ממשפחה לעם

 

רשימת שמות בני ישראל בתחילת ספר שמות היא אותה רשימה המופיעה בפרשת ויגש (בראשית מ"ו, ח-כז), אך הסדר בה שונה. בפרשת ויגש הרשימה בנויה על פי שני האגפים המרכזיים השולטים בבית יעקב, לאה ושפחתה בראש, ואחר כך רחל ושפחתה. רשימה זו, אם כן, מבטאת את המתח הבסיסי הקיים בתוך משפחת יעקב. ואילו בספר שמות הרשימה מסודרת על פי המעמד הגנאולוגי של הבן, כלומר בני האמהות בראש ולאחריהם בני השפחות. מדוע שינה הכתוב את סדר הבנים? מדוע מצד אחד רומז הכתוב כי זוהי אותה הרשימה עצמה, ומאידך משנה את סדר הבנים?

רמב"ן בהקדמתו לחומש שמות אומר שמטרת הרשימה היא להראות שספר שמות הינו המשכו הרציף של ספר בראשית. במובן זה חוזר הכתוב בתחילת הספר על ירידת בני יעקב למצרים, ומכאן מבקש הכתוב להמשיך את רצף הספור. אולם, במקביל להמשך זה, רומז לנו כאן הכתוב גם על שינוי הפרספקטיבה:

ספר בראשית מתאר את הירידה למצרים כירידתם של יעקב ומשפחתו. בשל כך, סדר הבנים מתאפיין על פי המתח המשפחתי המכונן את משפחת יעקב - המתח שבין לאה לרחל, מתח שממשיך גם בדור הבנים.

לעומת זאת, ספר שמות מפגיש אותנו לראשונה עם עם ישראל, במובן הלאומי שלו. כעת, לראשונה, נשמע לפתע מפי המלך האכזר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (ט). מבלי משים, הפכה משפחת יעקב לעם ישראל. שנים-עשר הבנים ה"פרטיים" הפכו ללאום העומד להשתעבד במצרים, לצאת משם ביד חזקה ולהיות לה' לעם סגולה.

הרמז להסתכלות מחודשת זו מצוי בשינוי סדר הבנים ברשימה הפותחת את הספר: לא עוד חלוקה על פי המתח המשפחתי, אלא על פי ההיררכיה והמעמדות הלאומיים - בני האמהות ורק לאחריהן בני השפחות. אמנם נכון כי ראובן או שמעון - בני לאה, מזדהים ומרגישים קירבה יתירה לגד או אשר - בני שפחת אמם (ועל כן במרחב הדיון שבספר בראשית הם יופיעו יחדיו), אולם בפרספקטיבה לאומית-כללית, התחושות האישיות של הבנים אינן רלוונטיות, והרשימה תסודר על פי מעמדות המכוננות בניה חברתית לאומית.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

מידע מסווג

"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי" (בראשית מ"ה, א)

 

והנכון בעיני, שהיו שם מבית פרעה ומן המצרים אנשים רבים יחלו פניו [=התחננו בפניו] למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה, ולא יכול יוסף להתחזק לכלם. ויקרא לעבדיו: 'הוציאו כל איש נכרי מעלי כי אדבר עמהם', ויצאו מעליו, ובצאתם מעליו נתן את קולו בבכי וישמעו מצרים ואנשי בית פרעה המוצאים מעליו כי עודם בחצר החיצונה. 
וטעם בהוצאה, שהוציאם משם כדי שלא ישמעו בהזכיר להם המכירה, כי תיהיה להם וגם אליו למכשול, שיאמרו עבדי פרעה ומצרים עליהם: 'אלו אנשי בוגדות ולא יגורו בארצנו ולא ידרכו בארמנותינו. בגדו באחיהם, גם באביהם בגדו. מה יעשו במלך ובעמו?' וגם ביוסף לא יאמינו עוד.

 



רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

ספר הגלות והגאולה

הקדמת הרמב"ן לספר שמות

ונתייחד ספר 'ואלה שמות' בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו,

ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם, אף על פי שכבר נכתב זה, בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל.

והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו.

וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר.

וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד.

 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

נצחון מוחץ

 

שני תהליכים הפוכים מתרחשים בסיפורנו: תהליך ההתעצמות הפנימית של ישראל, ולעומתו תהליך הדיכוי המצרי הנכפה על בני ישראל, שנועד לבלום את התרבותם. התהליך הראשון, עם כל היותו דינמי מעצם מהותו, הרי הוא סטטי מבחינת הופעתו בסיפור: הוא כמעט ואינו משתנה מתחילת הסיפור ועד סופו.

הניגוד האירוני בין דברי פרעה "פן ירבה" (י) לבין תיאור הכתוב "כן ירבה וכן יפרץ" (יב) מובע בדברי חז"ל שהביאם רש"י:

"מדרשו: רוח הקודש אומרת כן: אתם אומרים 'פן ירבה' ואני אומר 'כן ירבה'." (רש"י לפס' יב)

אולם יש לשים לב לניגוד אירוני נוסף: בראש הסיפור אמר פרעה בדאגה "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (ט), ובסופו מבשרנו הכתוב "וירב העם ויעצמו מאד" (כ). נמצא כי כל מאמציו של פרעה במהלך הסיפור, כל תהליך הדיכוי שהלך ונשתכלל, הלך והחמיר, לא הביאו לו כל תועלת: תהליך הריבוי וההתעצמות הוא שניצח! התהליך הדינמי של הדיכוי התנפץ אל התהליך "הסטטי" של ההתרבות.

מבחנו של ניצחון אמיתי במקרא הוא ביכולת המנצח לגבור על מתנגדיו בשני סיבובים. דבר זה כשלעצמו מעיד כי הניצחון בסיבוב הראשון לא היה מקרי אלא מהותי. אולם הסיבוב השני בא ללמד על יותר מכך: תמיד הוא קשה יותר, מאתגר יותר, ועל כן מעיד על ניצחון גדול יותר.

שני מחזורי גזרות בסיפורנו: המחזור הראשון: ח-יד - גזירת השעבוד; המחזור השני: טו-כב - גזירת המתת הבנים. שני המחזורים הללו מקבילים זה לזה בבירור: בשניהם מתחילה הגזירה באופן מצומצם, אבל נכשלת, ועל כן מורחבת ומתעצמת. כאשר עינוי בני ישראל על ידי שרי המסים איננו מספיק, העם המצרי כלו מתחיל לשעבד את בני ישראל בעבודת פרך. וכאשר הציווי המצומצם למילדות להמית את הבנים נכשל גם הוא, עובר פרעה לצוות על כל עמו להרוג את הזכרים.
המטרה הכללית של שתי הגזרות הללו היא להמעיט את בני ישראל. נמצא שהמחצית השנייה חוזרת בעצם על הראשונה, אלא שהיא עושה זאת בהחמרה יתרה של אופי הגזרות שבה. ממה נובעת החמרה זו? מכישלון המחזור הראשון של הגזרות: תהליך הריבוי של בני ישראל נותר על כנו. מבחנו של ניצחון זה של תהליך ההתרבות הפלאי לא יושלם אלא בסיבוב נוסף - בבחינה של מחזור גזרות שני, חמור מקודמו, שינסה למעט את בני ישראל בדרך אקטיבית. רק עם כישלונו של תהליך הגזרות במחזור השני יוכח סופית ניצחונו של המנצח הנסתר העומד מאחרי תהליך הריבוי המדהים, הבלתי ניתן לריסון ולהפסקה.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

לעקוף את היועצים

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מ"ד, יח)

 

מנהג המלכים ישבו לפניהם גדולי המלכות ושריהם ויועציהם והיה אם בא איש על דבר משפט  - חוץ לעיגול יעמוד ושם ידבר.
ויגש אליו יהודה - פירושו שנכנס לפנים ממחיצתו ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו לזולת המלך...
לב מלך ביד ה' ואם ידבר בדרך שתשמע מילתו לכל הנמצאים שם יעשו למלך הפך דעתו ורצונו של מלך ונמצא המלך עושה דבר שלא כאשר שם ה' בלבו ויעוותו יועציו את לבו
לזה אמר יהודה "אל יחר אפו" על כניסתו לפנים ממחיצתו לדבר באזני המלך.
  

 

 

אור החיים הקדוש – ר' חיים בן משה אבן עטר, חי בשנים 1696-1743.  מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, היה מקובל, פוסק הלכה, פרשן מקרא ופרשן התלמוד, פעל במרוקו כארבעים שנה, עבר לאיטליה, ואח"כ עלה לארץ והתיישב בירושלים.

Volver al capítulo

איכות מול כמות

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מ"ג, יא)
 

כי אמנם המנחה שתובל לאיש נבהל להון

יצטרך שתהיה רבת הכמות להשביע עין,

ומזה המין היתה מנחת יעקב לעשו.

אבל כאשר יובילוה לנדיב אשר כסף לא יחשוב, 

ראוי שתהיה מעט אבל תהיה דבר נבחר מדברים הנמצאים על המעט והם בהיכלי מלך

ומזה המין הייתה המנחה הזאת ליוסף.
 

 


ספורנו - רבי עובדיה ב"ר יעקב ספורנו נולד בסביבות 1470 באיטליה, למד ולימד תורה ושימש גם כדיין. בנוסף, למד גם רפואה ומדעים. כתב ספרים רבים על המקרא וביניהם את פירושו הידוע לתורה. נפטר בשנת 1550.​

Volver al capítulo

כפיות טובה וכפירה בה'

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א', ח)

 

משנת רבי אליעזר פרשה ז עמוד 137
מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה? מפני שהוא כעניין כפירה בקב"ה. אף הכופר בקב"ה כופר טוב הוא. האדם הזה הוא כופה טובתו של חבירו, למחר הוא כופה טובתו של קונו.

וכן הוא אומר בפרעה "אשר לא ידע את יוסף" (שמות א', ח). והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף? אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו, וכפה טובתו, ולבסוף כפה טובתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "לא ידעתי את ה'" (שמות ה', ב). הא למדת שכפיית הטובה הקשה לכפירה בעיקר.

 

 

 

משנת רבי אליעזר - מדרש 'משנת רבי אליעזר' או בשמו האחר 'מדרש שלושים ושתים מידות' הודפס לראשונה על ידי הלל גרשום ענלאו בניו יורק 1934. המדרש היה ידוע לגאונים ולראשונים. י"נ אפשטיין האריך להוכיח את השימוש הרב שעושה המדרש בתלמוד הבבלי לצד שימוש גם בתלמוד הירושלמי, אולם הלשון השונה של המסורות יכול ללמד שהוא קיבל את המסורות הללו, או לפחות חלקם, ממקור אחר ולא ישירות מהתלמודים. מסקנתו של אפשטיין היא שזמן עריכתו הסופית הוא במאה השביעית, בארץ ישראל. 

Volver al capítulo

סירוב פקודה

 

המעשה הבלתי מובן של היחלצות בעלי הזכויות לטובת האוכלוסייה המוחלשת הנתונה במצוקה מופיע פעמיים בפרשת שמות. לראשונה אנו פוגשים בכך בסירובן של המיילדות העבריות להוציא לפועל את גזירת המוות שהוציא פרעה על תינוקות בני יומם. מי היו המיילדות הללו? הפרשנות חלוקה בדבר מוצאן אולם אם נקבל את הכיוון הפרשני, דוגמת זה שמציע האברבנאל: "ולא היו עבריות, כי איך יבטח ליבו בנשים העבריות שימיתו ולדיהן..." הרי שלמרות מוצאן המצרי שפרה ופועה רואות את מצוקת העברים ונחלצות לסייע להם.

הדוגמה השנייה היא משה, הנסיך שגדל בארמון המצרי היוצא לראות בסבלות אחיו (שמות ב'). משה מפריד פעמיים בין הניצים, בפעם הראשונה הוא הורג את המצרי המכה איש עברי בשנייה הוא מבקש להפריד בין העבריים הנתונים בתגרה. את הישנות המקרה פעמיים מסבירה נחמה לייבוביץ' כעדות לכך שמשה איננו מונע על ידי רצון להגן על העברי בן עמו אלא על ידי עקרונות הצדק. לפיכך משה מתערב גם בתגרה בין שני העברים הניצים - ומאוחר יותר הוא אף מתערב לטובת בנות יתרו המדייניות, המגורשות מעם הבאר על ידי הרועים המקומיים.

בשני המקרים גם יחד, הן במקרה של המיילדות והן במקרה של משה הנס על נפשו מפני פרעה, ברור כי גיבורי הסיפור יוצאים כנגד הנורמה השלטונית. האם זהו גלגולה העתיק של חובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל? האם בכלל ניתן לחשוב על חובה מסוג זה במסגרת שלטונית שאיננה דמוקרטית?

התשובה היא כן ולא.

לא, מאחר והנחת המוצא של 'פקודה בלתי חוקית בעליל' היא שהשלטון מחויב, ככל אדם, לנורמות של צדק והגינות. הנחה שהיא מאבני היסוד של משטר דמוקרטי אך לא רלוונטית לימי מצרים הקדומה.

כן, מאחר וחובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל נשענת, כך לדבריו של פרופ' אבינרי, על 'משפט הטבע', שאיננו כרוך בהקשר או בתרבות שלטונית, אלא אחוז בנורמה הכללית שהיא הבסיס לאנושיותה של חברת בני האדם:

"לא במצפון האינדיבידואלי שאין לו אפוטרופוס ואין לו שיעור ומידה והוא שונה מאיש לאיש - אלא בהנחות הנורמטיביות הכלליות, המקובלות על הכול... עקרונות אלה הם המונעים את אתונה מליהפך לספרטה" (שלמה אבינרי, ציות ודמוקרטיה, בתוך: אי-ציות ודמוקרטיה, ירושלים תשנ"ט עמ' 181).
 

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

יעקב סוגר חשבון

 

רגע לפני שהחיים ממשיכים בלעדיו, ספק מברך יעקב את בניו ספק שולח אותם אל עתידם עם נבואה חתומה. עם חלקם הוא בא חשבון, לאחרים הוא נוטה חסד, לכולנו הוא הותיר את המילים החכמות הללו, הנאמרות כשהיד כבר על הידית על מנת שנשוב ונהרהר בהן. הפעם אנחנו בוחרים לקרוא את דברי יעקב לשמעון ולוי: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" (ו) לאור פרשנותו של הרמב"ן, פרשנות שאנו מוצאים שיש בה הרבה מן האמת, הרלוונטית מאוד לימינו אלו:

"שמעון ולוי אחים: יאמר שהם בעלי אחוה, כי יחם לבם על אחותם, ילמד עליהם זכות, כי בקנאתם אל האחוה עשו מה שעשו, לומר שאין ראויים לעונש גדול, ולא החטא ראוי למחול להם, כי הוא חמס. והנכון בעיני שאומר, כי שמעון ולוי אחים גמורים דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם. וכבר פירשתי (בפרק ל"ד), כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונימולו ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם ומן הנפש אשר עשו. ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול ה' שיעשה הנביא חמס ושוד, וזה טעם "בסודם אל תבוא נפשי" – התנצלות על שלא היה בסודם בענותם במרמה (ל"ד, יג)  ובקהלם לא נתיחד, שבאו על העיר והרגום, ולכן יקלל אפם ועברתם".

כמה וכמה עקרונות חשובים בפרשנות הרמב"ן:

ראשית, רגשות אחווה – זיקה לקהילה ומחוייבות עמוקה אליה, אינם מצדיקים מעשי חמס, או ממתיקים את חומרתם. רצח נפשע הוא רצח, גם אם הוא נטוע ברגשות נעלים.

זאת ועוד, "אולי ישובו אל ה'" כותב הרמב"ן בנוגע לאנשי שכם ובכך רואה את פוטנציאל השינוי והתיקון שיש בכל אחד, נקודת מבט שהיא אבן יסוד בניהול סכסוכים ובחתירה לפתרונם.

לבסוף, המעשה של האחד מכתים את אלה הקרובים אליו, בין אם הם מעוניינים בכך ובין אם לא. עם תובנה זו של הרמב"ן ניתן להפליג ולשאול שאלות לא פחות חשובות, על התגובה של קהילות ליחידים בתוכן שסרחו האם הן לוקחות אחריות או מתנערות מהמעשים ומהו המחיר ומהו הרווח של תגובה זו או אחרת.
 

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

…To the priest in charge at that time

The laws of Bikkurim – bringing “first fruits” to the Temple – is an uplifting commandment that represents a high-point in the life of the farmer in biblical times. It is the moment when the fruits of the farmer’s labor have ripened, a time of thanks and of blessing. The commandment to bring Bikkurim is one of the Temple commandments, and it is similar in many ways to bringing a sacrifice. For this reason, it is performed in the Temple, “the place where the LORD your God will choose to establish His name,” and the farmer who brings Bikkurim will need to turn to the Temple priests – the kohanim – to assist him in fulfilling this commandment.

 

The Torah states: You shall go to the priest in charge at that time and say to him… (Devarim 26:3). 

 

The obligation to go to “the priest in charge at that time” seems unnecessary, for later generations were not going to fulfill the mitzvah by going to Aaron the priest or to Pinchas or Elazar, of blessed memory. This commandment is supposed to be fulfilled in perpetuity for generations to come – it should be obvious that whoever brings Bikkurim will hand them over to the kohanim of his own time. The tone of the Torah in issuing the command in this manner hints to the fact that we must be accepting of any kohen, even if he is not the ideal representative of God. Our attitude must be “this is good enough.” Indeed, some commentaries go so far as to suggest that if we discover after-the-fact that the kohen was unfit for Temple service, the mitzvah of Bikkurim was still fulfilled (Midrash Tana’im, see also Ramban). In his Yitzchak Yeranen, Rabbi Elyakim Gotinu (18th Century, Saloniki) explains this expression in a similar fashion, writing: The intention here is to the words of the sages, that they are given to the priests of that watch, even if they are not haverim – individuals who scrupulously observes tithes and purity laws (Laws of Bikkurim, Chapter 3).

 

The vast majority of commentaries assume that the Torah is indicating to us that at some future time there will be kohanim who would not be on the high spiritual level to perform the Temple service, and that among them there would likely be some who would actually be unfit to serve.

 

The Sifrei brings a similar approach based on the idea that each generation must accept a priestly caste that reflects its own reality, just as they accept leadership that reflects the reality of that generation. There is, however, one additional element that appears:

This was the intention of R. Yose Ha-Galili who said:

Could we imagine that Bikkurim would be brought to a priest who is not at that time?

Rather, bring it to a priest who is accepted and recognized at that time…

As it says: Don’t say, “How has it happened that former times were better than these?” (Kohelet 7:10) Sifrei Ki Tavo 298.

 

The Midrash closes with a verse from Kohelet “Don’t say, ‘How has it happened that former times were better than these?’” The Sifrei makes clear that there is no room for sentimentality or nostalgia for times when the kohanim were purer and more deserving of their positions. Back in those times, things were not so good, either.

 

We can find support for Rabbi Yosi Ha-Galili’s approach in the Mishnah in Tractate Yoma, which opens with a description of the High Priest’s preparations for Yom Kippur. For a full week beforehand – a week that coincides with the ten days of repentance – the High Priest undergoes a “professional development” program. He is taught the Temple service for the High Holy day, including the various animals that will be brought before him for sacrifice. At the end, he is made to take an oath to perform the service exactly as he has been taught. On the final night before Yom Kippur, he is kept awake the whole night, lest he fall asleep and contract ritual defilement. To keep him awake, the sages sit with him, studying and teaching. The Mishnah records: 

If he was a sage, he would expound. If not, sages would expound in front of him. If he was accustomed to reading, he would read. If not, they would read in front of him. And from what would they read in front of him? From Job, and from Ezra, and from Chronicles. Zecharya ben Kabutal said, many times I read from Daniel in front of him (Yoma 1:6).

 

Without intentionally divulging this information, we learn from the Mishnah that sometimes the priests were scholars, but other times they were not. Sometimes they were learned, but other times they were not. When necessary, the texts that were studied included stories that would hold their attention. It is very possible that this was done in Aramaic rather than in Hebrew, since Aramaic was popularly spoken at that time (Rambam in his Commentary to the Mishna, Rabbi Ovadia Mi-Bartenura).

 

Note that the individual under discussion is the High Priest – we can only imagine that situation among ordinary priests. While the Mishnah is talking about the Second Temple period, from the stories that appear in Navi it is clear that during the First Temple, as well, the priests were also not always the most righteous individuals or the greatest Torah scholars. The Ramban takes this for granted and appears to be surprised that there would be any expectation that the kohanim should be expected to be exemplary. He argues that the Priestly caste differs from the judiciary, for example, so that the Torah must make note of the fact that we must turn to “the judge of the times…even though he is not as great or as wise as the judges of old.” In that case, the requirement that judges be honest and fair is relevant. “But when bringing Bikkurim? To whom shall it be brought if not to the priest who is in charge at that time?” (Ramban 26:3).

 

The Ramban does not understand why anyone would think that we need to make inquiries about the religiosity or righteousness of the kohen. What is needed is a person from the correct family. Nevertheless, there is a more sublime idea being expressed here. If the biblical commentaries believe that ill-prepared kohanim can serve the people, and the Sifrei claims that the stature of kohanim of the past were no better than the ones of today, the Ramban is suggesting that this may be the ideal situation. The personality of the priest has no significance whatsoever. From the perspective of the Torah, the fact that any kohen can receive Bikkurim is not a deficiency, but a virtue. The Torah views the kohen as a “pipeline,” serving the Temple on the one hand and those who bring sacrifices on the other. The more he is invisible, the less he is chosen by virtue of his personality, the better he serves God and ensures that God's work is done.

 

We find a similar idea in the writings of Rav Zadok HaKohen of Lublin. While he follows the approach of the Ramban, he explains that the idea of the kohen as a “pipeline” does not simply mean that the kohen should be as invisible as possible. To serve as a “pipeline” in the Temple demands a high level of responsibility; it requires the kohen to adopt the attribute of yesod – foundation – which demands total effacing of oneself:  

According to what we have said it can be understood that he says to the priest “I acknowledge this day before the LORD your God” because the kohen has established himself with the attribute of the Righteous One Who is the foundation of the world…

(Pri Zaddik on this week’s parasha)

 

In closing, Rav Zadok notes that the attribute of yesod is to be found in every kohen. It appears that Rav Zadok is hinting to the fact that a person’s role clothes him with those attributes that are essential for his work. The public mission thrust upon the kohanim brings with it the “clothing” that they need to perform their service.

 

This analysis of how the Bikkurim were brought and the attributes of the priests who receive it is not merely theoretical study for Messianic times. Concealed in this parasha are lessons that teach us many things about leadership and the conduct of public servants in general. Teachers now beginning their school years know that the better they grasp the needs of their students and the more they reach out to them, the more success they will have. The more they subjugate themselves to the task, the better they will succeed in carrying it out.

 

God willing, in the upcoming High Holy Days, the hazan who will serve as our emissary, will stand before God in prayer for forgiveness, beginning his prayer with the plea, "I stand before You, poor in worthy deeds..."

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.