Noah and Moses

There are many midrashim that focus on Noah and his personality. Given Noah’s role as father of all Mankind, it is easy to understand the great interest that there is in understanding who he was. Noah is also the first individual who received commandments that were incumbent on him and on his descendants – to this day the Seven Noahide Laws are known and carry his name. Perhaps this is why the Talmudic Sage, Rabbi Berechiya compares the personalities of Noah and of Moses. Both of these people brought the message of morality and ethics to the world, each in his own way:

 

Rabbi Berechiya says: Moses is more beloved than Noah,

Noah is first called “a righteous man” and then he is called “a man of the earth.”

Moses is first called “an Egyptian man” and then he is called “a man of God.”

(Bereishit Rabbah 58:3)

 

This midrash examines the titles given to Noah and notes a downward trajectory. We are first introduced to him as “a righteous man,” but after the flood he is merely “a man of the earth.” Rabbi Berechiya observes a process whereby Noah’s value is cheapened.

 

Rabbi Eliezer Ashkenazi (Italy, 15th Century) explains the midrash this way:

We see from this that the description “a man of the earth” denotes a lessening of his honor, as the Torah describes Noah as pursuing luxuries to the point of drunkenness.

Immediately after that story, we hear of Noah’s death, teaching that until he died he received no more communications from the Almighty, since he had become enamored with the physical world.       

(Ma’ase HaShem, Ma’ase Breishit 29).

 

Rabbi Ashkenazi understands that after the flood Noah becomes involved with the physicality of the world and its development, and he no longer devoted himself to spiritual matters. This left him further and further from the relationship with God that he once enjoyed. This approach seems to be supported by the lack of any conversation between God and Noah regarding the flood, which he had experienced. Noah was unable to retain his high standing – perhaps because of his experience in surviving the flood.

 

In contrast, one could suggest that Moses began his adventures at the bottommost rung of society. He finds himself in Midian, a foreign land, where the Torah itself attests to the fact that he was seen as an “Egyptian man.” He fights for justice and he finds himself fully immersed in the trials and travails of the physical world. Only later does God reveal Himself in the Burning Bush. From that moment and until his death, Moses is constantly in a prophetic mode, where he is raised to the level of “a man of God.” Throughout his life Moses is constantly rising in stature, higher and higher.

 

An almost diametrically opposed approach to this midrash is suggested by Rabbi Meir Simcha of Dvinsk. Rabbi Meir Simcha understands Rabbi Berechiya as presenting two archetypes of people who serve God, one of whom focuses inward on developing a personal relationship with God, while the other looks outward, and interacts with the community while trying to improve the world. Noah is the former model who looks inward, and Moses is the latter model, engaging the world. He writes:

There are two distinct pathways to serve God. One path is to devote oneself entirely to His service and remain alone. The other is to involve oneself with community needs, and devote oneself for the betterment of all, even at the expense of one’s own welfare.

                        (Meshekh Hokhma, Noah 20)

 

Noah’s lonely focus can be seen in his behavior prior to the flood. He made no attempt to change the ways of the world and improve them; he focused on his God-given task of completing the ark and saving himself, as he was commanded. In contrast, Moses was constantly working to improve the lot of the Israelites and save them from their oppressors. One would imagine that it is the one whose time is spent on community affairs who would forget his Torah learning. Rabbi Meir Simcha teaches otherwise – it was Noah who fell from his high stature, while Moses, who fought the Egyptian, rose up to a level of “a man of God.”

 

The first approach seen above views involvement with the mundane aspects of the world as being problematic, and identifies that with Noah’s life and reality, while the second approach sees Moses as being involved in earthly matters and Noah as being focused on his own spiritual world. It is reasonable to assume that each approach reflects its author’s worldview of the ideal role model, which is then inserted into the midrash.

 

We find support for this idea in Rabbi Meir Simcha’s community. In Dvinsk there were two well-known rabbinic figures – Rabbi Meir Simcha and Rabbi Joseph Rosen, known as the Rogatchover. Rabbi Meir Simcha was known as someone fully engaged with the community while the Rogatchover was so engrossed in his studies that he had no time for community activities. He is described as never being seen to walk, as he only ran, not wanting to waste any time from his learning. 

 

The source of disagreement between Rabbi Meir Simcha and Rabbi Eliezer Ashkenazi lies in their different perspectives on the role required of rabbinic community leaders and their priorities. Rabbi Meir Simcha believed that the main responsibility of the community rabbi was to serve his constituents. Apparently Rabbi Ashkenazi had a different set of priorities for his ideal rabbi. The foundation of their disagreement are the differing assumptions about what should be construed as the ideal service of God – for individuals and for the community.

 

The two approaches that we have seen both focus on leadership and role models, using the comparison between Noah and Moses as a means of clarifying how responsible Jewish leaders should behave. There is yet another way to view the midrash, however, as evidenced by the approach of Rabbi Isaiah Horowitz, the Holy Shelah.

 

The Shelah suggests that Moses should be seen as having the qualities of “a man” from the beginning He develops from “an Egyptian man” to “a man of God,” but he was and continues to be “a man” throughout. His potential was always there, it was a question of whether he would realize his potential and develop from “an Egyptian man” and become “a man of God.” Noah, on the other hand, was “a righteous man in his generation,” and it becomes clear after a time that he was not truly a righteous man – he was “a man of the earth” whose survival was not because of his righteousness, but because he could preserve mankind on the earth.

 

The approach of the Shelah suggests that there are no surprises in life. A person is born with a certain destiny and purpose. What was is what shall be. One person was born to be Noah while another was born to be Moses. Eventually we discover what becomes of a person and from that we can understand his beginnings, as well.

 

Both Rabbi Ashkenazi and Rabbi Meir Simcha saw this as a process – in either a positive or a negative direction. The Shelah sees specific limits and limitations of the possibility of change.

 

Comparing the figures of Noah and Moses naturally leads to the question of how we are to see a given man’s future. Examining them together makes us wonder about the beginnings of new life, and pondering them can serve as a kind of childbirth education class – preparing every person to give birth to themselves.

Volver al capítulo

תקציר שמות פרק כ"ד

משה עולה אל ה' (א-ב)

ה' קורא אל משה ואומר לו לעלות אל ההר. אמנם לא לבד "אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (א), אך הכתוב מבהיר ש"וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל-ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ" (ב).

מעמד הברית (ג-יא)

משה יורד מן ההר ומספר לעם "אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים" (ג). העם שומע את הדברים ואומר "כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". משה כותב את הדברים שקיבל מאת ה', וקורא אותם לעם. העם בתגובה עונים "כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (ז). לפי סדר הפסוקים אנחנו מבינים ש'נעשה ונשמע' נאמר אחרי שהם שמעו את המצוות. משה בונה מזבח וזורק דם מ"אַגָּנֹת" (=קערות או ספלים עמוקים) כאקט של ברית "וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (ח). לאחר מכן משה ואהרן נדב ואביהוא רואים את "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" ולמרות זאת "וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ" – ה' לא פגע בהם "וַיֶּחֱזוּ אֶת-הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (יא).

משה עולה אל ה' (יב-יח)

לאחר המעמד ה' מצווה את משה לעלות אל ההר שוב כדי לקבל את לוחות האבן (לוחות הברית בכינוי של ספר דברים). משה עולה אל ההר וענן ה' מכסה את ההר. ביום השביעי ה' קורא למשה "מִתּוֹךְ הֶעָנָן" ומשה נשאר על ההר עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. את המשך הסיפור נקרא בעוד כמה פרקים, בסיפור חטא העגל.

Volver al capítulo

תקציר שמות פרק כ"ג

דיני משפט וצדק (א-ט)

בפסקה זו נמצאים דינים שונים הנוגעים כולם במסר אחד: האדם צריך להיות מוסרי ופועל בצורה ישרה. דנים אלו כוללים פנייה אל האדם מהשורה, למשל: "אַל-תָּשֶׁת יָדְךָ עִם-רָשָׁע" (א), "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (ה) "וְגֵר לֹא תִלְחָץ" (ט) וגם דינים לשופטים: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת" (ב) או "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח  כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (ח).

דיני שמיטה ושבת (י-יג)

כהמשך לפסקה הקודמת הדורשת להתנהג בצורה מוסרית באות מצוות השמיטה והשבת עם נימוקים חברתיים-מוסריים. כך בשמיטה "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (יא) ובשבת "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (יב) – טעם שלא מופיע בעשרת הדברות שבספר שמות אלא בספר דברים.

דיני מועדים (יד-יט)

בניגוד לדינים שנזכרו עד עתה בפרשת משפטים, לדיני המועדים אין קשר כלל לחברה ולבניית סדר חברתי נכון. הכתוב מזכיר את חג המצות, חג הקציר ואת חג האסיף. אחרי הזכרת שלושת הרגלים הכתוב עובר לדינים לעבודת ה' במקדש: איסור הקרבת חמץ על המזבח, מצוות ביכורים ואיסור בישול גדי בחלב אמו ("ולפי שברגל היו אוכלין בהמות הרבה הזהיר בפרשת הרגלים שלא לבשל גדי בחלב אמו").

ההבטחה לקראת הכניסה לארץ (כ-לג)

חתימת המשפטים הרבים שנזכרו בפרשה כוללת הבטחה: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (כ) ולאחר הכניסה לארץ גם יהיה ליווי צמוד "וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ" (כח). הבטחות אלו מותנות בשמירת החוקים והמצוות "כִּי אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת-אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת-צֹרְרֶיךָ" (כב). הכתוב מפרט ומביא אזהרות להתקרבות עם הגויים שבארץ והאיסור לכרות עמם ברית כחשש לעבודת אלהיהם.

Volver al capítulo

תקציר שמות פרק כ"ב

דיני גניבה (א-ג)

הדינים הנוגעים לגניבה התחילו בסוף הפרק הקודם "כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע-צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה" (כ"א, לז). הפרק שלנו פותח במקרה, בו הנגנב מכה את הגנב. במקרה כזה "אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב" (מהי מחתרת? רש"י – בזמן הגניבה; רשב"ם – בלילה) אז "אֵין לוֹ דָּמִים" – כלומר: הנגנב שהכה את הגנב לא מואשם ברצח. אם הרוצח נתפס הוא צריך לשלם קנס ואם אין לו כסף הוא צריך להימכר לעבדות כדי לפצות את הנגנב.

נזקי "התפשטות" (ד-ה)

בפסקה זו מובאים שני דינים שלא קשורים מצד הנושא שלהם, אך דומים מצד הפעולה. הדין הראשון הוא שאדם ששלח את בהמתו לרעות בשדה והיא המשיכה ורעתה בשדה של אחר, הוא צריך לשלם על הנזק. הדין השני עוסק באדם שהבעיר אש שהתפשטה לשדות של אחרים – המבעיר צריך לשלם על הנזק. בשני המקרים מדובר על אדם שעשה פעולה (המותרת) בשטח שלו, שהתפשטה אל מקום אחר (והפכה לפעולה מזיקה).

דיני שומרים (ו-יד)

בפסקה זו מובאים דיני השומרים. בניגוד לפירוש המקובל, הכתוב עצמו לא מחלק בין שומר חינם לשומר שכר אלא בין שומר חפצים לשומר בעלי חיים (ועל כך ראו בסרטון הקצר של הרב אמנון בזק). הכתוב מביא דינים שונים הנוגעים לשומרים ולבסוף מביא גם את דין השואל, ששם הדין משתנה אם הנזק קרה בזמן ש"בְּעָלָיו עִמּוֹ" או לא.

דינים שונים (טו-כג)

בין דיני השומרים לדיני הלוואה מובאים בפסקה זו דינים שונים שטיב הקשר ביניהם לא ברור דיו. בין הדינים הנזכרים: מפתה, מכשפה לא תחיה, איסור שכיבה עם בהמה ודינים מוסריים הנוגעים לגר ליתום ולאלמנה, עם הבטחה של ה' שמי שיתעמר בהם ייענש "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (כג).

דיני הלוואה (כד-כו)

בהמשך לדיני שומרים ושואלים, בפסקה זו מופיעים דיני הלוואה. התורה דורשת מהמלווה לא להיות "כְּנֹשֶׁה" (="לא תתבענו בחוזקה" רש"י). דרישה מוסרית נוספת של התורה היא שאם המלווה לוקח משכון מהלווה עליו לשים לב לא להשאיר אותו חסר כל "כִּי הִיא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב" (כו).

דינים שונים (כז-ל)

הפסקה האחרונה שבפרק מכילה דינים שונים כמו איסור קללת אלהים ונשיא (האם מדובר במלך? מיהו הנשיא?), דיני בכור הבהמה והצאן ואיסור אכילת בשר טרפה.

Volver al capítulo

בלי משחקי כבוד

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" ​ (שמות י"ז, ט)

 

אמר משה ליהושע:

"בחר לנו אנשים" -

שהשוה אותו לעצמו, ולא אמר 'בחר לי',

דרשו רז"ל (מכילתא עמלק פרשה א):

מכאן יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך.

 

 


רבנו בחיי - רבנו בחיי בן אשר, חי בסרגוסה שבספרד. נפטר בשנת 1340. פרושו לתורה כולל ארבע שיטות: פשט, דרש, שכל (שימוש בחכמות שונות), וקבלה.
מרחיב את דברי הקבלה שהרמב"ן מביא בקיצור ובהסתר.

Volver al capítulo

כפה עליהם הר כגיגית

"וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות י"ט, יז)

 

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יט פסוק יז

ויתיצבו בתחתית ההר - מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגגית

ואמר: אם מקבלין אתם עליכם את התורה מוטב,

ואם לאו - כאן תהא קבורתכם.

באותה שעה געו כולם ושפכו לבם כמים בתשובה, ואמרו: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".

אמר הקדוש ברוך הוא: ערבים אני צריך.

אמרו: הרי שמים וארץ יערבונו.

אמר להן: בטילין הן.

אמרו: אבותינו יערבונו.

אמר להן: עסיקין הן.

אמרו: בנינו יערבונו.

אמר: הרי ערבים טובים.

וכן הוא אומר: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהלים ח', ג) 

 

 

 

מכילתא דר' שמעון בר יוחאי - מדרש תנאים לספר שמות מבית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי. המדרש הוא בעיקרו מדרש הלכה אך מפרש גם חלקים סיפוריים בספר שמות. המכילתא הייתה ידועה לגאונים ואף לראשונים אך נעלמה עם הזמן. רד"צ הופמן החל בשחזורה מתוך 'המדרש הגדול' ולאחר מכן חוקרים נוספים שחזרו חלקים גדולים ממנה מתוך הגניזה הקהירית.

Volver al capítulo

מפגש ישיר עם ה'

 

לפני ירידת השכינה על הר סיני, דורש ה' ממשה שיגביל את ההר ויקדש אותו, בכדי שלא יהיה שום אדם או בעל חיים על ההר בזמן שהשכינה יורדת עליו (יב-יג). אולם, בצד ההדגשה הגדולה אודות הגבלת ההר ואיסור הנגיעה בו, מצווה ה' את משה: "במשך היבל המה יעלו בהר" (יג). על פי הפשט של פסוק זה כאשר ישמעו קולות השופר במעמד, ישראל צריכים לעלות להר. אולם, כיצד מסתדר ציווי זה עם הציווי להגביל את ההר?

מפאת קושי זה, הסבירו חלק מהמפרשים שהכוונה היא שישראל יעלו בהר לאחר סיום המעמד, כשיפסקו קולות השופר של המעמד, או כאשר משה יתקע בשופר לאחר המעמד.

נציע אפשרות להבנת הפסוקים כפשוטם:

בתחילה, בעת ירידת ה' על הר סיני, יש להמנע מכל מגע עם ההר, להגביל ולקדש אותו. אולם, "במשך היבל המה יעלו בהר" (יג) - ברגע שישמע העם את תקיעות השופר, סימן הוא כי ה' ירד כבר על ההר, וכעת גם העם צריך לעלות להר, לשמוע את דבר ה' ולקבל את התורה.

אם צודקים דברינו, מדוע באמת לא עלו ישראל על ההר וכרתו ברית עם ה' "פנים בפנים"?

דבר זה מפורש בכתובים: "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן, וירא העם וינעו ויעמדו מרחק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות" (כ', טו-טז).

העם חשש מפני קולות השופר והאש, ועל כן נעו והתרחקו מן המקום, וביקשו ממשה כי הוא יהיה מתווך בין ה' ובינם. ישנה הנחה ברורה לדו שיח זה - התיכנון המקורי היה כי למרות הלפידים והאש העם יתקרב אל ההר עליו עומד ה', וישמע בעצמו את דברי ה', אך העם חשש מפני מפגש זה.

משה ראה בחשש זה דבר חיובי "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שם, יז).

אולם, בצד הרווח החינוכי הקיים במורא הגדול מפני התגלות ה', ישנו כמובן מחיר לכך שעם ישראל לא חווה חוויה קולקטיבית של מפגש ישיר עם השכינה, אלא דרך מתווך, דרך משה.

לנו לא נותר אלא לחשוב, כיצד היתה נראית החוויה הדתית-יהודית, אם אמנם היא היתה מושתתת על עליה בהר ומפגש ישיר עם השכינה ללא מתווכים המעבירים את דבר ה'.

לשמיעת שיעור בנושא זה

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

תקציר שמות פרק כ"א

בשלושה הפרקים הקרובים נקרא על חוקים ומצוות שונות שנתנו למשה בהר סיני.

דיני עבד ואמה (א-יא)

פרשת משפטים נפתחת בדיני עבד עברי. הכלל שהכתוב פותח בו ומסיים בו את דיני העבד הוא זמן העבדות. עקרונית עבד עברי יוצא לחופשי בשנה השביעית. אך אם העבד מעוניין להישאר עוד "אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (ה) האדון מגיש אותו אל הדלת ורוצע את אוזנו וכך הוא נשאר עבדו לעולם. החוק הבא עוסק במכירת בת לאמה והחלק העקרוני של החוק הוא: האדון צריך לדאוג לצרכיה של האמה.

דיני נזיקין: אדם באדם (יב-כז)

בפסקה זו נמצאים דינים רבים הקשורים לאדם שגרם נזק לאדם אחר: הריגה במזיד, הריגה בשוגג, הכאת אב ואם, גניבת איש (חטיפה), פגיעה באישה הרה ובעוברה. הכתוב חוזר פעמיים על העקרון "עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל" (כד). על הפער שבין הפשט והדרש ראו במאמר הקצר של הרב אליעזר מלמד

דיני נזיקין: שור באדם, שור בשור (כח-לז)

בפסקה הזו מופיעים חוקים הנוגעים לנזקים של שור. הכתוב מחלק עקרונית בין שור תם (שלא נגח לפני כן) שבמקרה הזה הדין קל יותר לבין שור מועד ("נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם") שבו הדין חמור יותר. בין דיני שור שפגע באדם ודיני שור שפגע בשור. בנוסף, הכתוב מביא דינים הנוגעים לנזקי בור: פתיחת בור קיים, או יצירת בור חדש.

Volver al capítulo

תקציר שמות פרק כ'

ההתגלות (א-יג)

בפסוקים אלו מובאים דברי ה' שנאמרו לעם בצורה ישירה – אוסף מצוות וחוקים בסיסיים, המוכרים לכולם, המכונים בספר דברים "עשרת הדברים" (ובלשוננו – עשרת הדברות). מקובל לחלק את עשרת הדברות לשניים: חלק ראשוןן - מ"אנכי" עד כיבוד הורים, שעיקרו מצוות שבין אדם למקום (וצריך להבין את הקשר של מצוות כיבוד הורים לחלק זה). וחלק שני - מ"לא תרצח" עד "לא תחמוד", הכולל איסורים שבין אדם לחברו.

תיאור המעמד (יד-כב)

העם "רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת" והם מפחדים. הם מבקשים ממשה "דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן-נָמוּת" (טו) אך משה מסביר להם "כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (טז). בסוף הפרק ה' מוסר למשה מצוות נוספות הקשורות לעבודת ה': 1. לא לעבוד אלהים אחרים 2. מזבח ניתן להכין מאדמה (בוץ). מזבח אבנים - התורה מצווה שלא לבנות את המזבח מאבני גזית, כלומר: אבנים מסותתות, כדי שבבניית המזבח לא תהיה מערובת חרב, שהיא כלי המיועד להריגה. 3. לא לעלות "בְמַעֲלֹת עַל-מִזְבְּחִי" כדי לשמור על צניעות במקום המזבח.

Volver al capítulo

תקציר שמות פרק י"ט

פתיחה למעמד הר סיני (א-ח)

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (א). לאחר שלושה חודשי מסע לא קלים, עם ישראל מגיע אל הר סיני. כעת ה' מעוניין לקבוע הסכם עם ישראל: "וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ" (ה). משה מעביר לזקני העם את הדברים והעם עונה יחד "כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (ח). את "נעשה ונשמע" נפגוש רק בפרק כ"ד.

לקראת המעמד (ט-טו)

לאחר ההסכמה של העם כעת יש להתכונן. ה' מצווה את משה ללכת אל העם ולהתכונן ליום השלישי "כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי" (יא). הכללים שיש לשמור עליהם הם: כיבוס הבגדים, לא להתקרב אל ההר, לא לגעת בו ולא 'לגשת' אל אשה.

יום המעמד (טז-כה)

המעמד הגיע "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד" (טז). משה מוציא את העם "לִקְרַאת הָאֱלֹהִים... וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (יז). ה' יורד על הר סיני וקורא למשה אך במקום תוכן המעמד (עשרת הדברות) ה' מצווה את משה להזהיר שוב את העם. משה לא מבין מדוע יש צורך באזהרה נוספת שהרי "כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת-הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ" (כג) אך ה' מבקש ממנו שוב " לֶךְ-רֵד... וְהָעָם אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-ה' פֶּן-יִפְרָץ-בָּם" (כד-כה). על תוכן ההתגלות שבהר סיני נלמד בפרק הבא.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.