הברית המשולבת של יציאת מצרים

 

שתי בריתות כרת הקב"ה עם אברהם אבינו בפרשת לך-לך: ברית בין-הבתרים וברית המילה.
שתי בריתות אלו משקפות שתי משמעויות שונות של עם ישראל. ברית המילה היא ברית טבעית, על-היסטורית ולא-מותנית. היא נוקטת בשם 'אלוקים', כיוון שמרגע הברית - בחירת ישראל וסגולת ארץ ישראל הפכו לחלק מהטבע. ברית זו היא ברית הנטמעת בסדר הטבעי של העולם, ואינה משתנה לאורך כל הדורות. לעומת זאת, ברית בין-הבתרים - יסודה מהפכה וחידוש. עם ישראל ישלוט בארץ ישראל כאשר יבשילו הנסיבות ההיסטוריות לכך, ומטרתו תהיה לבנות בארץ חברת מופת, שתפיץ את שם ה' בעולם. מסיבה זו, ברית בין-הבתרים נוקטת בשם הוי"ה, המסמל חריגה מהטבע.

שתי הבריתות מתחברות לאחת בפתיחת פרשת וארא. כבר בפסוק הראשון של הפרשה, מתאחדים שני השמות האלוקיים: "וידבר א-לוהים אל משה, ויאמר אליו אני ה'" (ב). בהמשך, הקב"ה מזכיר את שתי הבריתות: "וגם הקימותי את בריתי (ברית המילה) איתם לתת להם את ארץ כנען... וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי (ברית בין-הבתרים)" (ד-ה). דברי הקב"ה מסתיימים באיזכור שתי המטרות של שתי הבריתות: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-לוהים... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב" (ז-ח).

ואכן, הביטוי "אני ה' אלוקיכם", המאחד את ברית המילה עם ברית בין-הבתרים, מיוחד בכל התורה ליציאת מצרים. ערב היציאה ממצרים, מבטיח הקב"ה לקיים את הברית האחת המאוחדת, המורכבת משתי הבריתות המשלימות: ברית המילה שכבר קוימה, וברית בין-הבתרים שעתה הגיע זמנה להתקיים.

יציאת מצרים - שני פנים לה: המשך למסורת האבות מחד, ומהפכה וחידוש מאידך. מחד - עם ישראל רק ממשיך את מסורת אבותיו, והקב"ה מדבר למשה מכוח שלושת האבות; אך מאידך - עם ישראל יוצא ממצרים ומקבל את התורה כבן חורין, צועד לארץ ישראל כדי להגשים את ייעודו ההיסטורי, והקב"ה מדבר למשה כאל גדול הנביאים, מקבל התורה ומוסרה לעם ישראל.


נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך מיזם 'שירת התורה'

לקריאת מאמר מורחב באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

קיום ההבטחה לאבות

 

"וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שׁ-ַדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (ג). עיון בספר בראשית מגלה שה' נודע לאבות בשני השמות, אך יש הבדל בין ההתגלויות:

ההתגלויות לאברהם וליעקב בשם א-ל ש-די – התמקדו בהבטחת הזרע.

ההתגלויות האחרות לאותם אבות ב"אני ה'" – התמקדו בהבטחת הארץ.

אם כן, בפסוק זה, אומר ה': "הבטחתי לאבות זרע וגם קיימתי; הבטחתי להם ארץ ולא קיימתי"

בשלב זה אנו מצויים בקו פרשת המים בספר שמות: בין סיום השעבוד ושיא חומרתו לבין תחילת המאבק, שמשמעו התחלת היציאה מן השעבוד. בטרם יחל תהליך הגאולה מופיע נאום של ה', המהווה הצהרת כוונות של ה' ביחס לתהליך, כמגילת יסוד המבארת את יסודו של התהליך בהבטחת ה' לאבות, ואת תכליתו האחרונה בקיומה של הבטחה זו.

אולם חלקו הראשון של ספר שמות, עד לפרק זה, אינו מתאר רק את השעבוד; בראש ספרנו מתוארת ההתרבות המופלאה של בני ישראל שהיא זו שגררה את השעבוד מבחינת המניעים של פרעה המשעבד הראשון. פירוש הדבר הוא שאף סיפור הגזרות שבראש ספרנו הוא בעצם סיפור הקיום של הבטחת ה' לאבות – הבטחתו להם להרבות את זרעם ריבוי עצום. בפרק א' בספרנו "נודע" ה' לבני ישראל "בא-ל ש-די" וזאת תוך הסתר פנים וייסורים קשים.

בטרם יחל שלב המאבק בפרעה ובמצרים - שלב הגאולה, בא נאום ה' כמגילת יסוד שלו. אולם לא יהא זה נכון וצודק אם הנאום ידגיש רק את מה שלא נעשה שצריך להיעשות מעתה: את קיום ההבטחה לאבות על נתינת הארץ. כאדם המצוי בפרשת דרכים, לפני התחלת פרק חדש בדרך חייו, שהוא שוקל מה עשה בחייו עד היום ומה השיג בהם, ומה הוא מתכנן לעשות מעתה בפרק חייו החדש, כך גם ה' בנאומו: בראש הנאום נערך כעין מאזן בין מה שנעשה עד עתה בתכניתו רחבת ההיקף ורבת הדורות של ה', לבין מה שצריך להיעשות מעתה. את מה שהבטיח ה' לאבות בהיראותו להם "בא-ל ש-די" – להרבות זרעם ריבוי עצום ורב - את זאת קיים כבר ה' ועתה נותר לקיים את ההבטחה האחרת לאבות, ולקיומה של הבטחה זו - הבטחת הארץ - מוקדש מכאן ואילך עיקרו של הנאום.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

עם, אדמה, אמונה

 

מתי נוצר לראשונה החיבור בין אמונה, ארץ ולאום? בכל הקשור לעם ישראל, כפי הנראה פרשת וארא היא אחת הפעמים הראשונות שאנחנו פוגשים את 'השילוש הקדוש' של העם היהודי:

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (ז-ח).

מה קרה לו לחיבור הזה בגלגולי המולדת והגלות של העם היהודי? אין ספק שמאה השנים האחרונות טלטלו את כל שלושת המושגים. מחד, התנועה הציונית הפיחה רוח חיים בכל הקשור לממשותה של ארץ ישראל, ובוודאי ביקשה לעצב מחדש את העם היהודי, לא כפזורה, כתרבות, כמוצא אתני, אלא כלאום ככל הלאומים, החולק טריטוריה משותפת על כל המשתמע מכך. מאידך, גם הצלע השלישית, האמונה בא-לוהי ישראל, לבשה פנים חדשות בתורתם של אחד העם, ביאליק ואחרים. את שלושת אלה בקשה התנועה הציונית לאגד תחת הרעיון של היהדות כלאום ולא היהדות כדת.

ימים הגידו כי השינויים שביקשה התנועה הציונית לחולל אמנם תפסו אחיזה בקרב העם היושב בציון אולם באופן חלקי בלבד. אז הנה אנחנו, הישראלים בני המאה העשרים ואחת, עסוקים בבירור של שאלות הקשורות לזהות שלנו כעם, לזיקה שלנו לארץ ולאדמה ולאופי היהודי שלנו כקולקטיב. ההיברידיות של הפוסט מודרניות, מאפשרת יצירת שילובים שונים בין שלוש הצלעות אדמה-לאום-אמונה. הגמישות והניידות הזו מבלבלת לעיתים אבל גם מאפשרת דיאלוג בין קבוצות שונות הנושאות כולן עיניים אל אותם עוגנים משותפים המגדירים את ה'ביחד' שלנו.
 

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

שלח את עמי

 

האם התביעה "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" (א) אינה אלא מתיחה? על אף שזה נשמע קצת אבסורדי, רשב"ם טוען שזהו הפשט! לדעתו בקשתו החוזרת ונשנית של משה "שלח את עמי" אינה אלא בקשת רשות לצאת לשלושה ימים לעבוד את ה' במדבר.

את פירושו של רשב"ם ניתן, להוכיח בקלות מבקשתו החוזרת ונשנית של משה לפני כל מכה "שלח את עמי ויעבדוני"! (ז', טז, כו; ח', טז; ט', א, יג י', ג). אין הוא רומז ולו ברמז דק במקום כלשהו על כוונתו להוציא את העם לצמיתות. זאת ועוד: גם במשא ומתן שהתנהל מפעם לפעם במהלך עשרת המכות אין כל אזכור לשחרור מוחלט של בני ישראל ומדובר כל העת רק בשלושת הימים האלה.

לו היה משה מבקש מפרעה לשחרר את עם ישראל - עם עבדים - על מנת שיכבוש את ארץ ישראל היה נחשב "לא-רציני", בלשון המעטה, והיה מאבד כל אמון מצד השלטון במצרים. משה אינו משקר ואינו מרמה את פרעה. הוא מבקש לתת לבני ישראל את זכויותיהם הדתיות האלמנטריות! ואכן, הקב"ה עתיד להוביל אותם להר סיני לעבוד אותו. 

למה היה חשוב כל כך שמשה "יבקש" את רשותו של פרעה? מדוע לא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים באופן נסי בלתי-תלוי במצרים? 

נראה שהעימות עם פרעה מכוון. כאמור, בקשתו של משה הייתה הגיונית - להעניק לבני ישראל זכויות דתיות אלמנטריות. סירובו של פרעה לבקשה זו מוכיח שראה עצמו עליון על הזולת - אל! 

לקב"ה היה לקח חשוב למצרים: "וידעו מצרים כי אני ה'" (ז', ה; ט', יד; י"א, ט; י"ד, ד).

למשימתו של משה הייתה אפוא מטרה כפולה: בהיבט האוניברסלי בא הקב"ה ללמד את מצרים שא-לוהים הוא מעל כל אדם, ובהיבט הלאומי נועדה יציאת מצרים לקיים את ההבטחה לאבות - לחזור לארץ כנען ולהפוך שם לממלכת כוהנים וגוי קדוש - והמסר שמעביר הקב"ה לבני ישראל באמצעות משה הוא שעליהם להתכונן לגאולה (ראה ג', ז-ט, יג-יז).


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

ההשקעה משתלמת

"וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (בראשית נ', כו) 

 

רבינו בחיי בראשית פרק נ פסוק כו

יוסף קבר את יעקב אביו וקבל שכרו במי שגדול משניהם, הוא משה רבינו שנתעסק בעצמותיו,
משה רבינו שנתעסק ביוסף קבל שכרו בגדול ממנו, זה הקדוש ברוך הוא, שקבר את משה.
ומכאן למדנו שכל המשתדל במצות לעשות יש לו שכר גדול.
אם בחייו - פעולתו הטובה תביא פריה ממרחק,
ואם במותו - שכרו אתו, בספר שאינו נמחק יוחק,
ועל כן יתחייב אדם שיעשה המצות בזריזות לא בעצלתים,
לא לכבוד עצמו רק לכבוד שמים,
לעבוד עבודת ה' יתעלה ולשמור משמרתו
ולהשתעשע בתורתו להתחזק בתוחלתו.
 

 


רבנו בחיי - רבנו בחיי בן אשר, חי בסרגוסה שבספרד. נפטר בשנת 1340. פרושו לתורה כולל ארבע שיטות: פשט, דרש, שכל (שימוש בחכמות שונות), וקבלה.
מרחיב את דברי הקבלה שהרמב"ן מביא בקיצור ובהסתר.

Volver al capítulo

ה' משיב למשה

"וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג', יב)


ויאמר כי אהיה עמך - השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

שאמרת "מי אנכי כי אלך אל פרעה" (ג',יא) - 
לא שלך היא, כי אם משלי,
"כי אהיה עמך".
"וזה" המראה אשר ראית בסנה
"לך האות כי אנכי שלחתיך", ותצליח בשליחותי וכדאי אני להציל,
כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל,
כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק.

וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים -
דבר גדול יש לי על הוצאה זו,
שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים.

דבר אחר:
"כי אהיה עמך", "וזה" שתצליח בשליחותך "לך האות" על הבטחה אחרת שאני מבטיחך,
שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה,
שתקבלו התורה עליו והיא הזכות העומדת לישראל.
ודוגמת לשון זה מצינו (ישעיהו ל"ז ל): "וזה לך האותו אכול השנה ספיח" וגו' -
מפלת סנחריב תהיה לך אות על הבטחה אחרת שארצכם חרבה מפירות ואני אברך הספיחים.
 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

אישיותו הדתית של משה

 

על רבים ממנהיגי ישראל אין המקרא מבאר מדוע בחר בהם ה', ואין ידוע לנו דבר על אודותיהם קודם בחירתם. לעומת זאת, התורה מאריכה בתיאור הקורות את משה רבנו קודם שפנה אליו הקב"ה. רבות נכתב על הזיקה הלאומית והזיקה המוסרית הבאים לידי ביטוי בפרק ב'. בעיוננו נבקש לבחון פן מהותי אחר שהתגבש אצל משה עוד לפני בחירת ה' בו: אישיותו הדתית.

תחילה יש לעמוד על עצם הגעתו של משה להר הא-לוהים בחורב. אין ספק שמשה עשה דרך ארוכה עד שהגיע לשם. מדוע הרחיק משה לכת עד כדי כך? נראה שמשיכתו הטבעית אל "ההר הזה" (יב) הייתה ביטוי לכמיהתו ולזיקתו לא-ל ולמקום המייצג את השראת שכינתו.

משה נתקל במראה המופלא של הסנה הבוער באש ואיננו אֻכָּל, ותגובתו: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה..." (ג) - עינו הבוחנת וליבו הרגיש מביאים אותו להבנה שלפניו 'מראה גדול', החורג מסדרי הטבע. 

כיצד התפתחה אצל משה נטייתו הדתית?
פרק ב' מספר כי משה גדל בשלושה בתים: בית הוריו, ביתה של בת פרעה וביתו של רעואל. ומתברר שבכל אחד מן הבתים הללו קיבל משה ערך המתבטא בהמשך הסיפור - בבית הוריו ינק את הזיקה הלאומית לאחיו בני ישראל. בביתה של בת פרעה למד משה כי יש לנהוג במוסריות.

רעואל מוצג בתורה הן כאישיות מוסרית, והן כאישיות דתית, שהרי הוא כוהן מדין. בהמשך תתגלה מעלתו הרוחנית הגבוהה כשילמד מנסי יציאת מצרים על גדולתו של הקב"ה. ולא בכדי דרשו חז"ל: "יתרו שהיה יודע, שחזר על כל בתי עבודת כוכבים שבעולם ולא מצא בהם ממש, ואחר כך בא ונתגייר, לזה נאה לומר: 'עתה ידעתי'" (דברים רבה פרשה א ה). יתרו היה עסוק כל חייו בחיפוש רוחני, עד שהגיע לקב"ה. מסתבר אפוא, שכשם שהבתים הקודמים שגדל בהם נתנו למשה רגישות לאומית ומוסרית, תרם גם ביתו של יתרו לבניין אישיותו, והעניק לה את הפן הדתי שבה. תרומה זו הכשירה את משה להיות רגיש למראות שאינם טבעיים, לחפש אחר הא-ל, ולהימשך אל מקום שכינתו.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

…and you will return to the Lord your God

In his masterwork, Sha’are Teshuva (Gates of Repenetance), Rabbenu Yonah writes that the possibility of teshuva – repentance – is “one of the great gifts that God granted to His creations, for he prepared for them a path to raise themselves from their lowly actions and escape from the trap of their sins, to salvage their lives from the grave and remove His anger from them.” He lists and explains the sources for the concept of teshuva, many of which appear in our parasha, e.g., “…and you will return to the LORD your God…” “Then the LORD your God will open up your heart and the hearts of your offspring to love the LORD your God.” He then continues by writing an interesting idea that is based on Midrash Kohelet Rabbah:

The punishment of a sinner who tarries with his repentance becomes more severe with every passing day,

Because he is aware of the anger that is turned against him, and he has a way of escaping it.

The path to escape is teshuva,

And yet he remains a rebellious sinner.

The choice to flee from the upheaval is in his hands,

But he appears to be unfrightened by God’s anger and wrath, so his sin is so much greater.

(Gate 1:2)

 

Rabbenu Yonah does not focus on the fact that the sinner is missing out on an opportunity to repent, but on the anger and wrath that the unrepenetant sinner brings upon himself. He presents the refusal to repent as an even more severe sin than the original sin itself, since “the choice to flee from the upheaval is in his hands.” Rabbenu Yonah continues by offering a parable that shows how much more complicated this concept is than it first appears:

The Sages of blessed memory said with regard to this (Kohelet Rabbah 7:32) –

This can be compared to a group of robbers who were locked up in prison by the king.

They dug an escape tunnel and broke out of prison, leaving one robber behind.

The jailer came and discovered the tunnel with one prisoner remaining, and he beat that prisoner with his stick.

He said to him: You fool! The escape tunnel was available to you! How is it that you did not take the opportunity to escape?!

 

This is a beautiful parable, but it raises a serious question. Escaping jail is against the law. This is true even though we recognize that every prisoner would like to escape from prison, and we understand why that is true. Still, the jailer cannot condone their actions, given that they have added an additional crime to their previous ones. For this reason, the jailer should not be punishing the remaining prisoner for remaining behind. He should recognize that this prisoner is now following the law and is willingly accepting his punishment, and honor that decision.

 

Nevertheless, in our parable the jailer throws off his responsibilities as a man of law and expresses a more natural, instinctive sentiment – survival. This is why he turns to the prisoner in shock and surprise at his decision to remain behind.

 

This is the paradox that Rabbenu Yonah is trying to share by means of the parable.

 

It is the jailer who calls for freedom. Similarly, it is the Holy One blessed be He, Who originally placed the sinner in a dark cell in order to suffer for his actions Who offers him a way to escape. Teshuva is the unexpected twist in this story. It is presented as an opportunity that creates contradictions so severe that unexpected role changes take place. The jailer takes on the thought process of the average man-in-the-street who no longer thinks like a uniformed “man of the law.”

 

Rabbenu Yonah presents the laws of the Torah as a set of rules involving gates and fences that can easily be breached and with jailers waiting for the prisoners to realize how easily they can escape – that they can march in and out of the jail gates according to their wishes. This is a set of rules whose values do not appear to be protected by laws or societal norms. The possibility of teshuva makes it all appear to be anarchistic.

 

The Sefer HaHinukh (Mitzvah 69) explains why the Torah repeats prohibitions by both teaching that it is forbidden and also stating the punishment. It is not enough to say that the punishment for murder is death, but it also teaches “You shalt not kill.”

It is not enough for the Torah to state the punishment without warning that the act is forbidden.

This is the recurring teaching of the Sages: We have learned the punishment, but what is the source of the prohibition?

This is because without a Godly statement that the act is prohibited,

If it only said “someone who does X will receive the following punishment,”

It could then be understood that someone who is willing to incur the punishment would be allowed to do that action.

And that that action would not go against the will of God, making commandments a type of business negotiation,

So that someone who wants to do something will pay a certain “price” and it would be permitted to him.

 

The punishments in the Torah are not a “pricelist” in exchange for sinning. God has no interest in being “paid” in exchange for a sinful act. His desire is for people to behave according to the value system that He established in the Torah. This is why commandments need to be repeated, and this explains the concept of teshuva. This perspective makes clear that there is no contradiction between God’s role as the auditor Who keeps track of all of the good deeds and bad deeds and His desire for us to escape from our degraded situation with His help.

 

In her book Atlas Shrugged, Ayn Rand describes how a world that works according to the letter of the law can erode individuality and destroy creativity. The book depicts how values ​​are trampled, how the individual can become a slave to rules, and how obedience becomes the only supreme value. "They did not care if he came to the meeting on time or did not arrive, or that an unprecedented holocaust would damage their tracks, but they made sure that they would not be the ones held responsible for it." She describes how bureaucracy can become the essence, replacing the values it was supposed to serve. A world of extreme bureaucracy is a world in which the imposition of guilt becomes the object of legal action. In a world based on values, things are different.

 

Teshuva – repentance – is not an anarchistic value that weakens God’s rule in the world. God does not want to find people to blame. “Good and upright is the LORD; therefore He shows sinners the way” (Psalms 25:8). He wants to find everyone to be righteous. From this perspective we can understand that the prisoner who remains in jail is at fault. He should have taken the opportunity to escape! The individual who accepts that he is labeled a thief – and perceives himself that way – is at fault because he should have tried to repent and return to normal life.

 

God wants us to aspire to see ourselves as righteous, as pure, so that we will desire to repent. The true jailer in this case turns out to be the individual himself, who recognizes his sins and his unfortunate situation, but is unable to believe in the redemptive possibilities of teshuva. Every person – even a sinner – must understand that the escape tunnel is open before him, at all times.

Volver al capítulo

שמיעה וזיכרון

 

בפרק ו' אנו קוראים אודות שמיעתו של ה' את צעקת עמו: "וגם אני שמעתי... ואזכר את בריתי" (ו', ה). ביטוי זה נאמר כבר למשה במעמד הסנה: "ואת צעקתם שמעתי..." (ג', ז). למעשה, דרמה ארוכה מתחוללת בין השמיעה הראשונה לשמיעה השניה, דרמה המתחוללת בנפשו של משה, ואשר משפיעה במישרין על ההבדלים שבין שתי השמיעות.

לפני דברי ה' למשה במעמד הסנה אנו קוראים אודות תפילת ישראל לקב"ה ותגובתו: "וישמע... ויזכר א-להים את בריתו... וירא... וידע..." (ב', כג-כה) במעמד הסנה שבא מיד ובסמוך חוזרים שוב, כמעט כל הפעולות הללו: השמיעה, הראיה והידיעה נאמרים למשה. אולם, הזיכרון נשכח! ההבטחה לאבות אשר עומדת כעת להתממש נשארת חבויה בגנזי מרומים.

לשם הבנת חסרון זה בדברי ה' למשה עלינו לצעוד צעד נוסף אחורה. לאחר שמשה ראה "שני אנשים עברים נצים" (ב', יג) והוכיח את הרשע, רשע זה לא הסתפק בביקורתו כלפי משה וככל הנראה מיהר והוציאה לשלטונות. משה מפנה את עורפו לאחיו שבגדו בו והולך למדין.

ה' אומר למשה במעמד הסנה כי הוא ראה "את עני עמי", שהוא שמע את "צעקתם" ושהוא ידע את "מכאוביו" (ג',ז). כל אלו מתמקדים בעצם השעבוד של עם המצרים בישראל. ה', כאל מוסרי, בא לפדות את החלשים מפני החזק השולט. אולם, אותו פן היסטורי מיוחד, הקשור לברית בין הבתרים ולייעוד המיוחד של עם ישראל בארץ מיוחדת ("הזכירה") נפקד בדברי ה' למשה.

המהפך הגדול בתודעתו של משה חל לאחר שמשה יוצא בבושת פנים מאת פרעה. ביציאתו פוגשים בו שוטרי בני ישראל, ומטיחים בו האשמות כבדות (ה', כ-כא). בניגוד גמור להפניית העורף בתחילה, לבריחתו למדין, הפעם פונה משה לקב"ה, וכחלק מהעם בא בקובלנה כלפי הקב"ה - "למה הרעתה לעם הזה" (שם, כב). כעת משה מזהה עצמו כחלק מהעם והוא חווה את סבלותיו. הפעם יושלם החסר - "וארא אל אברהם... וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אתם ואזכר את בריתי" (ו', ג-ה).

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

להיכן הלכו הזקנים?

"וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה', א)


שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ה סימן יד

ואחר באו משה ואהרן - 
היכן הלכו הזקנים שלא חשב אותם עמהם,
שכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא "ובאת אתה וזקני ישראל" (שמות ג', יח)?

אמרו רבותינו: הלכו עמהן הזקנים והיו מגנבין את עצמן
ונשמטין
אחד אחד, שנים שנים והלכו להן. 
כיון שהגיעו לפלטרין של פרעה לא נמצא אחד,
שכן כתיב: "ואחר באו משה ואהרן" - והיכן הזקנים? אלא שהלכו להן.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: כך עשיתם, חייכם שאני פורע לכם. 

אימתי?
בשעה שעלה משה ואהרן עם הזקנים להר סיני לקבל התורה 
החזירן הקדוש ברוך הוא
, שנאמר: "ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה" (שמות כ"ד, יד). 

 

 

 

שמות רבה - מדרש אגדה לספר שמות. המדרש מורכב משני חלקים (חלק א - על פרקים א'-י'; חלק ב - על פרקים י"ב-מ') השונים זה מזה באופיים והם נוצרו, ככל הנראה, בזמנים שונים. החלק הראשון מאוחר יותר לשני והוא כנראה קיבל את צורתו הסופית רק לאחר המאה ה-11 אם כי נשתמרו בו בוודאי גם מדרשים קדומים. בחלק הראשון מובאים פירושים כמעט לכל פסוק בעשרת הפרקים הראשונים של הספר. החלק השני הוא חלק מספרות 'מדרשי התנחומא' העוסק בפסוקים הראשונים של כל 'סדר מקראי', סדר הקריאה שהיה נהוג בארץ ישראל. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.