בעב הענן

 

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (ט).

ה' אומר למשה שהוא יבוא בענן כדי שהעם יאמין בו. נשאלת השאלה מדוע ה' בא בענן? הרי ענן הוא דבר שגרתי ואפור, שבדרך כלל מעיד יותר על הסתרה מאשר על גילוי. לעומתו, המעמד בהר סיני מלא באש וקולות שהם הרבה יותר עוצמתיים! מדוע דווקא כשה' בא בענן זה יגרום לאמונת עולם? כדי לענות על שאלה זו נביט במקרה אחר שבו מופיעה המילה 'ענן' בתורה:

"וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (ויקרא ט"ז, יג)

כאשר הכהן הגדול נכנס אל קודש הקדשים ביום הכיפורים הוא מבעיר את הקטורת כך שעשנה עולה, ובזכות עשן זה הוא לא מת. עשן זה בעצם "מגן" עליו ומרשה לו להתקרב אל ה' יותר מכל אדם אחר.

ניתן להציע שגם במקרה שלנו תפקידו של הענן הוא להגן על בני ישראל, לאפשר להם לעמוד בהתגלות משמעותית, יותר מהקולות והאש שהקדימו את המעמד. אמנם, גם כאשר ה' בא בענן העם לא יכול לדבר איתו ישירות, אך הוא יכול לשמוע את ה' מדבר עם משה.

עדיין, האם מטרה זאת חשובה מספיק בשביל לצמצם את גדולתו של ה'? ריה"ל בספר הכוזרי מסביר שבהחלט כן - כוחה של התגלות זו, שבה העם ממש שומע את דברי ה' ולא רק מקבל אותם ממשה הוא גדול הרבה יותר, זהו בסיס הרבה יותר איתן לבנות עליו אמונה נצחית בה' ובתורתו.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנך, המהווה בית ללימוד תנך בידי הנוער

Volver al capítulo

ואשא אתכם על כנפי נשרים

"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות י"ט, ד)

 

פרנסת האדם ומילוי צרכיו נקרא נשיאה כאשר ישא האומן את היונק.
אומנם יש שני אופני נשיאה: א' כל זמן שהתינוק אינו יכול להלוך כלל, רק האדם נושאו על זרועיו.
ב' שהתינוק הולך ברגליו רק שאינו יכול לפסוע על מפתן ואבן, אז אוחזו האדם בכפיו ומגביהו על המפתן ואינו לוקחו על זרועותיו.
כך פרנסת הקב"ה לדורות הוא בדרך עמל האדם, שהולכים בעצמם בעסק פרנסה, ורק הקב"ה משגיח על הליכות עולמם. וזה נמשל לאופן השני ובזה כתיב: "על כפים ישאונך" (תהלים צ"א, יב)...
אבל בעת שהקב"ה מפרנס בלי שום עמל האדם מיקרי נשיאה ממש, והיא הנשיאה שבמדבר.

 

 


הנצי"ב - רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, חי בין השנים 1817-1893. עמד בראש ישיבת וולוז'ין שברוסיה. כתב ספרים במקצועות התורה השונים: פירושים לש"ס בשם 'מרומי שדה'; חיבור 'העמק שאלה' על ספר השאילתות של רב אחאי גאון; פירוש 'העמק דבר' לתורה; שאלות ותשובות 'משיב דבר' ועוד. הנצי"ב אף סייע באופן פעיל לתנועת חובבי ציון, אשר עסקה בעלייה וביישוב ארץ ישראל השוממה.

Volver al capítulo

לתרום בזמן ובסדר הנכון

"מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" (שמות כ"ב, כח)

 

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כב פסוק כח

מלאתך - אלו בכורים שהן ניטלין מן המליא.

ודמעך - זו תרומה שהיא נקראת דמע.

לא תאחר - לא תאחר דבר שראוי להקדימו. מלמד שכל המקדים תרומה לבכורים מעשר ראשון לתרומה מעשר שני לראשון עובר בלא תעשה.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא תאחר - שלא תאחרם בשעת הגורן מליתנם לבעלים

 

 

 

מכילתא דר' שמעון בר יוחאי - מדרש תנאים לספר שמות מבית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי. המדרש הוא בעיקרו מדרש הלכה אך מפרש גם חלקים סיפוריים בספר שמות. המכילתא הייתה ידועה לגאונים ואף לראשונים אך נעלמה עם הזמן. רד"צ הופמן החל בשחזורה מתוך 'המדרש הגדול' ולאחר מכן חוקרים נוספים שחזרו חלקים גדולים ממנה מתוך הגניזה הקהירית.

Volver al capítulo

גנבת אדם ממשפחתו

"וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת
 וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת
 וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כ"א, טו-יז)

 

משך חכמה שמות פרשת משפטים פרק כא פסוק טז

"וגונב איש ומכרו" וכו'. המוכרו לקרובים פטור, וכמו שאמרו: "עד שיוציאנו מרשות אחיו" (בבלי, סנהדרין פו ע"א), שזה גניבה אצל נפש [=זה המשמעות של גניבה של אדם] שמרחיקו ממשפחתו ומוכרו.

ולזה אמר קרא [=וזה מה שאמר הכתוב] שאף אם הוא פחות ונבזה, רחוק מכל הרגש אחוה וחיי משפחה עד כי הוא ממר ליולדתו ומכה את אביו - גם אותו אם ימכור איש יומת, ולכן הפסיקה תורה בין מכה למקלל. וזה כי התורה הרחיקה הקנין עבדות לגמרי מהחברה האנושית. 

 

 

 

משך חכמה - ר' מאיר שמחה הכהן, נולד בשנת 1843 בעיירה ליד וילנא, וגר שנים רבות בבית חותנו בביאליסטוק. כבר מגיל צעיר נודע כגאון בתורה, חריף ובקי. בשנת 1888 מונה לרב הקהילה בדווינסק (דננבורג), במקביל לר' יוסף רוזין ('הרוגצ'ובר') ששימש כרב הקהילה החסידית; שניהם נחשבו מגדולי התורה בדורם. רמ"ש חיבר שני ספרים שזכו לפרסום גדול ולתפוצה רבה: 'אור שמח' על המשנה תורה לרמב"ם ו'משך חכמה' - עיונים למדניים ומחשבתיים בפסוקי התורה ובדרשות חז"ל עליהם.

Volver al capítulo

לא צריך לעשות קניות לשבת

 

השבת של פרשת המן היא שבת של אוהל ובית עד היום הזה. היא מתחילה תמיד בליקוט מזון, כלומר, בקניות כפולות לשבת, "לחם מִשנֶה" (כב).

אחר כך באה הכנת האוכל לשבת באוהל או בבית – "את אשר תֹאפוּ אֵפוּ, ואת אשר תבשלו בַּשֵלוּ, ואת כל הָעֹדֵף הַניחו לכם למשמרת עד הבֹקר" (כג) – ובניגוד לימי החול, שכל הנותר למחר התמלא רימה ותולעים, האוכל לשבת קודש נשמר כמו טרי.

ואז בא ההסבר והצו (כה-כו) – "ששת ימים תִלקטֻהוּ, וביום השביעי שבת לא יהיה בו"; "היום לא תִמצָאֻהוּ בשדה"; "שְבוּ איש תחתיו, אל יֵצֵא איש מִמקֹמו ביום השביעי" (ללקוט מן, כמובן, כמו לקניות).

וכאשר יש צו, יש כאלה שעושים 'דווקא', ויוצאים לבדוק – ממש כמו בימינו, אבל רוב העם קיבל את מתנת השבת, והפנים אותה – "וַיִשבְּתוּ העם ביום השבִעי" (ל) – ליקוט מזון וקניות – אין להם מקום בשבת.

בכל פרשת המן אין שדה שחורשות בו בהמות ועובדים בו פועלים, כי עוד אין ארץ ואין שדות – שבת בשדה תיזכר בסוף פרשת משפטים (שמות כ"ג, יב).

בעבורנו, שבת המן היא כל כך רלוונטית, כי רובנו לא חיים בשדות, ואנו קונים אוכל מוכן וארוז (ניילון ופלסטיק במקום טל, שעטף את המן), והשדה על כל מי שעמל בו, רחוק מתודעתנו.

רק דבר אחד היה במן, שאין לנו בכלל והוא השוויון המוחלט – "וַיָמֹדוּ בעֹמר, ולא העדיף המַרבֶּה, והממעיט לא הֶחסיר, איש לפי אָכלוֹ לָקָטוּ" (יח) – השבת והשמיטה אמנם באו לרסן במעט את התחרות ולצמצם את הפערים, אבל שוויון מוחלט היה רק במדבר.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

זכויות האדם

 

פרשת הנזיקין מסודרת בתורה לא לפי סדר המזיקים אלא לפי סדר הניזוקים:

ראשית נידון הנזק הנגרם לחיי האדם או לשלמות גופו.

אחר כך נידון הנזק הנגרם לבהמתו. חומרתו של נזק זה נמדדת לא רק מנקודת המבט של הבעלים, שהיה קשור לבהמתו ורגיל אליה, ואין בתשלום הכספי כדי לפצותו על כך, אלא גם מן ההיבט העקרוני: בבהמה יש נשמת חיים.

לאחר מכן נידון נזק ליבול, שהוא יקר לבעליו שעמל עליו ו"אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו" (בבא מציעא לח ע"א). גם כאן יש ליבול ערך עקרוני בהיותו בדרגת צומח.

רק לאחרונה נידונים כסף או כלים - מיטלטלין דוממים הפחותים בחשיבותם מכל קנייני האדם.

הסדר הוא לפי: מדבר-חי-צומח-דומם.

אלא שבכך עוד לא הוסבר מדוע העדיפה התורה סדר זה. אף שזהו סדר שיש בו היגיון, בכך שהוא הולך מן הניזק הכבד אל הניזק הקל, עדיין לא ענינו על השאלה: במה יתרונו על פני סדר דינים על פי מיון המזיקים, שהוא נראה הולם יותר קובץ משפטי?

נראה כי סידור דיני הנזיקין בצורה כזו מלמד כי דיני הנזיקין אינם רק מערכת משפטית שנועדה לסדר ענייני ממונות אשר נקרו בין איש לרעהו. הסדר הערכי (והלא-משפטי) שבו נקטה התורה בפרשה זו מביע עמדה עקרונית: חיי האדם, שלמות גופו ושלמות קנייניו - מן החשוב שבהם ועד הפחות שבהם, ראויים להגנה מפני תגרת ידו של הזולת ומפני מעשיו ומחדליו. חיובי הנזיקין אינם באים רק ליישב סכסוך כספי שנפל בין אדם לחברו, אלא הם משקפים את מגמת התורה להגן על האדם וקנייניו מפגיעה עקב פשיעתו של רעהו. פרשת הנזיקין היא אפוא כעין 'מגילת זכויות האדם' שמעניקה התורה לאדם, ובה נשמרים חייו וחירותו, שלמות גופו ושלמות קנייניו.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

רוצח בעורמה

 

ההלכה מכירה בשני סוגי רוצחים: רוצח במזיד ורוצח בשגגה. מן המקראות בפרקנו עולה גם סוג שלישי של רוצח: רוצח בעורמה. הדין המיוחד של "מעם מזבחי תקחנו למות" (יד) מיועד בהלכה לכל רוצח במזיד, אך בפשט הכתובים יוחדה הלכה זו רק לרוצח בעורמה, ובו נעסוק במאמר זה.

ישנם שני סוגים של 'רוצח בעורמה':

א. אדם המערים על חברו כדי שהלה לא יישמר ממנו, וכך יקל עליו לבצע את זממו מבלי להסתכן בהגנה העצמית של הנרצח. על שפלות מסוג זה אמר ירמיהו (ט', ז- ח): 

"...בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו: העל אלה לא אפקד בם נאֻם ה', אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי".

אמנם, רוצח בעורמה מסוג זה אינו מבאר את סדרם של הפסוקים בפרשתנו. הדעת נותנת שרוצח זה חמור מרוצח במזיד. סדרם של הפסוקים אמור להיות מן החמור אל הקל או מן הקל אל החמור, ומה טעם בסדר הקיים - רוצח במזיד, רוצח בשגגה ורוצח בעורמה? זאת ועוד: מה טיב עונשו המיוחד של רוצח בעורמה, שנלקח למות מעם המזבח?

ב. הרוצח הראשון שבו עסקנו חושש מההגנה העצמית של הנרצח. סוג שני של רוצח בעורמה הוא החושש מעונש בבית הדין על הדם ששפך. אף סוג זה של רוצחים מתחלק לשני סוגי משנה: האחד יעשה הכל כדי לטשטש את עקבותיו כרוצח, והשני - יטען שעשה את מה שעשה בשוגג או על פי דין.

נראה שזהו פשר סדרם של הרוצחים בפרשתנו:

הראשון הוא הרוצח במזיד, ודינו - מות יומת.

השני הוא מי שלא צדה, והתורה מצווה לו מקום לנוס שמה.

בשלב זה עדיין לא ניתנו ערי המקלט, שהרי אלו - מצוותן רק בארץ. מסתבר, אפוא, שדברי התורה "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" מכוונים למשמעות המילה "מקום" פעמים רבות בתורה: המזבח או מקום אחר המיועד לעבודת ה'. למקום זה נס הרוצח.

הרוצח השלישי הוא הרכבה של שני הרוצחים הראשונים. הוא רוצח במזיד העושה עצמו שוגג. על רוצח זה מצווה התורה ללוקחו ממקום מנוסתו, מן המזבח, ולהורגו.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

מפה שמות יט

Volver al capítulo

אפשר לא לחמוד

 

מהו טעמו של איסור "לא תחמוד"? אם אדם איננו מזיק בפועל לחברו, מדוע אסור לו לחמוד? וכיצד אפשר לצוות אותו על מחשבותיו ורגשותיו?

הרמב"ם אומר שנאסר על האדם לחמוד כדי שלא יגיע מתוך כך להזיק לחברו.

קאסוטו מסביר שהתשוקה עצמה היא בעייתית, ונחשבת כהסגת גבול ומזיקה.

אולם, ניתן להבין גם אחרת: איסור זה נועד לחנך את האדם עצמו ולהביאו לטהרת הנפש, לזיכוכה מתשוקות פסולות המעכירות אותה.

אולם, כיצד ניתן לצוות על האדם שלא לחמוד, כאשר הוא רואה דבר טוב ויפה שהוא היה רוצה שיהיה שלו?

בעל ספר החינוך (בפרשת ואתחנן מצווה תט"ז) עמד על שאלה זו, שהיא באמת השאלה החשובה מבחינה חינוכית-מעשית:

"כי האמנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ובדעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו, ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו.

והשם, אשר לפניו נגלו כל תעלומות, חופש כל חדרי בטן, רואה כליות ולב, אין אחת - קטנה או גדולה, טובה או רעה - מכל מחשבות האדם נעלמת ממנו, ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים, לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם. שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן. וזהו לפי הדומה עניין 'לב טוב' ששיבחו חכמים במסכת אבות (פ"ב מ"ט)".

בדברים אלו משמיע בעל ספר החינוך את בשורת החירות הגדולה לאדם. לא רק ביחס למעשים שיעשה האדם הוא בעל בחירה חופשית, אלא גם ביחס למחשבות שיחשוב ולרגשות שירגיש יש לו בחירה חופשית גמורה. עולמו הפנימי של האדם - בידיו הוא. "לבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו". אמת זו נאמרת ביחס לכל שעה נתונה שבה עומד האדם במבחן אל מול יצר החמדה או כל יצר אחר: יכול הוא להסיר את החמדה מלבו ולא לעבור על 'לא תחמד' ועל 'ולא תתאוה'.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

ללא תיווך

 

מיד לאחר מעמד הר סיני ניתנים כמה ציווים (יט-כג), שהראשון שבהם הוא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (יט-כ). מה משמעותו של פסוק זה מיד לאחר מעמד הר סיני?

בעשרת הדברות אסר הקב"ה על עבודה זרה ואף על עבודה זרה בשיתוף.

אלא, שיודע הקב"ה עד כמה עמוקה בלב האדם הנטיה למצוא מכנה משותף בין עבודת ה' לבין הסתמכות על כוחות שניתן לחוש אותם או לראותם. לכן, לא מסתפק הקב"ה בציווי בלבד - שאין בו כדי להתמודד עם נטיה זו, אלא מוסיף עליו גם את החוויה של ההתגלות בסיני. לא רק התוכן של ההתגלות עומד מול נטיית השיתוף, אלא גם חווית ההתגלות עצמה – "אתם ראיתם כי מן-השמים דברתי עמכם" (יט). עם ישראל זכה לחוויה בלתי נתפסת, מלך מלכי המלכים הופיע אליהם ישירות ודיבר אליהם, ללא שום מתווכים, אפילו לא בדמותו של משה רבנו. לכן, פונה הקב"ה ואומר לישראל, זכור, "לא תעשון איתי" לא אל אחר, לא כוח אחר, לא אדם ולא כל דבר אחר שתעלה על דעתך. אל תעשה לך שום דבר שישמש בצוותא עם הקב"ה כנשוא התקוות, העבודות והתפילות.

כדי להבין את עומק משמעות הציווי בפרשה, הכרחי להבין עד כמה היתה ההתגלות בסיני מהפכנית. העולם, העתיק והמודרני גם יחד, מלא בדתות וכתות שמתעתדות למסור את דברו של האל. כל דת נזקקת לבחור לה נביאים, קוסמים, כהנים, או שאר אמצעים 'אלהיים' כדי להעביר את דבר האלהים. התופעה שאלוקים מדבר ישירות עם העם כולו, היא חסרת תקדים. היהדות היא הדת היחידה בה דבר ה' נמסר באופן ציבורי, לכולם. רק ביהדות יכול אדם לשמוע את דברו של הקב"ה בלי שום מתווך.

לאחר המעמד הגדול, ה' מדגיש לבני ישראל את הדבר העקרוני: לא את עשרת הדברות, אלא את החוויה עצמה של העמידה בתחתית ההר ושמיעת קול ה'. ביחס לנקודה זו, לא משנה כלל מה אמר הקב"ה בהיגלותו. הדגש הוא שהקב"ה, מן השמים, מהמרחק האינסופי, דיבר ישירות אל עם ישראל שעל הארץ. התורה שנמסרה בסיני מקשרת בין הנצח ובין הזמני, ואין שום צורך במתווכים נוספים.

כל דבר שתעשה לך ביחד איתי, שיחבור לקב"ה לשותפות בין אלים, גבוהים יותר או פחות, זהב או כסף - בעצם נועד אך ורק לצורך עצמך, ומוגדר כעבודה זרה.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.