משה ואהרון

 

"ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך" (א). 

.משה ואהרן - האחד, משה, מדבר עם הא-להים, והשני, אהרן, מדבר עם פרעה והעם

חלוקה זו אינה מוחלטת, שכן אף אהרן מתנבא וגם משה מדבר עם פרעה והעם, כך נראה, אלא שזו חלוקת התפקידים העיקרית.

וחלוקה זו אופיינית להם - משה, המכונה פה "אלהים לפרעה", שפט את העם, כפי שאנו רואים בפרשת יתרו, והשופט, המכונה "אלהים", כידוע, מנותק מן העם ומרומם ממנו, ואילו אהרן הוא הכהן הגדול, וככזה יש לו קשר תמידי עם העם. כך גם בחטא העגל, משה עולה להר סיני לקבל תורה מה' ואהרן נשאר עם העם וכך נגרר לחטא העגל.

על כן יאמר, כי באופן כללי, משה שייך למצוות שבין אדם למקום, ואילו אהרן שייך למצוות שבין אדם לחברו. וכך, על משה נאמר, שהיה העניו באדם, שזוהי מדרגה הקשורה ביחס עם ה', ואילו אהרן, כפי שנאמר בפרקי אבות, הוא 'אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (מסכת אבות א, יב). ואולי נוכל בהקבלה רחוקה לומר שבית שמאי שייכים למשה ואילו בית הלל שייכים לאהרן.

אך בחשבון אחרון שקולין הם זה לזה, כפי שמפרש רש"י את הפסוק - "הוא משה ואהרן" (ו', כז), שפעם בא כך ופעם אהרן ומשה, לומר ששווים הם בערכם.

שמואל מאחד את דרך משה ודרך אהרן, ככתוב - "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו" (תהלים צ"ט, ו), וכן כתוב - "והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים" (שמואל א ב', כו). ועל כך נאמר - "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג', ד).


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך

Volver al capítulo

הכל שווים בתפילה

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות י"ד, טו)

 

שמות רבה (וילנא) פרשת בשלח פרשה כא

"שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" (תהילים ס"ה, ג) - ... אתה מוצא בשר ודם אינו יכול לשמוע שיחת שנים כאחד, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא הכל מתפללין לפניו והוא שומע ומקבל תפלתן.

דבר אחר - "שומע תפלה" - אמר ר' יהודה בר שלום בשם ר' אלעזר: בשר ודם אם בא עני לומר דבר לפניו אינו שומע הימנו, אם בא עשיר לומר דבר מיד הוא שומע ומקבלו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא הכל שוין לפניו, הנשים והעבדים והעניים והעשירים. 

תדע לך שהרי משה רבן של כל הנביאים כתוב בו מה שכתוב בעני - במשה כתיב: "תפלה למשה איש האלהים" (תהלים צ', א) ובעני כתיב: "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). זו תפלה וזו תפלה. להודיעך שהכל שוין בתפלה לפני המקום.

תדע לך כשיצאו ישראל ממצרים רדף אחריהם פרעה שנאמר "ופרעה הקריב" (שמות י"ד, י), וכתיב "ויצעקו... אל ה'" (שם). התחיל משה אף הוא מתפלל לפני המקום, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מה אתה עומד ומתפלל? כבר התפללו בני ושמעתי תפלתן. שנאמר "מה תצעק אלי" (שם, טו). 

 

 

 

שמות רבה - מדרש אגדה לספר שמות. המדרש מורכב משני חלקים (חלק א - על פרקים א'-י'; חלק ב - על פרקים י"ב-מ') השונים זה מזה באופיים והם נוצרו, ככל הנראה, בזמנים שונים. החלק הראשון מאוחר יותר לשני והוא כנראה קיבל את צורתו הסופית רק לאחר המאה ה-11 אם כי נשתמרו בו בוודאי גם מדרשים קדומים. בחלק הראשון מובאים פירושים כמעט לכל פסוק בעשרת הפרקים הראשונים של הספר. החלק השני הוא חלק מספרות 'מדרשי התנחומא' העוסק בפסוקים הראשונים של כל 'סדר מקראי', סדר הקריאה שהיה נהוג בארץ ישראל. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

ארבה שלא יהיה כמותו

"וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן" (שמות י', יד)

 

ואחריו לא יהיה כן - הכתוב מודיע אותנו מדרך הנבואה שאחריו לא יהיה כן. וכתב רש"י: ואותו שהיה בימי יואל שנאמר בו "כמוהו לא נהיה מן העולם" (יואל ב', ב), למדנו שהיו גדול משל משה, אותו של יואל היה על ידי מינים הרבה שהיה יחד ארבה וחסיל וילק וגזם, אבל של משה שלא היה אלא מין אחד, וכמוהו לא היה ולא יהיה...

וכתב רבינו חננאל בפירוש התורה שלו מעת עתרת משה רבינו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל מצרים, ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו, ואומרים כי זה כבר ידוע הוא לכל...

ודעתי בפשט הכתוב, כי בעבור שמכת הארבה רגילה לבא לפעמים בכל הדורות, ועוד שבאה זאת כדרך המקרים כי רוח הקדים נשאו, בעבור זה אמר כי היה גדול מאד מכל אשר נהיה במקרה העולם, כי לפניו ואחריו איננו בא כמוהו, ובגדלו ידעו כי מכת אלהים היא שאין רגילות לבא כן באחד הזמנים, וגם אותו של יואל מכה מאת אלהים.

 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון. חי ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

מטרתה של רשימת היוחסין

"אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן" (שמות ו', יד)

 

רש"י:
מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן, בשביל משה ואהרן, התחיל ליחסם דרך תולדותם מראובן.

ובפסיקתא גדולה [=פיסקתא רבתי אות ז] ראיתי:

לפי שקנטרם יעקב אביהם לשלשה שבטים הללו בשעת מותו (בראשית מ"ט, א-ז), חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם. 

 

רבנו בחיי:

לפי שהגיע קצן של ישראל להגאל ובאו עתה להבדל מתוך המצריים, יחס אותם הכתוב והזכיר בהם "אלה" כדי לפסול את המצריים.

והתחיל בראובן שהיה הבכור וייחס אותם עד לוי, והכונה בזה כדי שיזכיר שני הגואלים משה ואהרן שהם משבט לוי,

ואילו התחיל: אלה שמות בני לוי, היה נראה שיהיה לוי בכור היחס ולכבוד משה עשה כן, ולכך התחיל מראובן ומזכיר והולך עד לוי השלישי. 

 

Volver al capítulo

חירות רוחנית ונפשית

 

למשה יש שתי משימות: הוא נשלח "אל בני ישראל, ואל פרעה מלך מצרים" (יג), ומטרתן של שתי השליחויות היא "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שם). משה הבין כי אין די להודיע לבני ישראל על הגאולה וכי יש להוציאם נפשית ורוחנית מן השעבוד, אך חשב שיוכל לעשות זאת על ידי הסברה מילולית. לעומת זאת, ה' מודיע לו שדרך הפעולה תהיה רק בכיוון של פרעה, וכבר עתה מודיעו ה' כי לא ישכנע את פרעה: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אֹתֹתי ואת מופתי בארץ מצרים" (ז', ג).

משה אינו עומד לשכנע את פרעה: הקב"ה הוא שימחץ אותו, אט אט ולעיני כול.

מעתה אין משה שב עוד אל בני ישראל ומעודד את רוחם. חירותם של בני ישראל תושג בכך שיהיו עדים לניצחון המוחץ של הקב"ה על כוחו של פרעה, על כשפיו ועל אליליו. השמדת המעצמה המצרית והשפלת גאוותה היא שתשחרר את רוח העבדים.

אכן, למשה שתי משימות, אך רק לאחת מהן יש משמעות מעשית. בפועל צריך משה לדבר רק עם פרעה, אך השלכותיו של מעשה זה תהיינה לא רק במישור הפוליטי – במאבק בין משה לפרעה – אלא גם במישור הפסיכולוגי-חברתי: במעמדם של בני ישראל אל מול אדוניהם.

התפקיד שניתן למשה ואהרון הוא: "הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (כו) ואכן, בסופו של התהליך: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (י"ב, נא).

דומני שמשמעות הביטוי "על צבאֹתם" היא 'בכבוד, בהדר': לא כעדר בורח, כי אם כיחידה מאורגנת, הנהוגה בתיאום מלא ועל פי תכנית. אין די להוציא את בני ישראל ממצרים; עליהם לצאת "על צבאותם" – כבני חורין החוסים בצלו של הקב"ה.

מקץ ארבע מאות ושלושים שנות שעבוד – דורות של העדר זהות ואחריות אישית – יצאו בני ישראל ממצרים כצבאות ה'. הם לא ברחו ממצרים – הם יצאו ממנה בגאון.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

הקשיית לב פרעה

 

במכת הדם - החרטומים הצליחו להוציא דם (כמעט) כמו משה ואהרן. פרעה שב אל ביתו ולא שת לבו אל המכה, ומסתבר שיושבי מצרים מצאו להם דרך לעקוף את פורענות הדם "ויחפרו כל מצרים סביבֹת היאֹר מים לשתות כי לא יכלו לשתת ממימי היאֹר" (ז', כד).

גם במכה הבאה, החרטומים הצליחו להעלות את הצפרדעים כמו אהרן. אך הנה מגיעה השעה הגדולה! החרטומים אינם מצליחים להסיר את הצפרדעים. פרעה נשבר, קורא למשה ולאהרן, מבקש להסיר את המכה ומבטיח לשחרר את העם (ד).

אך דווקא כאן הגיע מפח הנפש הגדול! מתברר, שמשה ואהרן - עם כל עוצמת מופתיהם - הם אנשי עסקים ומדינאים גרועים ביותר. בלא לדרוש ערבויות, הם מאמינים להבטחת פרעה ומסירים את הצפרדעים:

"ויאמר משה לפרעה - התפאר עלי, למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך רק ביאֹר תשארנה: ויאמר למחר, ויאמר - כדברך, למען תדע כי אין כה' א-לוהינו" (ה-ו).

פרעה הפר, כמובן, את הבטחתו, אך למרות זאת - משה ואהרן שוב התפתו להאמין לו במכת ערוב, והסירו את המכה תמורת הבטחה בעל-פה של המלך הרמאי. המחזה התמים והמביש שב על עצמו גם במכות ברד וארבה. התברר לכולם, שיד חזקה בלא מדיניות תקיפה, חכמה וחשדנית שתלווה אותה - אין בה כדי להצעיד את העם אל חרותו, ושמשה ואהרן הם מדינאים טירונים חסרי תוחלת.

גם פרעה 'מבין' זאת, וזוהי הקשיית לבו. הקב''ה מוותר לו פעם אחר פעם, ונותן לו הזדמנות לשוב. אילו היה מצפון בלבו של אותו רשע - היה מכבד את העובדה שהקב''ה סומך על הבטחתו, אך כאדם חסר כבוד וחסר מצפון - פרעה הסיק את המסקנה שלקב''ה ניתן להבטיח ואין צורך לקיים. הקב''ה ניצל זאת כדי להתעלל בפרעה ולהראותו את כוחו פעם אחר פעם, אך מידת צדקו וטובו של הקב"ה לא נפגמה כלל, ואף לא עקרון ההזדמנות שהוא נותן לרשע לשוב מרשעתו.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

הכבדת הלב

 

ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו - שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה...

לפיכך כתוב בתורה 'ואני אחזק את לב פרעה', לפי שחטא מעצמו תחִלה, והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר "הבה נתחכמה לו" (א', י) - נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו.

ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר 'שלח ועשה תשובה', וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר "ואתה ועבדיך ידעתי" וגו' (ט', ל) "ואולם בעבור זאת העמדתיך" (שם, טז)?

כדי להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא - אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו.

... נמצאת אומר, שלא גזר הא-ל על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם, אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.

(רמב"ם, הלכות תשובה ו', ג)

 

 

רמב"ם - ר' משה בן מימון, נולד בספרד בשנת 1135. עבר למצרים, בה שימש כרב, מנהיג ורופא. גדול הפוסקים והפילוסופים היהודים. חיבר את ספר ה"משנה תורה" בו אסף, הכריע וסידר את כל ההלכות, וכן את "מורה הנבוכים" - ספר פילוסופיה. נפטר בשנת 1204.

Volver al capítulo

חזר לעניין שבו התחיל

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר
בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. 
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו', י-יב)


"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה" (שמות ו', כט-ל)

 

רש"י שמות פרק ו פסוק כט

וידבר ה' - הוא הדבור עצמו האמור למעלה (פסוק יא) "בא דבר אל פרעה מלך מצרים",

אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם [=לתת להם ייחוס ברשימת היוחסין],

חזר הענין עליו להתחיל בו.
 

במקומות רבים בפירושו לתורה ולנביאים מפרש רש"י כפילויות בפסוקים על ידי כלל של 'חזר העניין עליו התחיל בו' (בניסוח זה או דומה לו). כוונתו של רש"י היא שפעמים כאשר הכתוב מפסיק עניין בו הוא עוסק ופותח מעין סוגריים בהן סוטה הכתוב מהרצף הסיפורי, כאשר הוא חוזר לעיקר העניין הוא חוזר על הפסוק או הפסוקים האחרונים בהם הוא עסק לפני הסטייה מהרצף. ראו גם בפירושו של רש"י לבראשית ל"ט, א; יהושע י"ד, טו ועוד. 

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. את רוב תורתו ינק בישיבות תלמידי רגמ"ה באשכנז. לאחר חזרתו לצרפת הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

גאולה בתנאי

 

בפרק ו', ה' מזכיר למשה פעם נוספת שבכוונתו לקיים את הבטחתו לאבות, ולכן הוא שב ומצווה את משה: "לכן אמֹר לבני ישראל: אני ה'! והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים... ולקחתי אתכם לי לעם..." (ו-ז). מה מטרת שליחות נוספת זו אל בני ישראל? לכאורה נראה שהיא נועדה לחזור ולאשר את מה שכבר נאמר להם על מנת לעודד אותם. אבל אם כך הם פני הדברים, הרי שהשליחות נחלה כישלון חרוץ:

"ולא שמעו אל משה מקֹצר רוח ומעבֹדה קשה" (ט)

כדי להבין את משמעות דבריו של משה עלינו לעיין בפסוקים הבאים:

"וידבר ה' אל משה לאמר: בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו. וידבר משה לפני ה' לאמר: הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה..." (י-יב)

משה משתמש כאן ב"קל וחומר", אך כדי שלקל וחומר תהיה משמעות יש לפרש את המילה "שמעו" שבשני חלקיו באופן זהה. פירוש הביטוי "ישמעני פרעה" הוא ללא ספק "יציית לי", ולכן נראה שצריך לפרש כך גם את תגובת העם - "ולא שמעו אל משה" – לא צייתו לדבריו. אך היכן מצאנו בדבריו של משה ציווי לעם?

נשוב ונתבונן בדברי ה' אל משה בפתיחת הפרק:

"וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'... וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל... ואזכֹּר את בריתי. לכן אמֹר לבני ישראל: אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים... ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים, וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (ב-ז)

בפסוקים יש דגש ברור: בני ישראל צריכים להכיר בכך ש"אני ה'": ה' לא בא כאן רק לבשר לבני ישראל על גאולתם אלא גם לדרוש מהם להכיר בו - "וידעתם כי אני ה' א-להיכם". ואין מדובר בהכרה עיונית-שכלית בלבד אלא במחויבות פנימית עמוקה לעשות את רצונו. הכרת בני ישראל בה' מהווה, אם כן, תנאי מקדים והכרחי ליציאת מצרים.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

I have sinned, I have gone astray, I have done evil

At the center of our prayers on Yom Kippur we find confession. The biblical source of this confession is the Temple service of High Priest on Yom Kippur. On numerous occasions the Torah repeats its command to the High Priest to confess the sins of the people of Israel, together with his own sins and the sins of his household (see Vayikra Chapter 16).

 

The text of the confession recited by the High Priest: “I have sinned, I have gone astray, I have done evil” is also taken from the biblical language that described this obligation to confess: “…and confess over it all the iniquities and transgressions of the Israelites, whatever their sins” (Vaykira 16:21). These words constitute a very general confession. It does not contain – nor could it possibly contain – an enumeration of every single sin carried out by the people of Israel, nor even those performed by his family or by him. Its entire purpose is appeasement and atonement, which are the main points of the High Priest’s service on this day.

 

We find this type of confession a number of times in the Bible. When King Solomon consecrates the first Temple and prays for its future, he asks that when the Jews make use of this type of language in their prayers for redemption while in exile, (see I Kings 8:47-50), that God should hearken to them. In Tehillim we find an entire psalm dedicated to a description of confession over communal sins, and in its center the traditional phrases are found: “We have sinned like our forefathers; we have gone astray and done evil” (Psalms 106:6). This, too, is a communal confession, as it contains no listing of personal sins or failings. What all of these confessions have in common is that they describe a situation of moving away from God and forgetting Him. The focus of the confession is on the general state of the Jewish people and the fact that God does not exhibit His presence in His world. Still, the confession does not ignore personal sins, rather it places them within a wider context – loss of a connection with God. Every single personal sin has its roots in God having been forgotten. As such, a general statement of confession may be more precise, as it gets to the true foundation of the problem. It cleanses the source of sin rather than simply dealing with its many and varied symptoms. Focusing on symptoms may fool the individual into believing that the sin was a one-time failing, which is why it is so important that the general confession avoids the one-time occurrences, which the sinner must confront on a daily basis. The purpose of Yom Kippur is to reset and return Man to an angelic state by creating a state of closeness that serves to correct the fundamental, universal, foundational sin. Since the destruction of the Temple, the job of the High Priest on Yom Kippur falls on all the people of Israel inasmuch as the focus of Yom Kippur activity has passed from the Temple to the synagogue. Each one of us is commanded to confess the sins of the entire community and to atone for them.

 

In contrast with this approach we find the view that confession must focus on the individual and must take into account every single sinful failing. Maimonides is a good representative of this approach, which also has solid foundations in the Bible and the Talmud (see, for example, Bavli Yoma 86b; II Samuel 12:13). Maimonides presents this type of confession as a commandment, brings sources for it and establishes it for all generations. These are the words of the Rambam:

…When he will repent himself and turn away from his sinful way, he is obliged to confess before God, blessed is He, even as it is said: "When a man or woman shall commit any sin..… Then they shall confess their sin which they have done” (Num. 5:6–7), which is a confession of words. Such confession is a mandatory commandment. How is the verbal confession made? The sinner says thus: "I beseech Thee, O Great Name! I have sinned; I have been obstinate; I have committed profanity against Thee, particularly in doing thus and such. Now, behold! I have repented and am ashamed of my actions; forever will I not relapse into this thing again."

(Laws of Repentance, Chapter 1)

 

As noted by Maimonides, the source for this teaching is the verse in Sefer Bamidbar (5:7) that teaches that an individual bringing a guilt offering for stealing must confess. In the case of a guilt offering it is clear that we are discussing the sin of an individual, and that verse relates only to situations of stealing. The Rambam, however, takes this confession out of context and applies it to all cases of repentance, no matter what sin was committed. He copies the language of the confession from the Yom Kippur prayerbook of the High Priest. All of this leads to a fascinating amalgam whereby a general confession becomes personal with the addition of one critical element: “particularly in doing thus and such.”

 

It might appear that the personal confession is difficult, complicated and the correct thing to do. How much courage a man must have to stand before a mirror and list all his sins and failings in detail! Still, the other approach would argue that it is nothing more than a description of external symptoms of a truly significant failing – forgetting God.

 

It is possible that both types of confession are appropriate for an individual, each one for a different type of sin. Among a person’s sins there are both occasional stumbles and full retreats. We must distinguish between a one-time lack of courtesy while driving and a general attitude of stinginess and small-mindedness. We must recognize the difference between someone who gets angry once and someone whose general personality is one of criticism, tactlessness and condescension. Someone who once uttered a curse word or once wore something improper is in a different category than someone who suffers from a lack of modest behavior before God.

 

It is also possible, however, that this is not the correct distinction, and that the difference is not so much different sins as different mindsets of sin. On the one hand, someone who refrains from offering charity to a poor person can write it off as a momentary failing of stinginess, but, on the other hand, it can be seen as forgetting – albeit momentarily – the true Master of gold and silver. The path of repentance for that sin depends on how it is viewed. Should we work on developing the trait of generosity, or, perhaps we must clarify for ourselves how we fell into the trap of “My own power and the might of my own hand have won this wealth for me” (Devarim 8:17).  The experience of the “specific” sinner is an experience of multiple scruples, of probing the wounds leading to despair in the multitude of sinful deeds. The experience of the “general” sinner is somewhat more forgiving because it recognizes that experiencing God is a challenge that can never truly be realized in this world. But is also very demanding because it cannot be approached with piecemeal corrections, rather it requires existential change.

 

In our High Holiday prayerbook we meet both of these typologies. On the one hand we find: “We have sinned, we have rebelled, we have stolen…” which is not so much a list of specific actions as it is a description of missed opportunities, of rebelliousness and error. On the other hand, there is a list of dozens of specific acts: “On the sin we have sinned before you…” that includes all types of sins and sinful activities.

 

Nevertheless, this list of "On the sin…" has become a uniform confession of sin, in that we list not only our own sins but also a collection of possible sins, some ours and some that belong to our neighbors. The Arukh HaShulhan explains: “In the standard text of ‘On the sin…’ we do not relate to individual sins, since it is a version that is prepared for all to recite (Arukh HaShulhan, Orah Hayyim 607). It would appear that the approach of the High Priest is the one that wins out. Yet, many who pray on Yom Kippur feel a need to return to individual confession by means of written notes and explanations that they place in their prayerbooks for contemplation in the midst of the general confession.

 

The back-and-forth movement between these two approaches is preserved in the transition from confession to confession and in changing practices. It continues to exist in the texts of our prayers.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.