש כאשר יעקב שכב וישן:

"וישם מראשותיו – עשאן [את האבנים שהניח מתחת לראשו] כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו' (יח)".

המדרש מבין שמשמעות החלום של יעקב היא סוד האחדות, כל המציאות היא אבנים שונות אשר רבות בניהן מי בראש, על מי יונח הראש, אבל הפיתרון למריבה הוא ההבנה שכולנו בעצם אבן אחת גדולה, שלא משנה על מי מונח הראש שהרי כולנו ישות אחת שממלאת את תפקידה. העלייה בסולם מתאפשרת רק כאשר מתאחדים זה עם זה, כאשר האבנים הופכות לאבן אחת הן מסוגלות לממש את הפוטנציאל הגלום בהן והן מפסיקות לריב זו עם זו.

גם כיום בעם ישראל ישנם מגזרים שונים ומאבקים בין קבוצות שונות, אך בסופו של דבר עלינו לזכור שכולנו אבן אחת גדולה, שכולנו מחוברים לאותה מטרה ואותו בסיס עמוק שמשתף ומחבר אותנו זה לזה, ההצלחה של אחד היא גם ההצלחה של זולתו וביכולתנו להצליח זה עם זה ולא זה על חשבון זה.

Volver al capítulo

מדוע יעקב נודר?

 

בהתגלות הראשונה של ה' ליעקב (כ"ח, י-יז) הוא מקבל הבטחות דומות להבטחות שניתנו לאברהם וליצחק, ובכל זאת יעקב מגיב באופן שונה מהם ונודר נדר. מדוע?

כדי להבין זאת עלינו לזכור את מצבו של יעקב באותה שעה.

האבות עצמם לא ידעו כיצד יסתיים תהליך הבחירה ומתי יקרה הדבר. בעקבות הנבואה שקיבלה רבקה נודע ליצחק שרק אחד מבניו עתיד להיבחר, ובתחילת פרק כ"ח (פס' ד) הוא אכן מברך את יעקב ב"ברכת אברהם".

אולם ליעקב עצמו היו, ככל הנראה, סיבות טובות לחשוש שאולי הוא אינו הבן הנבחר: לא זו בלבד שיצחק רצה מלכתחילה לברך את עשו, אלא שזה עתה נשלח יעקב על ידי הוריו הרחק מארץ כנען כדי להימלט מעשו וכדי למצוא אישה. אם יעקב הוא הבן הנבחר מן הראוי שעזיבת ארץ כנען תיאסר עליו, כשם שנאסרה על יצחק על ידי ה' בזמן הרעב בארץ (כ"ו, א-ג) ועוד קודם לכן על ידי אברהם - ששלח את עבדו להביא ליצחק אישה מחוץ לארץ ואסר עליו להוציאו לשם.

גם הליכתו של יעקב מזרחה (כ"ט, א) היא לכאורה סימן לדחייה, שהרי אחיו של יצחק, שנדחו בתהליך הבחירה, הלכו מזרחה (כ"ה, ו). לאור כל הסימנים האלה ייתכן בהחלט שיעקב חשש שנדחה, ושהבטחותיהם של אביו ואמו נועדו רק להקל על הפרדה.

עלינו גם לזכור שרק ה' מבצע את הבחירה, וגם ברכת יצחק ליעקב הייתה רק תפילה לה' שיבחר בו. בשלב זה טרם קיבל יעקב אישור מה' על בחירתו.

בהתגלות ה' ליעקב בבית אל, חלקה הראשון של ההבטחה מהווה, למעשה, אישור לבחירה ביעקב. בחלקה השני של ההתגלות ה' מבטיח ליעקב שיישאר עמו למרות עזיבתו את הארץ, וזאת מפני שיעקב הוא אכן הבן הנבחר.

נדרו של יעקב אינו משקף פקפוק בהבטחות ה' אלא מהווה ביטוי לנכונותו של יעקב למלא את ייעודו לאחר הודעת ה' כי הוא אכן הבן הנבחר.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק ל'

קנאת רחל (א-ב)

רחל רואה שלאה אחותה יולדת בנים, בעוד היא עקרה, והיא מקנאה באחותה ואומרת אל יעקב "הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (א). יעקב כועס על אמירתה של רחל ואומר לה "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן" (ב).

בלהה (ג-ח)

רחל מחליטה לעשות מעשה ונותנת את שפחתה, בלהה, ליעקב "בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה" (ג). בלהה יולדת לרחל שני ילדים: דן ונפתלי. כמו אחותה, גם רחל קוראת לילדים שלה בקשר למצוקה שלה "דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי" (ו); "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם-יָכֹלְתִּי" (ז).

זלפה (ט-יג)

לאה רואה שהיא הפסיקה ללדת והיא לוקחת את שפחתה, זלפה, ונותנת אותה ליעקב לאישה. זלפה יולדת עבור לאה שני בנים: גד ואשר. בניגוד לשמות הקודמים השמות גד ואשר לא קשורים למצוקה של לאה.

סיפור הדודאים ולידה נוספת של לאה (יד-כא)

ראובן הולך "בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים" (יד) ומוצא דודאים (מה הייחוד של הדודאים? ראו מחלוקת פרשנים בפוסט של הרב יוסף מרקוס) ומביא אותם לאמו. רחל מבקשת להשתמש בדודאים ולאה מגיבה בכעס "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי?!" (טו). לאה נותנת לרחל את הדודאים ובתמורה יעקב יהיה עם לאה באותו הערב. ה' שומע אל לאה והיא יולדת לו שני בנים ובת: יששכר ("נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי"); זבולון ("זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב") ודינה.

רחל יולדת (כב-כד)

ה' זוכר גם את רחל ושומע אליה ופותח את רחמה. הילד הראשון של רחל נקרא יוסף עם מדרש שם כפול, הבוחן את העבר: "אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי" (כד) וגם את העתיד "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (כד).

בקשת יעקב מלבן לעזוב וסיפור הצאן (כה-מג)

לאחר לידת יוסף יעקב מבקש מלבן לעזוב "שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (כה). לבן מבקש מיעקב שישאר מכיוון ש"נִחַשְׁתִּי (ייתכן ששאול מאכדית nuḫḫušu =התעשרתי. לעומת זאת הפירוש המקובל: מלשון ניחוש וכישוף) וַיְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ". יעקב מבקש רק לשמור על צאן לבן ומבקש מלבן ש"הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי" (לב). יעקב שהיה כנראה רועה צאן מיומן הצליח להרבות את הצאן שהוא זכאי לו ובסופו של דבר "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד" (מג).

להסבר על האופן שבו יעקב הצליח לרבות את צאנו ראו במאמרו של פרופ' יהודה פליקס

Volver al capítulo

היכן בית אל והיכן שער השמים?

"וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כ"ח, יז)

 

אמר ר' אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא:

הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש.

שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה, בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף. נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים.

... ועוד אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן. אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזהו היא קפיצת הארץ האמורה ב"שחיטת חולין", שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל וזהו "ויפגע במקום" (בראשית כ"ח, יא).

 

לקריאת מאמרו של הרב מדן בנושא זה

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

התחלה חדשה

 

בפרק כ"ח אנו נתקלים באחת מן ההפתעות הגדולות בספר בראשית - יעקב עוזב את ארץ כנען ופונה לחרן, למשפחתה של רבקה. זוהי הפתעה גדולה עד מאד, שהרי משפחת אברהם מקפידה שלא לעזוב את הארץ.

מדוע, אם כן, מאפשר ה' ליעקב, ואף מעודד אותו (בחלום הסולם) לעזוב את הארץ ולברוח חרנה?

כשבוחנים את מעשי יעקב, נראה, כי יעקב חוזר (כמעט) על כל מעשי סבו, ומהווה מעין אברהם נוסף. אמנם ישנם הבדלים משמעותיים בין השניים (בעיקר האקטיביות והמודעות המאפיינים את אברהם, מול הפאסיביות והכניעה למציאות המאפיינים את יעקב), אך בסיס המאורעות קיים אצל שני האבות. הדבר המשמעותי ביותר הוא יציאתו של יעקב חרנה. בזה שב יעקב אל מולדתו של אברהם, לארם נהריים, וכאילו פותח מחדש את מהלך יציאת האבות לארץ כנען. הליכתו מחרן לארץ ישראל המתוארת בפרקים הבאים, מקומות החנייה בארץ ובניית המזבחות בה, חוזרים במדויק על הגעתו של אברהם לארץ.

נראה, כי יעקב מהווה מעין התחלה מחודשת של תהליך כינונו של עם ישראל. יעקב ניצב במקביל לאברהם כפותח שוב את הדרך החדשה, ולא רק כממשיכה.

 

מדוע יש צורך בהתחלה חדשה?

ברית עולם הוקמה בין הקב"ה ובין יצחק וזרעו, ובפשטות הכוונה לכל זרעו. היינו מצפים שכל בני יצחק ורבקה ייכללו בברכת הארץ והזרע שקיבלו אברהם ויצחק, להם ולזרעם.

אלא, שבין יעקב ועשו בוקע ועולה שבר משמעותי ומהותי.

בין אם סיבת המשבר נעוצה במעשיו ובאופיו של עשו שהרחיקו אותו (וממילא בחרה ההשגחה העליונה בממשיך אחד - יעקב), ובין אם דווקא מעשי יעקב - קניית הבכורה וגנבת הברכות, הם ששיבשו את המהלך התקין, ושוב לא ניתן לקיים שותפות אמתית בין שני האחים, בין כך ובין כך - שבר הוא. הפרידה בין יעקב לעשו היא פרידה קשה ומכאיבה. המהלך הפשוט קרס, ובלית ברירה על ה"אבות" להתחיל שוב!

דבר זה מזקיק את יעקב לצאת שוב לחרן ולהתחיל בהליכה מחודשת אל ארץ כנען. יעקב עתיד לחזור על הליכתו של אברהם, ולעבור על בשרו ועל נפשו את ייסורי הלידה שעבר סבו, מפני שגם יעקב, כאברהם, מהווה אב ראשון לאומה הישראלית שעתידה לקום.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק כ"ט

המפגש על הבאר (א-ח)

יעקב ממשיך מבית אל והולך "אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם" (א). לפתע הוא רואה באר ששם "שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ" (ב). לאחר שיעקב מבין שהרועים הם מחרן, הוא מנסה לברר איתם האם הם מכירים את לבן והם עונים באופן חיובי.

המפגש עם רחל (ט-יב)

תוך כדי שיעקב מדבר איתם, לפתע מגיעה רחל "עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (ט). מסתבר שיעקב מבין מיד שרחל היא ממשפחתה של אמו, והוא נושק לה ובוכה (האם מטרתו של הסיפור הוא רומנטי? ראו במאמרו של הרב אלחנן סמט). יעקב אומר לרחל שהוא בן משפחתה והיא רצה אל אביה.

המפגש עם לבן (יג-כא)

לבן שומע את דברי רחל, נפגש עם לבן, ומחבק ומנשק אותו. יעקב נשאר אצל לבן חודש והוא שואל את יעקב "הַגִּידָה לִּי מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ?" (טו). יעקב שאהב את רחל, בתו הקטנה של לבן, ביקש לעבוד עבורה שבע שנים. לבן מסכים "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (כ).

החתונה (כא-כד)

תמו שבע השנים ויעקב מקש מלבן להינשא לרחל. לבן מארגן משתה אך במקום להשיא את יעקב לרחל הוא משיא אותו לבתו הגדולה, לאה, בלי שיעקב שם לב לכך.

דו שיח עם לבן (כה-כז)

בבוקר יעקב רואה את אשתו ומגלה להפתעתו שמדובר בלאה ולא ברחל. יעקב זועם ומגיע אל לבן ושואל אותו "וְלָמָּה רִמִּיתָנִי" (כה). לבן עונה שהוא מוכן לתת לו גם את רחל תמורת שבע שנים נוספות.

הנישואין עם רחל (כח-ל)

יעקב מסכים לתכנית הערמומית של לבן ועובד שבע שנים נוספות, תמורת נישואיו עם רחל.

לאה יולדת (לא-לה)

לאה היא האישה השנואה בבית יעקב וה' פותח את רחמה, בניגוד לרחל העקרה. לאה יולדת ארבעה ילדים ששמותיהם קשורים בקשר ישיר ליחסים שבין לאה ליעקב.

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק כ"ח

פרקנו ממשיך בחלקו הראשון את המסופר מהפרק הקודם, ובחלק השני מופיע סיפור חלום יעקב בבית אל.

המשך סיפור הברכות (א-ט)

בקשת יצחק מיעקב (א-ה)

בהמשך לאירועי הפרק הקודם, ולאחר בקשתה של רבקה מיצחק "אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (כ"ז, מו), יצחק מצווה על יעקב "לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן" (א). הוא שולח את יעקב אל פדן ארם, למשפחה של רבקה ולמצוא שם כלה. יצחק מברך את יעקב בברכת אברהם המשלבת את ברכת הזרע והארץ.

נישואי עשו עם בת ישמעאל (ו-ט)

עשו רואה שיצחק ברך את יעקב (את ברכת אברהם האחרונה? או הברכה מהפרק הקודם?) ומבין שיש להינשא לבנות המשפחה, ולכן מתחתן עם בת ישמעאל, מחלת.

 

סיפור חלום יעקב (י-כב)

החלום (י-יב)

יעקב יוצא מבאר שבע לכיוון חרן. הוא מגיע למקום (ששמו מופיע רק בסוף הסיפור) וישן שם על אבנים (על משמעות של האבנים צפו בסרטון של ד"ר יעל ציגלר). יעקב חולם על סולם גבוה שבו "מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". על המיקום של הסולם והמשמעות ניתן לקרוא במאמר של הרב יעקב מדן  ובמאמרו של הרב אמנון בזק

דבר ה' ליעקב (יג-יד)

ה' נגלה ליעקב ומברך אותו "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (יג). ה' מבטיח ליעקב שהוא ישמור עליו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (טו).

יקיצת יעקב מהחלום (טז-יט)

יעקב מתעורר מהחלום ומגלה כי "יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". יעקב מבין שהמקום הוא "בֵּית אֱלֹקים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (יז), מקים מצבה במקום וקורא לו "בית אל".

דבר יעקב לה' (כ-כב)

במקביל לדבר ה' ליעקב, כעת יעקב נודר נדר לה' "אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ... וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" (כ-כא). על התהייה בנדרו של יעקב והפתרון ראו במאמרו של הרב מנחם ליבטאג

Volver al capítulo

מיהי שותפתו של אברהם?

 

הבחירה הא-לוהית חלה מראשיתה על אברהם ושרה כמשפחה. ועל כן כבר משעה שנאמרו לאברם ההבטחות "ואעשך לגוי גדול", ו"לזרעך אתן את הארץ הזאת", היה משמען שהזרע המשותף לאברהם ושרה הוא שיהיה לגוי גדול והוא שיירש את הארץ הזאת.

מרגע בחירתם מתנסה זוג האבות בסדרה של ניסיונות: האם יאמינו אברם ושרי בהתגשמות הבטחת ה' להם אודות הזרע, פשוטה כמשמעה, או שמא, לנוכח המציאות המרה, יחפשו מנוס מאמונה זו בתחליפים שונים, ובפירושים המפקיעים את הבטחת ה' ממשמעה הפשוט.

כך היה בעת ירידתם למצרים, וכך היה בפרדה מלוט, שיכול היה להיחשב, בהיותו בן אחי אברם, לבנו המאומץ וליורשו, שעליו ייסובו כל הבטחות הזרע והארץ.

עם עבור השנים, ולאחר הפרידה מלוט, נותר רק דמשק אליעזר לרשת את אברם, וה' מבטיחו "לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך", והאמין אברם בה', ויחשבה לו צדקה. עשר שנים חלפו על זוג האבות בארץ כנען, ועדיין לא נפקדו בזרע. ועתה באה יזמת שרי לתת לאברם את הגר שפחתה. האם מעשה זה הוא ביטוי של ייאוש מהיות שרי שותפתו של אברם בהתגשמות ההבטחה הא-לוהית והחזון הגדול?

לפי פרושו של רמב"ן (לפס' ב) המעשה של נתינת הגר לאברם לא היה מתוך ייאוש אלא בתקווה שזה יביא לכך שגם שרי תזכה לבנים מאברם בזכות זה. אם כך, העינוי של הגר איננו בשל כבודה האישי אלא המשך אמונתה בכך שהיא תהיה שותפתו של אברם לייעוד הגדול שייעד ה' לשניהם, ולא השפחה המצרית.

התגרותה של הגר בשרי מעוררת את שרי לתבוע את עלבונה, ולהכריז בכך כי אין היא מוותרת על היותה גבירה יחידה בבית זה, שותפתו היחידה של אברם להקמת המשפחה והעם העתידיים. לו הייתה מוחלת על עלבונה, מתוך עליבות והשלמה עם גורלה, הייתה משמעות הסיפור כי שרי הפסיקה להאמין בכך שהבטחת ה' נוגעת גם אליה.

משמעות הסיפור היא אפוא, כי שרי איתנה באמונתה בהבטחת ה', ואף אברם מסכים עמה, כי לא בן השפחה יהא נושא הברית עם ה', אלא בנם המשותף של אברם ושרי. לאחר שעמדו בניסיון ונאמנו, בא הסיפור הבא (בפרק י"ז) לאשר דבר זה עצמו במילים מפורשות.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק כ"ז

יצחק פונה אל עשו, בנו הגדול, ומבקש ממנו להכין לו "מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי" (ד). המטעמים יהיו חלק מהברכה שיצחק מתכנן לתת לעשו. רבקה שומעת את דבריו של יצחק ומחליטה לפעול. היא קוראת ליעקב ומתכננת איתו תכנית הערמה על יצחק. יעקב יתחפש לעשו ויביא לאביו מטעמים וכך יעקב יזכה לברכה ולא עשו. יעקב חושש שמא יצחק יבין את התכסיס (אך לא חושש מההערמה עצמה) ורבקה מרגיעה אותו.

יעקב מגיע אל יצחק מחופש לאחיו עשו ומבקש ברכה. כמו יעקב גם הקורא נמצא בעמדת מתח: האם יצחק יזהה את יעקב. הסיפור מותח אותנו עד הקצה כשיצחק מבקש למשש את יעקב ואומר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (כב). בסופו של דבר יעקב מקבל את הברכה מיצחק.

רגע אחרי שיעקב מקבל את ברכתו מגיע עשו, האח הבכור, להתברך. יצחק באותו רגע מבין שנעשה כאן תרגיל. יצחק אומר לעשו שאת הברכה הוא כבר נתן ליעקב "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (לה). בסופו של דבר יצחק בכל זאת מברך את עשו, ואפשר להתלבט האם מדובר בברכה או בקללה (למשל: "וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה"). לאחר מכן הכתוב מתאר כי עשו אומר בלבו: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי" (מא).

רבקה שוב שומעת את מה שהיא לא אמורה לשמוע, ומבינה שעשו עומד לפגוע ביעקב. היא ממהרת אל יעקב ומצווה עליו ללכת אל אחיה, לבן, שגר בחרן. בפרק הבא נקרא על הצו של יצחק ועל בריחתו של יעקב.

תיחום סיפור הברכות הוא מורכב (ראו אצל: י' גרוסמן, גלוי ומוצפן, תל אביב תשע"ו, עמ' 202-210). אפשר להניח כי הפרק הוא בעל הקדמה וסיכום וכך נוצר מבנה כיאסטי לסיפור:

א. נישואי עשו עם בנות חת (כ"ו, לד-לה)

ב. יצחק שולח את עשו לשדה ורוצה לברך אותו (כ"ז, א-ד)

ג. רבקה שומעת על רצון יצחק ומצווה את יעקוב לפעול ("ועתה בני שמע בקולי") (כ"ז, ה-יז)

ד. יעקב המחופש לעשו בא אל אביו לקבלת הברכה ("אנכי עשו בכרך"), ומתברך (כ"ז, יח-כט)

ד1. עשו בא אל אביו לקבלת הברכה ("אני בנך בכרך עשו") ומתברך (כ"ז, ל-מא)

ג1. רבקה שומעת על רצון עשו, ומצווה את יעקב לפעול ("ועתה בני שמע בקלי") (כ"ז, מב-מו)

ב1. יצחק שולח את יעקב לחרן ומברך אותו (כ"ח, א-ה)

א1. נשואי עשו עם בת ישמעאל (כ"ח, ו-ט)

Volver al capítulo

The enactment of pruzbul and technical aspects of Jewish law

On the last day of the month of Elul, after allowing the land to lie fallow during the entire Sabbatical year, the law of shemitat kesafim – remission of debts – comes into effect. Shemitat kesafim is a commandment that requires debts to be forgiven and forgotten, as the Torah teaches: “This shall be the nature of the remission: every creditor shall remit the due that he claims from his fellow; he shall not dun his fellow or kinsman, for the remission proclaimed is of the LORD” (Devarim 15:2). By freeing borrowers from the responsibility of paying their debts, we allow them the opportunity to begin anew with a clean slate. The Torah does not offer the specific reasoning behind this commandment, but from context we can understand that it stems from a desire to eradicate poverty and offer equal opportunity to all.

 

There is a downside, however. If lenders are required to forgive debts, someone must owe them money. And in order for others to owe them money, the lenders must have been willing to generously lend to them. The entire concept of shemitat kesafim begins with good people who are willing to offer an opportunity to others – to loan a sum of money to start a business or support a new venture. Without such people, shemitat kesafim would not exist. Yet now, the Torah is asking these good people to be even better and to forgive collection of the money that is owed to them.

 

The Torah understands that most people will have a difficult time fulfilling this commandment and will simply choose to refrain from lending money to others out of fear that the debt will not be repaid. Admittedly, there is a positive commandment to lend money (Maimonides, Sefer HaMitzvot, No. 197), and like every commandment it has specific rules. Nevertheless, deciding to fulfill this commandment is left to the discretion and generosity of the lender.

 

The Torah chose to deal with this problem by creating a prohibition: “Beware lest you harbor the base thought, ‘The seventh year, the year of remission, is approaching,’ so that you are mean to your needy kinsman and give him nothing.” The Torah warns us that we must continue lending as usual, even though the shemitah year is approaching, recognizing that otherwise no one could borrow. But it appears that the very thing that the Torah feared, in fact took place.

 

In the end, the day came when Hillel the Elder recognized that the lenders had stopped lending. With the shemitah year approaching and, as a consequence, concern about near-term income, it became truly difficult to lend money. This is not the time for a responsible person to freely distribute money. “A wise man has his eyes in his head” (Kohelet 2:14); “He who lays in stores during the summer is a capable son” (Mishlei 10:5). On the other hand, society cannot allow a freeze in lending to become the norm. Loans are the lifeblood of a healthy economy, and a lack of liquid capital is a critical barrier to healthy markets. This reality led Hillel the Elder to respond in a forceful manner by establishing the pruzbul. The pruzbul obligated borrowers to repay their loans without concern for the shemitah year.

 

Hillel the Elder’s new decree is difficult to understand. How can he simply come up with an idea that abolishes a Torah commandment entirely?

 

The answer is that Hillel did not abolish the commandment, rather he applied an existing “exception to the rule” more broadly. The Mishnah in Tractate Shevi’it teaches that shemitat kesafim does not erase all debts – we must understand the nature of the debt. For example, if someone purchased merchandise on credit it is not a loan, but a deferred payment, so the debt must be paid. Money owed to someone who worked and is waiting to receive his salary must be paid. There are other categories of monetary obligations that are not affected by shemitah, like the monetary penalties meted out by the Torah for slander, for seducing a woman, and so forth.

 

Another debt that remains unaffected by shemitat kesafim is the case of “one who entrusts his contracts to the judicial court” (Mishnah Shevi’it 10:2). When a person activates the official system by transferring the responsibility for collecting his debts to the court, we view the debt as having already been collected. We can rely on the court to ensure that the money will reach its owner. The moment that the responsibility to collect was turned over to the collection system of the courts, the original relationship ends and the personal connection between the parties as borrower and lender is terminated. From then on, the debt becomes a court decision that must be carried out, and the obligation to repay the loan remains in place.

 

Hillel did not use white-out to erase an entire commandment from the Torah. He simply understood that the unique rule of “one who entrusts his contracts to the judicial court” could be expanded to solve the serious problem regarding loans. He believed that it is possible to suggest that every lender sign a document turning over to the court all loans that had not yet been collected. Such an arrangement would effectively keep shemitat kesafim from being applied to those debts.

 

From this perspective, while innovative, Hillel’s idea is simply a legitimate use of a legal, permissible method to avoid cancellation of the loans. We are familiar with the use of such loopholes in other areas of Jewish law. A farmer can bring harvested fruits into his house through a window in order to avoid the obligation to separate tithes from them. A person can sell a share in his animal to a non-Jew in order to avoid giving the first-born offspring to the kohen. People can lend money with interest by signing a heter iska agreement or keep hametz in their homes on Pesach by formally selling it to a non-Jew. These cases are not all identical and the halakhic mechanism behind each of them may not be the same, but the common denominator is that a person is allowed to approach requirements of Jewish law in a similar manner to payment of taxes to the government. We all recognize the government’s need for an income stream, but we hardly celebrate the opportunity to pay the taxes that we owe. We turn to our accountant in an attempt to use all legal means to reduce our tax liability to the bare minimum. There is even a name for this – “tax planning.” Similarly, in the realm of Jewish law we recognize the possibility of “halakha planning.” We can plan the situation so that fulfilling the commandments will not be overly difficult for us.

 

The Gemara also asks how Hillel could have established a law that negates a clearly stated biblical command, and explains that since the laws of the Sabbatical year in the contemporary world are rabbinic in nature, he is not really doing away with a commandment. For this reason, a pruzbul can be written that will allow lenders to collect the money owed to them “as if” the laws of shemitat kesafim do not apply (Gittin 36a). The question posed by the Gemara is somewhat surprising, since Hillel did not uproot a commandment, he merely developed a new approach. Yet the Gemara does not offer this straightforward answer, choosing instead to explain why this commandment could be abrogated. It appears that from the perspective of the sages, Hillel’s rule does contain some element of uprooting a biblical commandment, even though there is no clear statement to that effect in Hillel’s teaching.

 

Perhaps what was bothering the amora’im was not so much the method as the outcome. The amora’im were concerned that if everyone followed Hillel’s recommendation, not even a memory of the Torah’s unique law would remain. We know that with modern technology we can make Shabbat into an ordinary weekday without transgressing a single prohibition. Sometime in the future, a day may come when we will be able to activate all of our electronic devices simply by thought, without moving a muscle, and our lives on Shabbat would be no different than during the week. But even if the technology meets every requirement of Jewish law, the outcome would be problematic and would pose a serious challenge to the essence of halakhah. For is Jewish law a set of formal rules or does it present a set of moral, educational values?

 

I believe that the Gemara's question is the important point in this discussion, since it questions the approach of “religious technicians” who believe that Jewish law should be viewed as a mathematical formula. It argues against those who believe that it is possible to obtain halakhah at the nearest cash machine while also choosing the desired result in advance. There is certainly a formal aspect to Jewish law, but it also has a vital, formative element. The secret of the transition between these two motifs in the world of Torah and halakhah is a delicate task, and it is the most fundamental tool for repairing the world within the kingdom of God.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.