מדוע מתים במכת בכורות גם בכור השבי ובכור הבהמה? הרי הם אינם קשורים לחטא המצרי?
לקושיה זו הוצעו מספר תירוצים, המרכזיים שבהם מציעים שהשבויים שמחו בצרתם של ישראל והבהמות שימשו לעבודה זרה ועל כן הם שותפים לעונש המצרי. במוקד שיטות אלו עומדת ההנחה שמטרתה המרכזית של מכת בכורות היא להעניש את המצרים.
אולם, ישנה עוד משמעות למכת בכורות - היא הקדשת הבכורות המוזכרת בפרק י"ג: "וַיַּהֲרֹג ה' כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה" (י"ג, טו). ובספר במדבר: "בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה" (במדבר ג', יג)
בעקבות 'העמק דבר' על פסוק כט אציע כי יתכן שלא מדובר רק בתוצאה אלא גם בעיקר המעשה: ה' יורד למצרים מתוך מטרה להקדיש לו את בכורות ישראל, והוא מעוניין שימשיכו להקדיש לו את הבכורות עד עולם כפי שהוקדשו בכורי ישראל במצרים.
קדושה איננה רק הבדלה ויעוד, זהו רק השלב הראשון, שאותו בדרך כלל עושים בני אדם. השלב השני הוא קבלת ההקדשה והוספת רובד של קדושה על ידי ה' עצמו. תהליך זה יכול לקרות גם בסדר הפוך.
אחת הדרכים לבטא הקדשה זו היא השראת שכינה.
כך למשל בהקמת המשכן לאחר שמשה מקדיש בעצמו את כלי המשכן ודואג להקדשה האנושית, מגיעה גם ההקדשה הא-להית: "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (מ', לד).
בהקדשת המשכן אנו גם ערים לפרט נוסף בהקדשה הא-להית: "ולא יכל משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן" (שם, לה) ומיד לאחר מכן: "ויקרא אל משה" (ויקרא א', א). איפה שהשכינה שורה לא יכולים להיות מצויים בני אדם שאינם מיועדים לכך.
במכת בכורות, אם כן, יורדת על כל הבכורות מעין שכינה אשר רק מי שה' קובע שראוי לה יכול לחיות בנוכחותה, ולכן כל הבכורות אשר אינם מישראל לא מסוגלים לחיות יחד עם אותה שכינה כולל בכור השבי.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנך, המהווה בית ללימוד תנך בידי הנוער