גנבת אדם ממשפחתו

"וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת
 וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת
 וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כ"א, טו-יז)

 

משך חכמה שמות פרשת משפטים פרק כא פסוק טז

"וגונב איש ומכרו" וכו'. המוכרו לקרובים פטור, וכמו שאמרו: "עד שיוציאנו מרשות אחיו" (בבלי, סנהדרין פו ע"א), שזה גניבה אצל נפש [=זה המשמעות של גניבה של אדם] שמרחיקו ממשפחתו ומוכרו.

ולזה אמר קרא [=וזה מה שאמר הכתוב] שאף אם הוא פחות ונבזה, רחוק מכל הרגש אחוה וחיי משפחה עד כי הוא ממר ליולדתו ומכה את אביו - גם אותו אם ימכור איש יומת, ולכן הפסיקה תורה בין מכה למקלל. וזה כי התורה הרחיקה הקנין עבדות לגמרי מהחברה האנושית. 

 

 

 

משך חכמה - ר' מאיר שמחה הכהן, נולד בשנת 1843 בעיירה ליד וילנא, וגר שנים רבות בבית חותנו בביאליסטוק. כבר מגיל צעיר נודע כגאון בתורה, חריף ובקי. בשנת 1888 מונה לרב הקהילה בדווינסק (דננבורג), במקביל לר' יוסף רוזין ('הרוגצ'ובר') ששימש כרב הקהילה החסידית; שניהם נחשבו מגדולי התורה בדורם. רמ"ש חיבר שני ספרים שזכו לפרסום גדול ולתפוצה רבה: 'אור שמח' על המשנה תורה לרמב"ם ו'משך חכמה' - עיונים למדניים ומחשבתיים בפסוקי התורה ובדרשות חז"ל עליהם.

Volver al capítulo

לא צריך לעשות קניות לשבת

 

השבת של פרשת המן היא שבת של אוהל ובית עד היום הזה. היא מתחילה תמיד בליקוט מזון, כלומר, בקניות כפולות לשבת, "לחם מִשנֶה" (כב).

אחר כך באה הכנת האוכל לשבת באוהל או בבית – "את אשר תֹאפוּ אֵפוּ, ואת אשר תבשלו בַּשֵלוּ, ואת כל הָעֹדֵף הַניחו לכם למשמרת עד הבֹקר" (כג) – ובניגוד לימי החול, שכל הנותר למחר התמלא רימה ותולעים, האוכל לשבת קודש נשמר כמו טרי.

ואז בא ההסבר והצו (כה-כו) – "ששת ימים תִלקטֻהוּ, וביום השביעי שבת לא יהיה בו"; "היום לא תִמצָאֻהוּ בשדה"; "שְבוּ איש תחתיו, אל יֵצֵא איש מִמקֹמו ביום השביעי" (ללקוט מן, כמובן, כמו לקניות).

וכאשר יש צו, יש כאלה שעושים 'דווקא', ויוצאים לבדוק – ממש כמו בימינו, אבל רוב העם קיבל את מתנת השבת, והפנים אותה – "וַיִשבְּתוּ העם ביום השבִעי" (ל) – ליקוט מזון וקניות – אין להם מקום בשבת.

בכל פרשת המן אין שדה שחורשות בו בהמות ועובדים בו פועלים, כי עוד אין ארץ ואין שדות – שבת בשדה תיזכר בסוף פרשת משפטים (שמות כ"ג, יב).

בעבורנו, שבת המן היא כל כך רלוונטית, כי רובנו לא חיים בשדות, ואנו קונים אוכל מוכן וארוז (ניילון ופלסטיק במקום טל, שעטף את המן), והשדה על כל מי שעמל בו, רחוק מתודעתנו.

רק דבר אחד היה במן, שאין לנו בכלל והוא השוויון המוחלט – "וַיָמֹדוּ בעֹמר, ולא העדיף המַרבֶּה, והממעיט לא הֶחסיר, איש לפי אָכלוֹ לָקָטוּ" (יח) – השבת והשמיטה אמנם באו לרסן במעט את התחרות ולצמצם את הפערים, אבל שוויון מוחלט היה רק במדבר.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

זכויות האדם

 

פרשת הנזיקין מסודרת בתורה לא לפי סדר המזיקים אלא לפי סדר הניזוקים:

ראשית נידון הנזק הנגרם לחיי האדם או לשלמות גופו.

אחר כך נידון הנזק הנגרם לבהמתו. חומרתו של נזק זה נמדדת לא רק מנקודת המבט של הבעלים, שהיה קשור לבהמתו ורגיל אליה, ואין בתשלום הכספי כדי לפצותו על כך, אלא גם מן ההיבט העקרוני: בבהמה יש נשמת חיים.

לאחר מכן נידון נזק ליבול, שהוא יקר לבעליו שעמל עליו ו"אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו" (בבא מציעא לח ע"א). גם כאן יש ליבול ערך עקרוני בהיותו בדרגת צומח.

רק לאחרונה נידונים כסף או כלים - מיטלטלין דוממים הפחותים בחשיבותם מכל קנייני האדם.

הסדר הוא לפי: מדבר-חי-צומח-דומם.

אלא שבכך עוד לא הוסבר מדוע העדיפה התורה סדר זה. אף שזהו סדר שיש בו היגיון, בכך שהוא הולך מן הניזק הכבד אל הניזק הקל, עדיין לא ענינו על השאלה: במה יתרונו על פני סדר דינים על פי מיון המזיקים, שהוא נראה הולם יותר קובץ משפטי?

נראה כי סידור דיני הנזיקין בצורה כזו מלמד כי דיני הנזיקין אינם רק מערכת משפטית שנועדה לסדר ענייני ממונות אשר נקרו בין איש לרעהו. הסדר הערכי (והלא-משפטי) שבו נקטה התורה בפרשה זו מביע עמדה עקרונית: חיי האדם, שלמות גופו ושלמות קנייניו - מן החשוב שבהם ועד הפחות שבהם, ראויים להגנה מפני תגרת ידו של הזולת ומפני מעשיו ומחדליו. חיובי הנזיקין אינם באים רק ליישב סכסוך כספי שנפל בין אדם לחברו, אלא הם משקפים את מגמת התורה להגן על האדם וקנייניו מפגיעה עקב פשיעתו של רעהו. פרשת הנזיקין היא אפוא כעין 'מגילת זכויות האדם' שמעניקה התורה לאדם, ובה נשמרים חייו וחירותו, שלמות גופו ושלמות קנייניו.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

רוצח בעורמה

 

ההלכה מכירה בשני סוגי רוצחים: רוצח במזיד ורוצח בשגגה. מן המקראות בפרקנו עולה גם סוג שלישי של רוצח: רוצח בעורמה. הדין המיוחד של "מעם מזבחי תקחנו למות" (יד) מיועד בהלכה לכל רוצח במזיד, אך בפשט הכתובים יוחדה הלכה זו רק לרוצח בעורמה, ובו נעסוק במאמר זה.

ישנם שני סוגים של 'רוצח בעורמה':

א. אדם המערים על חברו כדי שהלה לא יישמר ממנו, וכך יקל עליו לבצע את זממו מבלי להסתכן בהגנה העצמית של הנרצח. על שפלות מסוג זה אמר ירמיהו (ט', ז- ח): 

"...בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו: העל אלה לא אפקד בם נאֻם ה', אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי".

אמנם, רוצח בעורמה מסוג זה אינו מבאר את סדרם של הפסוקים בפרשתנו. הדעת נותנת שרוצח זה חמור מרוצח במזיד. סדרם של הפסוקים אמור להיות מן החמור אל הקל או מן הקל אל החמור, ומה טעם בסדר הקיים - רוצח במזיד, רוצח בשגגה ורוצח בעורמה? זאת ועוד: מה טיב עונשו המיוחד של רוצח בעורמה, שנלקח למות מעם המזבח?

ב. הרוצח הראשון שבו עסקנו חושש מההגנה העצמית של הנרצח. סוג שני של רוצח בעורמה הוא החושש מעונש בבית הדין על הדם ששפך. אף סוג זה של רוצחים מתחלק לשני סוגי משנה: האחד יעשה הכל כדי לטשטש את עקבותיו כרוצח, והשני - יטען שעשה את מה שעשה בשוגג או על פי דין.

נראה שזהו פשר סדרם של הרוצחים בפרשתנו:

הראשון הוא הרוצח במזיד, ודינו - מות יומת.

השני הוא מי שלא צדה, והתורה מצווה לו מקום לנוס שמה.

בשלב זה עדיין לא ניתנו ערי המקלט, שהרי אלו - מצוותן רק בארץ. מסתבר, אפוא, שדברי התורה "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" מכוונים למשמעות המילה "מקום" פעמים רבות בתורה: המזבח או מקום אחר המיועד לעבודת ה'. למקום זה נס הרוצח.

הרוצח השלישי הוא הרכבה של שני הרוצחים הראשונים. הוא רוצח במזיד העושה עצמו שוגג. על רוצח זה מצווה התורה ללוקחו ממקום מנוסתו, מן המזבח, ולהורגו.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

מפה שמות יט

Volver al capítulo

אפשר לא לחמוד

 

מהו טעמו של איסור "לא תחמוד"? אם אדם איננו מזיק בפועל לחברו, מדוע אסור לו לחמוד? וכיצד אפשר לצוות אותו על מחשבותיו ורגשותיו?

הרמב"ם אומר שנאסר על האדם לחמוד כדי שלא יגיע מתוך כך להזיק לחברו.

קאסוטו מסביר שהתשוקה עצמה היא בעייתית, ונחשבת כהסגת גבול ומזיקה.

אולם, ניתן להבין גם אחרת: איסור זה נועד לחנך את האדם עצמו ולהביאו לטהרת הנפש, לזיכוכה מתשוקות פסולות המעכירות אותה.

אולם, כיצד ניתן לצוות על האדם שלא לחמוד, כאשר הוא רואה דבר טוב ויפה שהוא היה רוצה שיהיה שלו?

בעל ספר החינוך (בפרשת ואתחנן מצווה תט"ז) עמד על שאלה זו, שהיא באמת השאלה החשובה מבחינה חינוכית-מעשית:

"כי האמנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ובדעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו, ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו.

והשם, אשר לפניו נגלו כל תעלומות, חופש כל חדרי בטן, רואה כליות ולב, אין אחת - קטנה או גדולה, טובה או רעה - מכל מחשבות האדם נעלמת ממנו, ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים, לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם. שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן. וזהו לפי הדומה עניין 'לב טוב' ששיבחו חכמים במסכת אבות (פ"ב מ"ט)".

בדברים אלו משמיע בעל ספר החינוך את בשורת החירות הגדולה לאדם. לא רק ביחס למעשים שיעשה האדם הוא בעל בחירה חופשית, אלא גם ביחס למחשבות שיחשוב ולרגשות שירגיש יש לו בחירה חופשית גמורה. עולמו הפנימי של האדם - בידיו הוא. "לבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו". אמת זו נאמרת ביחס לכל שעה נתונה שבה עומד האדם במבחן אל מול יצר החמדה או כל יצר אחר: יכול הוא להסיר את החמדה מלבו ולא לעבור על 'לא תחמד' ועל 'ולא תתאוה'.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

ללא תיווך

 

מיד לאחר מעמד הר סיני ניתנים כמה ציווים (יט-כג), שהראשון שבהם הוא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (יט-כ). מה משמעותו של פסוק זה מיד לאחר מעמד הר סיני?

בעשרת הדברות אסר הקב"ה על עבודה זרה ואף על עבודה זרה בשיתוף.

אלא, שיודע הקב"ה עד כמה עמוקה בלב האדם הנטיה למצוא מכנה משותף בין עבודת ה' לבין הסתמכות על כוחות שניתן לחוש אותם או לראותם. לכן, לא מסתפק הקב"ה בציווי בלבד - שאין בו כדי להתמודד עם נטיה זו, אלא מוסיף עליו גם את החוויה של ההתגלות בסיני. לא רק התוכן של ההתגלות עומד מול נטיית השיתוף, אלא גם חווית ההתגלות עצמה – "אתם ראיתם כי מן-השמים דברתי עמכם" (יט). עם ישראל זכה לחוויה בלתי נתפסת, מלך מלכי המלכים הופיע אליהם ישירות ודיבר אליהם, ללא שום מתווכים, אפילו לא בדמותו של משה רבנו. לכן, פונה הקב"ה ואומר לישראל, זכור, "לא תעשון איתי" לא אל אחר, לא כוח אחר, לא אדם ולא כל דבר אחר שתעלה על דעתך. אל תעשה לך שום דבר שישמש בצוותא עם הקב"ה כנשוא התקוות, העבודות והתפילות.

כדי להבין את עומק משמעות הציווי בפרשה, הכרחי להבין עד כמה היתה ההתגלות בסיני מהפכנית. העולם, העתיק והמודרני גם יחד, מלא בדתות וכתות שמתעתדות למסור את דברו של האל. כל דת נזקקת לבחור לה נביאים, קוסמים, כהנים, או שאר אמצעים 'אלהיים' כדי להעביר את דבר האלהים. התופעה שאלוקים מדבר ישירות עם העם כולו, היא חסרת תקדים. היהדות היא הדת היחידה בה דבר ה' נמסר באופן ציבורי, לכולם. רק ביהדות יכול אדם לשמוע את דברו של הקב"ה בלי שום מתווך.

לאחר המעמד הגדול, ה' מדגיש לבני ישראל את הדבר העקרוני: לא את עשרת הדברות, אלא את החוויה עצמה של העמידה בתחתית ההר ושמיעת קול ה'. ביחס לנקודה זו, לא משנה כלל מה אמר הקב"ה בהיגלותו. הדגש הוא שהקב"ה, מן השמים, מהמרחק האינסופי, דיבר ישירות אל עם ישראל שעל הארץ. התורה שנמסרה בסיני מקשרת בין הנצח ובין הזמני, ואין שום צורך במתווכים נוספים.

כל דבר שתעשה לך ביחד איתי, שיחבור לקב"ה לשותפות בין אלים, גבוהים יותר או פחות, זהב או כסף - בעצם נועד אך ורק לצורך עצמך, ומוגדר כעבודה זרה.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

Noah and Moses

There are many midrashim that focus on Noah and his personality. Given Noah’s role as father of all Mankind, it is easy to understand the great interest that there is in understanding who he was. Noah is also the first individual who received commandments that were incumbent on him and on his descendants – to this day the Seven Noahide Laws are known and carry his name. Perhaps this is why the Talmudic Sage, Rabbi Berechiya compares the personalities of Noah and of Moses. Both of these people brought the message of morality and ethics to the world, each in his own way:

 

Rabbi Berechiya says: Moses is more beloved than Noah,

Noah is first called “a righteous man” and then he is called “a man of the earth.”

Moses is first called “an Egyptian man” and then he is called “a man of God.”

(Bereishit Rabbah 58:3)

 

This midrash examines the titles given to Noah and notes a downward trajectory. We are first introduced to him as “a righteous man,” but after the flood he is merely “a man of the earth.” Rabbi Berechiya observes a process whereby Noah’s value is cheapened.

 

Rabbi Eliezer Ashkenazi (Italy, 15th Century) explains the midrash this way:

We see from this that the description “a man of the earth” denotes a lessening of his honor, as the Torah describes Noah as pursuing luxuries to the point of drunkenness.

Immediately after that story, we hear of Noah’s death, teaching that until he died he received no more communications from the Almighty, since he had become enamored with the physical world.       

(Ma’ase HaShem, Ma’ase Breishit 29).

 

Rabbi Ashkenazi understands that after the flood Noah becomes involved with the physicality of the world and its development, and he no longer devoted himself to spiritual matters. This left him further and further from the relationship with God that he once enjoyed. This approach seems to be supported by the lack of any conversation between God and Noah regarding the flood, which he had experienced. Noah was unable to retain his high standing – perhaps because of his experience in surviving the flood.

 

In contrast, one could suggest that Moses began his adventures at the bottommost rung of society. He finds himself in Midian, a foreign land, where the Torah itself attests to the fact that he was seen as an “Egyptian man.” He fights for justice and he finds himself fully immersed in the trials and travails of the physical world. Only later does God reveal Himself in the Burning Bush. From that moment and until his death, Moses is constantly in a prophetic mode, where he is raised to the level of “a man of God.” Throughout his life Moses is constantly rising in stature, higher and higher.

 

An almost diametrically opposed approach to this midrash is suggested by Rabbi Meir Simcha of Dvinsk. Rabbi Meir Simcha understands Rabbi Berechiya as presenting two archetypes of people who serve God, one of whom focuses inward on developing a personal relationship with God, while the other looks outward, and interacts with the community while trying to improve the world. Noah is the former model who looks inward, and Moses is the latter model, engaging the world. He writes:

There are two distinct pathways to serve God. One path is to devote oneself entirely to His service and remain alone. The other is to involve oneself with community needs, and devote oneself for the betterment of all, even at the expense of one’s own welfare.

                        (Meshekh Hokhma, Noah 20)

 

Noah’s lonely focus can be seen in his behavior prior to the flood. He made no attempt to change the ways of the world and improve them; he focused on his God-given task of completing the ark and saving himself, as he was commanded. In contrast, Moses was constantly working to improve the lot of the Israelites and save them from their oppressors. One would imagine that it is the one whose time is spent on community affairs who would forget his Torah learning. Rabbi Meir Simcha teaches otherwise – it was Noah who fell from his high stature, while Moses, who fought the Egyptian, rose up to a level of “a man of God.”

 

The first approach seen above views involvement with the mundane aspects of the world as being problematic, and identifies that with Noah’s life and reality, while the second approach sees Moses as being involved in earthly matters and Noah as being focused on his own spiritual world. It is reasonable to assume that each approach reflects its author’s worldview of the ideal role model, which is then inserted into the midrash.

 

We find support for this idea in Rabbi Meir Simcha’s community. In Dvinsk there were two well-known rabbinic figures – Rabbi Meir Simcha and Rabbi Joseph Rosen, known as the Rogatchover. Rabbi Meir Simcha was known as someone fully engaged with the community while the Rogatchover was so engrossed in his studies that he had no time for community activities. He is described as never being seen to walk, as he only ran, not wanting to waste any time from his learning. 

 

The source of disagreement between Rabbi Meir Simcha and Rabbi Eliezer Ashkenazi lies in their different perspectives on the role required of rabbinic community leaders and their priorities. Rabbi Meir Simcha believed that the main responsibility of the community rabbi was to serve his constituents. Apparently Rabbi Ashkenazi had a different set of priorities for his ideal rabbi. The foundation of their disagreement are the differing assumptions about what should be construed as the ideal service of God – for individuals and for the community.

 

The two approaches that we have seen both focus on leadership and role models, using the comparison between Noah and Moses as a means of clarifying how responsible Jewish leaders should behave. There is yet another way to view the midrash, however, as evidenced by the approach of Rabbi Isaiah Horowitz, the Holy Shelah.

 

The Shelah suggests that Moses should be seen as having the qualities of “a man” from the beginning He develops from “an Egyptian man” to “a man of God,” but he was and continues to be “a man” throughout. His potential was always there, it was a question of whether he would realize his potential and develop from “an Egyptian man” and become “a man of God.” Noah, on the other hand, was “a righteous man in his generation,” and it becomes clear after a time that he was not truly a righteous man – he was “a man of the earth” whose survival was not because of his righteousness, but because he could preserve mankind on the earth.

 

The approach of the Shelah suggests that there are no surprises in life. A person is born with a certain destiny and purpose. What was is what shall be. One person was born to be Noah while another was born to be Moses. Eventually we discover what becomes of a person and from that we can understand his beginnings, as well.

 

Both Rabbi Ashkenazi and Rabbi Meir Simcha saw this as a process – in either a positive or a negative direction. The Shelah sees specific limits and limitations of the possibility of change.

 

Comparing the figures of Noah and Moses naturally leads to the question of how we are to see a given man’s future. Examining them together makes us wonder about the beginnings of new life, and pondering them can serve as a kind of childbirth education class – preparing every person to give birth to themselves.

Volver al capítulo

תקציר שמות פרק כ"ד

משה עולה אל ה' (א-ב)

ה' קורא אל משה ואומר לו לעלות אל ההר. אמנם לא לבד "אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (א), אך הכתוב מבהיר ש"וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל-ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ" (ב).

מעמד הברית (ג-יא)

משה יורד מן ההר ומספר לעם "אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים" (ג). העם שומע את הדברים ואומר "כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". משה כותב את הדברים שקיבל מאת ה', וקורא אותם לעם. העם בתגובה עונים "כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (ז). לפי סדר הפסוקים אנחנו מבינים ש'נעשה ונשמע' נאמר אחרי שהם שמעו את המצוות. משה בונה מזבח וזורק דם מ"אַגָּנֹת" (=קערות או ספלים עמוקים) כאקט של ברית "וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (ח). לאחר מכן משה ואהרן נדב ואביהוא רואים את "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" ולמרות זאת "וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ" – ה' לא פגע בהם "וַיֶּחֱזוּ אֶת-הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (יא).

משה עולה אל ה' (יב-יח)

לאחר המעמד ה' מצווה את משה לעלות אל ההר שוב כדי לקבל את לוחות האבן (לוחות הברית בכינוי של ספר דברים). משה עולה אל ההר וענן ה' מכסה את ההר. ביום השביעי ה' קורא למשה "מִתּוֹךְ הֶעָנָן" ומשה נשאר על ההר עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. את המשך הסיפור נקרא בעוד כמה פרקים, בסיפור חטא העגל.

Volver al capítulo

תקציר שמות פרק כ"ג

דיני משפט וצדק (א-ט)

בפסקה זו נמצאים דינים שונים הנוגעים כולם במסר אחד: האדם צריך להיות מוסרי ופועל בצורה ישרה. דנים אלו כוללים פנייה אל האדם מהשורה, למשל: "אַל-תָּשֶׁת יָדְךָ עִם-רָשָׁע" (א), "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (ה) "וְגֵר לֹא תִלְחָץ" (ט) וגם דינים לשופטים: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת" (ב) או "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח  כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (ח).

דיני שמיטה ושבת (י-יג)

כהמשך לפסקה הקודמת הדורשת להתנהג בצורה מוסרית באות מצוות השמיטה והשבת עם נימוקים חברתיים-מוסריים. כך בשמיטה "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (יא) ובשבת "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (יב) – טעם שלא מופיע בעשרת הדברות שבספר שמות אלא בספר דברים.

דיני מועדים (יד-יט)

בניגוד לדינים שנזכרו עד עתה בפרשת משפטים, לדיני המועדים אין קשר כלל לחברה ולבניית סדר חברתי נכון. הכתוב מזכיר את חג המצות, חג הקציר ואת חג האסיף. אחרי הזכרת שלושת הרגלים הכתוב עובר לדינים לעבודת ה' במקדש: איסור הקרבת חמץ על המזבח, מצוות ביכורים ואיסור בישול גדי בחלב אמו ("ולפי שברגל היו אוכלין בהמות הרבה הזהיר בפרשת הרגלים שלא לבשל גדי בחלב אמו").

ההבטחה לקראת הכניסה לארץ (כ-לג)

חתימת המשפטים הרבים שנזכרו בפרשה כוללת הבטחה: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (כ) ולאחר הכניסה לארץ גם יהיה ליווי צמוד "וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ" (כח). הבטחות אלו מותנות בשמירת החוקים והמצוות "כִּי אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת-אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת-צֹרְרֶיךָ" (כב). הכתוב מפרט ומביא אזהרות להתקרבות עם הגויים שבארץ והאיסור לכרות עמם ברית כחשש לעבודת אלהיהם.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.