תקציר בראשית פרק מ"ט
ברכות יעקב לבניו (א-כח)
בפרק הקודם ברך יעקב את מנשה ואת אפרים וכעת אוסף יעקב את בניו ומבקש לומר להם "אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (א). כפי שעולה מתוכן הדברים של יעקב לא מדובר בברכות אלא בדברי נבואה על העתיד הקרוב של בניו. כל בן (כולל יוסף) זוכה לברכות מאת יעקב הקשורות ברובן לעם ישראל או לארץ ישראל.
בקשת יעקב לקבורה ומות יעקב (כט-לג)
יעקב מבקש (שוב) מבניו לקבור אותו בארץ כנען. הפעם יעקב לא מזכיר את מצרים אך מזכיר בצורה מפורשת את מערת המכפלה, מה שלא הזכיר בצורה מפורשת בבקשה הקודמת. לאחר הציווי לבניו יעקב מת ובפרק הבא נקרא על קבורת יעקב בארץ.
תקציר בראשית פרק מ"ח
נאום יעקב (א-ז)
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (א) יוסף מבין שאביו חולה ומגיע אליו עם שני בניו. יעקב 'מתחזק' ומספר ליוסף על התגלות ה' אליו בלוז ומצטט את ברכתו של ה'. לאחר מכן הוא אומר ליוסף ששני בניו שנולדו לו "לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי" (ה) ואילו "וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם" (ו). בסוף דבריו מזכיר יעקב את מות רחל (על פשר אזכור זה ראו במאמרו של הרב אלחנן סמט).
הברכה למנשה ואפרים (ח-כב)
כעת שני הילדים של יוסף ניצבים מול יעקב והוא שואל את יוסף מי אלה. לאחר שמבין יעקב כי הם בני יוסף הוא מעוניין לברך אותם. יוסף מעמיד את הבכור מנשה בצד ימינו של יעקב ואת אפרים בצד שמאלו של יעקב, מכיוון שמנשה הוא הבכור. יעקב משכל את ידיו ומברך את נכדיו: "הָא-להים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָא-להים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (טו-טז). יוסף מנסה לתקן את שיכול הידיים של אביו אך יעקב מסביר לו שמעשה זה הוא מכוון: "וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם" (יט). יעקב מסיים בברכת הארץ: "וְהָיָה אלהים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (כא-כב).
תקציר בראשית פרק מ"ז
אחי יוסף ופרעה (א-ו)
לאחר המפגש המרגש של יוסף עם יעקב, יוסף מציג את אחיו לפני פרעה. האחים מקשיבים לעצתו של יוסף שניתנה להם בפרק הקודם (מ"ו, כג-כד) ופועלים בהתאם: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אֲבוֹתֵינוּ... וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (ג-ד). פרעה מקשיב לדבריהם ונותן להם כפי בקשתם נחלה בארץ גושן.
יעקב ופרעה (ז-יב)
כעת מגיע יעקב אל פרעה ומברכו בתחילת השיחה ובסופה. במהלך המפגש פרעה שואל את יעקב לגילו ויעקב עונה לו בצורה לא רגילה: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (ט). הפסקה מסתיימת בסיכום ישיבת משפחת יוסף במצרים וכלכלת יוסף אותם.
הבעיה הכלכלית והפתרונות של יוסף (יג-כז)
כעת הכתוב עובר לעסוק במצרים בכלל ולא במשפחת יוסף. לאחר שהרעב כבר כבד יוסף אוסף את כל הכסף שבמצרים "בַּשֶּׁבֶר, אֲשֶׁר-הֵם שֹׁבְרִים" (יד), אך גם הוא בסופו של דבר מסתיים וכעת אנשים מתחננים ללחם. יוסף עושה עמם סחר חליפין "וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא" (יז). אך לאחר שנה ישנה מצוקה שוב. כעת יוסף מחליט לקנות את אדמת מצרים תמורת לחם. כך יוסף מצליח גם להכניס 'מעשר' לממשל המצרי: "וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם" (כד).
בקשת יעקב מיוסף (כח-לא)
רגע לפני מיתתו קורא יעקב ליוסף ומבקש להיקבר בארץ כנען ולא במצרים "וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (ל). יוסף נשבע לאביו על הדבר.
בלי דיבורים
הקדוש ברוך הוא שולח את משה למצרים, עם הרבה הסברים על מצוקת עם ישראל ועל רצון ה' לגאול אותם. משה מרגיש כי מידע זה, מזעזע ככל שיהיה, לא יכול לקדם בשום אופן את תהליך שחרור העם ממצרים. הוויכוח בין ה' למשה הוא על דרך הנהגת העם. משה סבור כי שנות העבדות יצרו אצל העם חוסר אמונה בכח לשנות, ועל כן שמיעת דיבורים אודות הצלה עתידית לא ייצרו אצלם תקוות. למעשה, סבור משה כי ההיפך הוא הנכון, והם אף יבוזו וילעגו לבעל הבשורה. משה מאמין בהנהגה אחרת, המתמקדת בשלב הראשון בחוש הראיה, בגירוי ויזואלי חריג, כפי שארע לו בעצמו במעמד הסנה. משה סבור שכפי שתופעה החורגת מדרך הטבע הסבה את תשומת ליבו בסנה, כך גם העם צריך אותות שיש בהם חריגה מדרך הטבע כדי ליצור בקרבם זיק ראשון של אמונה.
גם לאחר שה' נענה למשה ונותן בידיו אותות, משה ממשיך לסרב לשליחות:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (ד', י)
מרבית הפרשנים מסבירים את טענת משה ('לא איש דברים אנכי') כמתייחסת להיעדר כישורים רטוריים ראויים לעמידה בפני פרעה והעם. אולם, לאור נאום משנה תורה ונאומים קודמים המושמעים מפי משה, קשה לקבל פרשנות זו.
ניתן לפרש את דברי משה כהמשך הוויכוח על דרך הנהגת העם במצרים: האותות שה' נתן למשה היו אמורים להיות מלווים בדיבור (ולכן נאמר בפרק ד' פס' ט "ולא ישמעו לקולך..."), ומשה ממשיך להתנגד לשיטה זו של הנהגת העם על ידי הסברים ודיבורים. הוא סבור כי דיבור אל עם המצוי בתקופת עבדות כה ארוכה אינו יעיל, ועשוי לחבל בהשפעתם של האותות.
התנגדותו של משה להצעת הסיוע הא-להי בדיבור ובכח השפעתו, מביאה לצירופו של אהרן ולחלוקת התפקידים בין שני האחים. אהרן, כך נקבע, ימלא את תפקיד הדיבור, ואילו משה יבצע את האותות לעיני העם.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
מטרת שליחות משה
בפתיחת מעמד הסנה נאמר "ויאמר ה': ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים … וארד להצילו מארץ מצרים, ולהעלותו … אל ארץ טובה ורחבה." (שמות ג, ז-ח). מפסוקים אלה נראה שה' מחליט לפעול בעצמו, ללא הזדקקות לשליח אנושי. ואכן, לכאורה, ה' יכול בעצמו לגאול את עם ישראל (כפי שקרה במכת בכורות), או לנקוט דרך של הנהגה נסתרת לגמרי, ולהשפיע בדרכים עקיפות על המציאות. שליחתו של משה אל פרעה, שמבטאת מאבק כוחות גלוי בין פרעה למשה (ובעצם בין פרעה לקדוש ברוך הוא) היא דרך פעולה נדירה ולא מובנת מאליה.
אם כך, מה הוביל לשינוי הזה במדיניות הקדוש ברוך הוא?
מיד לאחר מכן, בפסוקים ט-י נאמר "ועתה, הנה צעקת בני ישראל באה אלי, וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. ועתה, לכה ואשלחה אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים."ה' שב ומספר על סבלות עם ישראל, ומטיל על משה לגאול אותם; נדמה שכאן, בכפילות הזאת, טמון ההסבר לשינוי דרכו של הקדוש ברוך הוא, כאן מופיע הסבר שלא הוזכר קודם - מעורבות המצרים בסבל בני ישראל. כעת מעורב כאן לא רק השיקול של הצלת עם ישראל, אלא גם השיקול של הנקמה במצרים.
ניתן להציע שזו הסיבה לשליחת משה: יציאת מצרים לא נועדה רק לגאול את בני ישראל, אלא גם לנקום במצרים.
עם זאת, "אין עונשין אלא אם כן מזהירין" - היה צורך להעניק למצרים ולפרעה הזדמנות לשוב מדרכם הרעה; הזדמנות זאת לא היה ניתן להשיג בהתגלות אלוקית בלתי-נתפשת אלא רק דרך שליח אנושי.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנך, המהווה בית ללימוד תנך בידי הנוער
מהפך בתפקיד היאור
היאור ממלא תפקיד חשוב בסיפור לידתו והצלתו של משה - במקום זה מתרחשים האירועים המשמעותיים בסיפור זה: אמו של משה שמה את התיבה ביאור; בת פרעה הולכת לרחוץ ביאור, ומשרתותיה הולכות לצידה על שפת היאור; שמו של משה מכיל התייחסות מפורשת ליאור - הוא נמשה מן המים, כלומר מן היאור בו רחצה בת פרעה.
סיפור לידת משה והצלתו הוא ההיפוך של גזירת פרעה: בעיני פרעה, המפגש בין היאור לבין הבנים היה אמור להוביל למותם, אך בסיפור לידת והצלת משה הוא מילא תפקיד בהצלתו של משה; הבן והיאור נפגשים למטרות של חיים.
שמו של משה מדגיש ביתר שאת את מוטיב ההיפוך – פרעה גזר על כל הבנים השלכה ליאור - אך בן אחד דווקא נמשה ממנו. בנוסף לכך, מי שמצילה את משה היא בתו של מי שפקד להרוג אותו; כאילו בכדי להדגיש את החתרנות של המעשה שלה, התורה מזכירה את היותה "בת פרעה" כמה פעמים בסיפור (בפס' ה-י) וזהו סימן הזיהוי היחיד של אמו המאמצת של משה. ה' משתמש בבתו של פרעה כדי להפוך את גזירותיו על פיהן. לבסוף, בשיא האירוניה, הילד שהיה צריך להיות מוטבע בגזירתו הרעה של פרעה נהפך לנכדו המאומץ ולבן ביתו. הילד שהיה צריך לטבוע ביאור גדל בביתו כנסיך מצרים.
ה' מהפך את צו פרעה וגורם לכך שהיאור דווקא יציל חיים. הבן הניצול יהיה, בעתיד, הגואל של בני ישראל, הכלי שימוטט את מנגנון הדיכוי המצרי עד תומו. בנוסף, בהדגמה האולטימטיבית של כח ההשגחה, לא אחרת מאשר בת פרעה הופכת להיות האם, כביכול, של החורבן וההרס שיבואו על מצרים; פרעה ובתו מגדלים את מי שיביא לתבוסתם - את גואלם של ישראל.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
להיולד מחדש
מדוע היה משה צריך 'להיוולד מחדש' מתוך תיבה שהייתה שטה על פני המים? מדוע היה עליו לעבור מאמו הביולוגית הישראלית - בת לוי - אל אם מאמצת מצרית שתגדל אותו משחר ילדותו - מאחר שנגמל - ועד לבגרותו? ומדוע האם המאמצת הזאת הייתה צריכה להיות דווקא בת פרעה?
בראש עם ישראל בדור זה, שבו יחל המאבק על היציאה לחרות, צריך לעמוד מנהיג שהוא עצמו בן חורין. אולם מנהיג כזה אינו יכול לצמוח מתוך המון עבדים נדכה ומושפל. כדי להצמיח מנהיג בן חורין שנפשו לא נתעוותה, יש צורך בניתוקו הגמור מחברת בני עמו כבר בילדותו הרכה. עליו לגדול בסביבה חברתית של בני חורין, ומוטב - בבית מלכות. דבר זה יהפוך את משה לבעל תודעה עצמית של נסיך, ויאפשר לו מאוחר יותר לעמוד לפני פרעה בלא יראה, ולנהל עמו משא ומתן בדרכים המקובלות ובגינונים שאותם למד עוד בנערותו בחצר פרעה עצמו.
אלא, שגדילתו של משה בבית המלוכה המצרי צופנת בחובה סכנה מכיוון הפוך: סכנת ההזדהות עם המשעבד ועם סדרי החברה הקיימים במצרים. אולם, נראה מן הסיפור שבת פרעה לא ניסתה לטשטש את מוצאו של משה, שהוא "מילדי העברים" (ו), ועל כן הסכימה לתת אותו ל"מינקת מן העבריֹות" (ז). ויותר מכך, בת פרעה הכריעה ופעלה כנגד גזרת אביה, וחמלה על תינוק 'מילדי העברים', שעל פי גזרת אביה היה אמור להיות מושלך אל תוך היאור. בהצילה את חיי התינוק העברי בנסיבות אלו, ובאמצה אותו לבן, מצהירה בת פרעה בלא אומר ודברים על התנגדותה הנחרצת למדיניות הגזרות והשעבוד של אביה כלפי בני ישראל.
משה גדל אמנם בבית פרעה, אך שמו ונסיבות חייו שהביאוהו לגדול בבית זה, שלא הוסתרו ממנו מעולם על ידי אמו המאמצת, הזכירו לו ללא הרף את מוצאו, ובכך נתחדד אצלו השוני המהותי בינו - פליט אסופי מילדיו של עם נרדף - לבין סביבתו האצילית המצרית.
כך, באופן פרדוכסלי, דווקא גדילתו של משה במוקד הרשע - בבית פרעה, תביאנו ליכולת לשלול את השעבוד של עמו מיסודו, ולראות בו עוול המצריך תיקון.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
תקציר בראשית פרק א'
פרקנו מסודר בצורה של שני חלקים מקבילים:
מאורות האור והחושך (א-ה)
סיפור הבריאה שבפרק א' נפתח ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א) - אמירה כללית שלאחריה יבוא פירוט (כלל ופרט). בתחילה ה' ברא את האור באמירה "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר" (ג). ה' רואה את האור "כִּי-טוֹב" (ד) ומבדיל בין האור והחושך. לאור ה' קורא יום ולחושך הוא קורא לילה.
הפרדת המים (ו-ח)
כמו החושך ובניגוד לאור, ה' לא בורא את המים אלא עורך הפרדה בין מים למים. הוא מציב רקיע שמבדיל בין המים שמתחת לרקיע (ימות ואוקיינוסים) ובין המים שמעל הרקיע (השמיים, ומכאן שהשם "שמיים" הוא הלחם בסיסים של: שם-מים).
היבשה ופריון האדמה (ט-יג)
לאחר הפרדת המים ויצירת הרקיע כעת ניתן להפריד את המים ולגלות את היבשה. גילוי היבשה מביא איתו את יצירת הדשא והעצים שמכסים את הארץ, פריון האדמה. לאחר שלושת ימי הבריאה הראשונים לפנינו עולם מופשט עם גבולות ברורים, וכעת יש להכניס אליו עצמים מוחשיים.
יצירת השמש, הירח והכוכבים (יד-יט)
ביום הראשון ה' יצר את האור וכעת יש ליצור מאורות שיבדילו בין האור והחושך, בין היום והלילה. כך נוצרו "שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (טז): השמש, הירח והכוכבים. תפקידם של המאורות הוא: "לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (יז-יח).
השרצים והעופות (כ-כג)
ביום השני ה' הפריד בין המים שמתחת לרקיע ובין המים שמעל הרקיע, וכך יצר שמיים וארץ. כעת יש למלא את השמיים ואת הימים בחיות. כך נבראים ביום החמישי שרצי המים (וביניהם גם התנינים הגדולים) ועופות השמיים. כך ה' ממלא את המים שהפריד ביום השני.
הבהמות והאדם (כד-לא)
ביום השלישי התגלתה האדמה, וכעת יש למלא אותה ביצורים חיים. ה' יוצר את "חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ" (כה). לאחר זה ה' מחליט ליצור אדם "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (כו). ה' יוצר את האדם ומברך אותו בברכת פריון ושלטון.
העם והשמות
פרקנו בפרט, וספר שמות בכלל, מספרים את סיפורו של עם ישראל, את המהפך בו נהיה מבודדים לעם.
את המהפך הזה מתחיל פרעה בפרק שלנו: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (ט). פרעה כבר רואה את עם ישראל בתור עם, שכמעט שווה ערך לעמו שלו - עם שמסוגל להתנגד ולהילחם במצרים.
אבל, יחד עם זאת, הפרק שלנו לא מתחיל בלידת עם חדש, אלא דווקא מהמקום הקודם, של ספר בראשית. הביטוי שפותח את הספר "ואלה שמות" מביע דווקא את המקום של היחידים. בהתייחסות לעם מסתכלים על הכלל, והשמות הפרטיים לא כל כך מעניינים בדרך כלל.
את ההסתכלות המיוחדת הזאת על עם ישראל אפשר לראות לכל אורך חמשת חומשי תורה. הביטוי "עם ישראל" לא מופיע אפילו פעם אחת בתורה, ובמקומו מופיע תמיד הביטוי "בני ישראל" - ביטוי יותר אישי.
דוגמה בולטת נוספת לכך שעם ישראל מורכב מאנשים יחידים היא במפקדים בספר במדבר. בחומש במדבר (א', מה) מסביר הרמב"ן שבני ישראל נספרו אחד אחד בפני משה ואהרון - "וכן לכולם זכות במספר, שיימנו לפני משה ואהרון כי ישימו עליהם עינם לטובה…". כל אחד מבני ישראל חשוב בפני הקדוש ברוך הוא.
גם המנהיגים של עם ישראל נכתבים בשמותם. אנו שומעים על חייו הפרטיים של משה, על תהליך הבחירה של יהושע, ועל כל שמותיהם של הנשיאים. אמנם עם ישראל הוא עם, אבל אל כל אחד מתייחסים כאדם פרטי, בשמו.
העמים האחרים אולי היו דרושים בכדי להפוך את עם ישראל לעם - אמירתו של פרעה היא שהאצה את התהליך, אבל הם גם אלה שדווקא מביעים את הניגוד המוחלט לעם ישראל. אפשר לראות זאת בפירוש בניגוד שב"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (ח). אצל המנהיגים של בני ישראל מופיעים דווקא השמות, לעומת מנהיגי העמים שמופיעים רק בתוארם.
וזהו "ואלה שמות" שמופיע בפרק שלנו. בספר שמות יש מעבר מיחידים לעם, אבל לא עם שבו היחיד הוא חסר משמעות אלא עם בעל שמות, בעל משמעות אישית לכל אחד מהאנשים שמרכיבים אותו.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנך, המהווה בית ללימוד תנך בידי הנוער