עבר או עתיד?

"בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" (בראשית מ"ט, ו)

 

רד"ק:
בסודם - כשנתיעצו ונקהלו במעשה שכם לא באה נפשי עמהם ולא עשו בעצתי מה שעשו.
וכפל הענין במלת שונות. 

 

רש"י:
בסודם אל תבא נפשי - זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו: זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?
אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כ"ה, יד): "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני", ולא כתב בן יעקב.

בקהלם - כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן.
אל תחד כבודי - שם, אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר ט"ז, א): "קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", ולא נאמר בן יעקב.
אבל בדברי הימים כשנתייחסו בני קרח על הדוכן, נאמר (דה"א ו', כב-כג): "בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל". 

 

Volver al capítulo

זכירת החלומות

"וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית מ"ב, ט)


ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם -

עליהם, וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו, לשון רש"י.

ולפי דעתי שהדבר בהפך,

כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו
זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת,
כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון,
והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר,
ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני,

וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם
כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה:

ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם,
ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה,
כי היה אביו בא מיד בלא ספק.
ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני.

ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו,
ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו,
אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת:
 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

מדוע לא זכר שר המשקים את יוסף?

"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (בראשית מ', כג)


בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פח סימן ז

כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן, וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן,

אמר לו הקדוש ברוך הוא: את שוכחו ואני לא אשכחהו,

הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב]: "ולא זכר שר המשקים".

 

בראשית רבה (וילנא) פרשת מקץ פרשה פט

"אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" (תהלים מ', ה)  - זה יוסף,

"ולא פנה אל רהבים" (שם), על ידי שאמר לשר המשקים "זכרתני", "והזכרתני" (בראשית מ', יד) ניתוסף לו שתי שנים.

 

 

 

בראשית רבה - מדרש בראשית רבה הוא מדרש אגדה פרשני לספר בראשית. המדרש  נערך בארץ ישראל בתחילת המאה החמישית לספירת הנוצרים. בשל היקפו הרחב של המדרש וקדמותו הוא נחשב למדרש האגדה החשוב ביותר מתקופת האמוראים. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

אל ילבין פני חברו ברבים

"הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (בראשית ל"ח, כה)


והיא שלחה אל חמיה - לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת,

אלא "לאיש אשר אלה לו",

אמרה: אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו - ישרפוני, ואל אלבין פניו.

מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. 

(מקור דבריו של רש"י הוא בתלמוד הבבלי מסכת ברכות דף מג עמוד ב)

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

יפה תאר ויפה מראה

"וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית ל"ט, ו)

 

בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פז

"ותשא אשת אדוניו את עיניה" (בראשית ל"ט, ז) - מה כתיב למעלה מן הענין [=מה כתוב לפני כן]? "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" (שם, ו). 

[משל] לגבור שהיה עומד בשוק וממשמש בעיניו ומתקן בשערו ומתלה בעקיבו, אמר: לי נאה, לי יאי [=נאה], נאה גבור. 

אמרו ליה: אי את גבור, אי את יאי - הא דובא קמך קום קפחינה [=אמרו לו: אם אתה גבור ונאה, הנה דוב לפניך, קום והתגבר עליו].

 

 

 

בראשית רבה - מדרש בראשית רבה הוא מדרש אגדה פרשני לספר בראשית. המדרש  נערך בארץ ישראל בתחילת המאה החמישית לספירת הנוצרים. בשל היקפו הרחב של המדרש וקדמותו הוא נחשב למדרש האגדה החשוב ביותר מתקופת האמוראים. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

החינוך בבית יוסף

"וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן" (בראשית מ"א, נ)

 

אסנת היתה בת למשפחת כוהנים נכבדה: משחר ילדותה נתחנכה בהשקפות מצריות ונהירים היו לה כל "סודות" מצרים, ואילו יוסף - למרות הכל - היה רק עבד ונער עברי שעלה בחסד המלך.

יכול אדם להיות נגיד ומצוה לאומה ולהפיל את מוראו על הכל, ואף-על-פי-כן בביתו הוא עבד זוחל לאשתו היהירה. 

מה קשה היה הדבר שאסנת תהיה אשתו של יוסף באמת, ואם לילדיואלולי הזדהתה בכל לבה ורוחה עם דרך חייו של יוסף, אלולי נישאה לאיש כערכו של יוסף, הרי קרובה היתה הסכנה שאמנם תלד לו בנים ועם זה הבנים לא ייולדו לו.

הלשון "יולד" היא מיוחדת, ומלמדת שהלידה עמדה תחת השפעה מיוחדת, תחת השמירה והברכה האלהית.

ואכן היה יוסף זקוק לכל אלה. במצרים היה יהודי יחידואשתו היתה בת לכומר לעבודה זרה;

אך למרות זה הוא זכה לבנים וחינך אותם כך שהדורות האחרונים עוד התברכו בהם: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה"

(נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך פירוש רש"ר הירש לבראשית מ"א, נ)

 

 


רש"ר הירש - ר' שמשון רפאל הירש חי בגרמניה בין השנים 1808-1888. עמד בראש המאבק ברפורמים, ועם זאת דגל במודרניזציה, בגישת "תורה עם דרך ארץ". כתב ספרים רבים וביניהם פרושו לתורה.

Volver al capítulo

מה פשר הצעת ראובן?

Volver al capítulo

לחלום בשלושה מימדים

 

שלושה צמדים של חלומות מופיעים לפנינו במהלך סיפורו של יוסף, ואין ספק שכדי להבין את משמעות סיפורי יוסף במלואם, יש להבין את תפקידם של החלומות בסיפור.

דרך החלומות, המשפיעים על העלילה בשלושה מישורים, אפשר ללמוד על שלושת המימדים בהם מתקיים הסיפור:

במישור אחד, כל החלומות בסיפור מנבאים את שעתיד להתרחש, ולמעשה כל מה שקורה ידוע כבר מראש בקוים כלליים על ידי החלומות. מצד זה, החלומות יוצרים רושם של מהלך אירועים שסופו תוכנן מתחילתו.
מישור זה מעיד על המימד הדטרמיניסטי של ההתרחשות, בו הכל צפוי. במימד זה אין רצף של סיבה ותוצאה, וכל המאורעות הם חלק מתוכנית א-להית גדולה שכל אחד מן הפועלים בה משמש כשחקן בלבד.

במישור אחר, החלומות מהווים גורם בהתפתחותה הריאלית של העלילה: יוסף מספר לאחיו את חלומותיו ובכך מעורר את הקנאה שהביאה לירידתו למצרים; על ידי פתרון החלומות לשרים בבית הסוהר, הגיע שמו אל פרעה, שבתורו היה זקוק לו כפותר חלומות; חלומותיו של פרעה גם אפשרו ליוסף להוכיח את תבונתו המעשית, והביאו למינויו למשנה למלך מצרים.
במישור זה משתקף המימד הריאלי, בו אירוע רודף אירוע ובחירה רודפת בחירה, ואנשים מגלגלים על עצמם את גורלם.

במישור שלישי, מהווים החלומות גורם משמעותי בגמול המוסרי. יוסף משתמש בחלומות להתגרות באחיו, ופעמיים מעורר את קנאתם בגבהות לבו על ידי סיפור החלומות. כנגד זה, מושלך יוסף פעמיים אל הבור להיות חסר אונים ובמעמד הפוך בדיוק מחלומותיו.
במישור זה מתבטא מימד החוקיות המוסרית - בו מתגלגל העונש על ראש החוטא.

עיקר המסר של הסיפור, כפי שעולה מתפקידם של החלומות בו, הוא ששלושת המישורים האלה, שמבחינה תיאורטית הם שונים לחלוטין, מתקיימים למעשה באותם אירועים עצמם ללא הבחנה. התכנית הא-להית הדטרמיניסטית מתהווה על ידי הגלגול הריאלי של האירועים תוך שמירה על חוקיות מוסרית של שכר ועונש.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

הייעוד בחלומות יוסף

 

מקובל לפרש את חלומותיו של יוסף כפשוטן, ולהבין כפי שאביו ואחיו הבינו בתחילה, כי הם רומזים על אותו הרגע בעתיד שבו משפחתו של יוסף תשתחוה לו כשליט מצרים.

אך ניתוח מדוקדק של החלומות בדרך בה פותר יוסף חלומות אחרים, מחייב הבנה שונה של הסמליות שלו. כפי שבליעת הפרות השמנות על ידי הפרות הרזות למשל, אינה מתפרשת כבליעה ממש אלא כסמל לשכחת שנות השבע בבוא שנות הרעב; כך גם אין לפרש את ההשתחוויה כפשוטה, או כביטוי לכפיפות גרידא.

במובן מסוים השתחוויה אכן מסמלת שלטון, אולם במובן עמוק יותר מבטאת ההשתחוויה הבעת תלות של המשתחווה בזה שאליו משתחווים.

החלום הראשון, אם כן, מבטא את תלותם הכלכלית של האחים ביוסף בעת שנות הרעב ובעת התיישבם בארץ גושן. האלומות הן כמובן סמל לתבואה וללחם, ותלות האחים ביוסף היא דווקא דרך אלומתו - התבואה שאסף בשנות השבע.

החלום השני לעומת זאת, מרחיב את התלות למשפחה כולה, המיוצגת בכוכבים המסמלים את משפחת בית יעקב כיסודו של העם הנבחר. העם שנועד להאיר לעולם ונמשל לכוכבים כבר בברית בין הבתרים. ההשתחוויה של אלו ליוסף עצמו, מרמזת שעצם קיומה של משפחת בית יעקב כבסיס לעם נבחר שהוא גורם נבדל ומאיר לעולם, תלוי ביוסף האיש-האדם - ברגישותו ובתכונות נפשו.
יוסף מכין את הקרקע להתמודדות עם הגלות הן בכך שהוא דואג לאחדות המשפחה כלפי פנים, והן בכך שהוא דואג להיבדלותה כלפי חוץ בארץ גושן. הוא אף דואג לשמר געגועים לארץ על ידי לוויתו של אביו לשם, והשבעת האחים לעלות את עצמותיו.

יוצא מדברינו כי חלומותיו של יוסף לא מנבאים לו עתיד של כבוד ושררה אלא באים לבשר לו על שליחות קיומית כפולה - כלכלית ורוחנית - ביחס למשפחתו, ולהכין אותו לקראתה.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

ערבות יהודה לבנימין

 

בשני סיפורים יהודה נותן 'ערבון': במפגשו עם תמר (פרק ל"ח) נתן לה יהודה את מטהו, חותמו ופתיליו; מול יוסף הדגיש יהודה את ערבונו: "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים" (מ"ד, לב). בסיפור תמר נתן לה יהודה את חפציו האישיים, להורות על התחייבות אישית. בסיפור הירידה למצרים הפך יהודה את עצמו כערב לנער, מתוך מחויבות אישית של יהודה לגורל אחיו.

מעקב אחר שני הערבונות בשני הסיפורים מלמד על ההבדל הגדול ביניהם:

בסיפור יהודה ותמר אכן מצופה מיהודה שיקבל עליו אחריות לגורלה של תמר וימנע את המצב הבלתי-אפשרי שגזר עליה – "שבי אלמנה בית אביך" (ל"ח, יא). יתרה מזאת, גם אם טכנית יכול היה יהודה לשתוק כשהוציאו את תמר לשרפה, אין ספק כי אנו מצפים מיהודה שינהג כאדם מוסרי ויקבל אחריות על המצב שנוצר בעטיו, כפי שאמנם נהג יהודה באמרו "צדקה ממני" (ל"ח, כו).

לעומת זאת, בנכונותו של יהודה לערוב לבנימין ובמסירות נפשו לשבת במקומו כעבד במצרים נוהג יהודה לפנים משורת הדין. ניתן היה לטעון שהאחריות לגורל בנימין מוטלת עליו, מפני שגנב את הגביע. יהודה יכול היה לשתוק ולראות כיצד לוקחים את בנימין לעבד – ואיני בטוח שיכולים היינו לבוא בטענות כלפיו.

ואולם, לא כך נהג יהודה. ברגישות מופלאה של בן היודע כי אביו מעדיף את שיבת אחיו על פני שיבתו שלו, הוא מציע להחליף את עבדות בנימין בעבדותו שלו.

שני האנשים 'המסתתרים' מיהודה – תמר ויוסף – נמנעים מלקבל תשלום עבור עזרתם לו. בשל כך נשאר בידם 'העירבון'. אי-קבלת התשלום הכספי על ידי שני 'המסתתרים' מעיני יהודה היא שמובילה בסופו של דבר את יהודה לממש את כוחותיו הפנימיים והמשמעותיים יותר. כביכול רומזים תמר ויוסף ליהודה: את הקונפליקט שאתה עומד בפניו לא תוכל לפתור בתשלום, בכסף; מתחת לפני השטח חבוי קונפליקט משמעותי יותר, ואתה נדרש למסירות נפש על מנת לפתרו. ואכן, בשני הסיפורים מגלה יהודה תעצומות נפש ויודע לומר "צדקה ממני"(ל"ח, כו) מזה, ו"ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדֹנִי" (מ"ד, לג) מזה.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.