כך יוצאים לחירות

 

יציאת מצרים היא אירוע מכונן לא רק עבור עם ישראל אלא משמשת כסמל האולטימטיבי של שחרור מן השעבוד עבור קהילות רבות הנמצאות תחת דיכוי. הפוריטנים האנגלים על סיפונה של המייפלאואר, כמו גם מרתין לותר קינג וחבריו במאבקם לשוויון זכויות עבור השחורים בארה"ב, ויהודי ברית המועצות הנתונים תחת מגף המשטר הסובייטי, כולם כולם ראו בסיפור גאולת מצרים מקור להשראה ותקווה להיאחז בה. היציאה ממצרים באישון לילה איננה רק אירוע שניתן להתרפק עליו ולשאוב ממנו כוחות, אלא גם קריאת כיוון לאופן הנכון והראוי ליציאה לחירות.

תיאור יציאת מצרים מתחלק לשני חלקים ברורים, בחלק הראשון השיג והשיח הא-לוהי הוא עם פרעה, אולם מרגע שניתן האות לגאולה, הרי שמשה ואהרון פונים אל העם: הוראות מפורטות בכל הקשור לזבח הפסח, כיצד לאכול ומתי, מי יכול ליטול חלק בסעודה וכיצד יראה הפסח לדורות. אך יתירה מזאת, פרק י"ג, העומד בתווך בין הוראות ההכנה לעצם היציאה באישון לילה ובחיפזון ממצרים, הוא הפוגה, מעוררת תמיהה יש לציין, השוברת את התיאור ההיסטורי ומתעכבת על ציון יציאת מצרים על אדמת הארץ המובטחת.

מה משמעות פעלתנות זו המלווה את היציאה לחירות? על פי פרופ' אליעזר שבייד, השיתוף רב הממדים של העם ביציאת מצרים, הוא הכנה לחיים של אחריות, של שליטה באירועים ולא כניעה אליהם, ולדבריו, אף למהותו הדמוקרטית של שלטון הא-ל:

"העם אמנם אינו מעורב ישירות במלחמה, ומשהיא מתרחשת רק נדרש ממנו להאמין ולחכות באורך רוח לנפילת חומות כלאו, ואולם היציאה עצמה ממצרים תהיה עשייתו שלו, עשייה שרק הוא יוכל לעשותה ברצונו ובבחירתו, ואיש לא יעשה אותה בשבילו... זו הבנה עקרונית שמונחת ביסוד כל הניסיונות שהתנסה בהם משה עם עמו. א-לוהים עושה רק מה שנבצר מבני אדם בשר ודם לעשות - לשבור את המלכות האלילית, להשמיד את צבאה האדיר, למצוא מקורות מחיה לשישים ריבוא האנשים ההולכים במדבר. אבל את העשייה החיובית, שהיא מהות הגאולה, נדרש העם לעשות בעצמו על פי דבר הא-לוהים ביד משה נביאו. זה המפתח להבנת כל פרקי סיפור קורות משה וישראל במדבר. זה גם המפתח להבנת המהות הדמוקרטית של משטר מלכות הא-לוהים שיעוגן בברית" .
(אליעזר שביד, פילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל, עמ' 200-201).
 

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

החודש הראשון

"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ', יז)

 

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) שמות פרשת פקודי פרק מ 

ויהי בחדש הראשון - 
זה ניסן, שנאמר "ראשון הוא לכם" (שמות י"ב, ב),
חדש שבו נתבשר אברהם אבינו ביצחק,
וחדש שבו נגאלו ישראל ממצרים,
חדש שבו עתידין ליגאל.

אמרו רבותינו ז"ל שבעת ימי המלואים היה קודם ראש חדש ניסן,
שבעשרים ושנים באדר התחילו להקים המשכן,
והיה משה רבינו מעמידו בכל יום ואוכלים שם קדשים,
וחוזר ומפרקו כל שבעה,
ביום השמיני שהוא ראש חדש ניסן העמידו ולא פרקו.

תנא: אותו היום נטל עשר עטרות,
ראשון למעשה בראשית,
ראשון לחדשים,
ראשון לכהונה,
ראשון לעבודה,
ראשון לירידת אש מן השמים,
ראשון לשכון שכינה בישראל,
ראשון לברך את ישראל,
ראשון לאכילת קדשים,
ראשון לנשיאים,
ראשון לאיסור הבמות,

כדברי האומרים "ביום השמיני קרא משה" (ויקרא ט', א) זה ראש חדש ניסן,
ואותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו שמים וארץ,
כתיב הכא [=כאן] ביום החדש הראשון, וכתיב התם "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א', ה).

 

 

 

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) - לקח טוב הוא ילקוט מדרשי שחיבר ר' טוביה בן אליעזר במאה ה-11 ביוון. הילקוט מרכז מדרשי חז"ל בהלכה ובאגדה לפי סדר הפסוקים לחמשת חומשי התורה והמגילות וכן פירושים של מחבר הילקוט על דרך הפשט והדרש. בדפוס הראשון של הילקוט, ובעקבותיו, הוא כונה בטעות בשם "פסיקתא זוטרתא". הדרשות בילקוט מעובדות ומתורגמות מארמית, יוונית ולטינית לעברית. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

חכמת בצלאל

"וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם" (שמות ל"ו, ח)

 

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) שמות פרשת ויקהל פרק לו 

"ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות".

ולהלן [פרק ל"ז] התחיל בארון,

אמר בצלאל: בתחלה אדם בונה בית ואחר כך מתקן כלים ומכניסן לתוך הבית,

לפיכך נקרא בצלאל על שמו,

כלומר, בצל חכמת אל היה עומד בשעה שנצטוה משה על מלאכת המשכן,

לפיכך נקרא על שמו, 

שנאמר "ויעש בצלאל את הארון" (שמות ל"ז, א),

נקרא שמו על עשיית הארון,

על שהיה הארון לפנים קדש קדשים, נקרא שם בצלאל עליו.

 

 

 

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) - לקח טוב הוא ילקוט מדרשי שחיבר ר' טוביה בן אליעזר במאה ה-11 ביוון. הילקוט מרכז מדרשי חז"ל בהלכה ובאגדה לפי סדר הפסוקים לחמשת חומשי התורה והמגילות וכן פירושים של מחבר הילקוט על דרך הפשט והדרש. בדפוס הראשון של הילקוט, ובעקבותיו, הוא כונה בטעות בשם "פסיקתא זוטרתא". הדרשות בילקוט מעובדות ומתורגמות מארמית, יוונית ולטינית לעברית. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

סיבת המפקד

"וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות ל', טז)

 

ונתת אתו על עבודת אהל מועד -
למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל,
מפני שנכנס בהם מגפה,
כמו שנאמר (שמות ל"ב, לה): "ויגוף ה' את העם".

משל לצאן החביבה על בעליה, שנפל בה דבר,
ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך,
מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם,
להודיע שהיא חביבה עליו.

ואי אפשר לומר, שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים,
שהרי נאמר בו (במדבר א', א): "באחד לחדש השני",
והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון,
שנאמר (שמות מ', ב): "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים" וגו',
ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו,
שנאמר (שם ל"ח, כז): "ויהי מאת ככר הכסף לצקת" וגו',
הא למדת שתים היו -
אחת בתחלת נדבתן
אחר יום הכפורים בשנה ראשונה,
ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. 

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.  

Volver al capítulo

אור המנורה - למי?

"וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן" (שמות כ"ו, לה)
 

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תצוה סימן ז 

... לא היתה המנורה צריכה אלא להנתן לפנים מן הפרוכת, אצל הארון,
והיא נתונה מבחוץ מן הפרוכת,
להודיעך שאינו צריך לאורה של בשר ודם.

בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם עושה לו מטה ושלחן -
נותן את המנורה משמאלו
אבל בית המקדש המנורה נתונה מימינו של שלחן,
שנאמר: "ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נכח השלחן" -
להודיעך שאינו צריך לאורה שלך,
אלא לזכותך להאיר לך לעולם הבא כשיבוא חשכה לאומות העולם,
שנאמר: "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים
ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה" (ישעיה ס', ב)

 

 

 

מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

Rain

Revisiting Parashat Bereishit offers us an opportunity to examine anew God’s perspective on an ideal society. On some level, Parashat Bereishit describes a perfect world, a primal state where everything is orderly and in its proper place. The sun and the moon shine down from above, with the lower waters separate from the upper waters, every living creature living in families and so forth. In Parashat Bereishit one can find the stages of planning, those that existed before Mankind began to redesign it, with the improvements – and destructiveness – that Man would come and introduce.

 

There is one issue where the Torah draws a clear contrast between the situation at the time of Creation and after Man enters the picture – water and irrigation.

 

In the second chapter we learn “…because the LORD God had not sent rain upon the earth and there was no man to till the soil.” Somehow, God’s decision to refrain from bringing rain is connected with the fact that Man was missing. This should not be understood to mean that the land was not watered at that time. In fact, the very next verse relates “but a flow would well up from the ground and water the whole surface of the earth.” Furthermore, we learn that “a river issues from Eden to water the garden...”

 

Man’s appearance requires an operating system that is appropriate for the new reality, and the Torah assumes that there need to be significant changes in how the world works. The land can no longer be irrigated with water from the river, nor with underground water sources. Now we require Divine intervention. We probably would have assumed the opposite, since it is when Man is not present to dig irrigation canals that Heavenly rain is essential, and it is only when Man appears that artificial means of irrigation could be developed.

 

The Midrash explains the change as a deviation from God’s original plan: “And the Holy One blessed be He changed His mind so that now the land would receive sustenance only from above.” According to this, God had originally believed that the appropriate means of irrigation would be from the river or from underground water sources, but in the end He switched to an alternative plan. The Midrash offers four reasons for this change:

Rav Hanan of Zippori in the name of R. Shmuel bar Nahmani –

There are four reasons that God changed His mind and decided that the land should receive sustenance only from above.

- Because of those who strong-arm others

- In order to dispel bad dews

- So that higher ground could receive just as lower ground does

- So that all Mankind would turn their eyes heavenwards, as is written “Who gives rain to the earth, and sends water over the fields; To raise the lowly to the heavens” (Job 5:10-11) .

            Bereishit Rabbah 13:9

 

The connection between rain and Man made by the Torah notwithstanding, only one of the reasons in the Midrash relates to Man’s presence – “because of those who strong-arm others.” If all water sources are found on Earth, those who are strong will collect all of it onto their own property, using force to keep others from benefitting from. In contrast with the implied position in the Torah, the other reasons suggest that there are objective benefits to rain from heaven over water sources in or on the ground.

 

“So that higher ground could receive just as lower ground does,” notes that water in a river will always flow to the lowest point. This offers an advantage to ground that is lower over ground that is higher up. Rain, on the other hand, is an “equal opportunity” irrigator, offering water to fields equally, whether high or low.  

 

“In order to dispel bad dews” relates to the fact that rain helps improve ecological balance. It purifies the air and removes pests from the plants. While ground irrigation quenches the thirst of the soil, it does not offer other advantages.

 

“So that all Mankind would turn their eyes heavenwards” reminds us that having reservoirs of water fool us into thinking that we can survive independently without the ongoing support of the Creator.

 

So we see that rain has a calming effect on nature as a whole and plays a role in creating balances within nature. It helps control human nature and encourages equality between the strong and the weak. This is true in a number of different areas: In evening out topographic inequality between “low and high,” in undoing the damage to the world brought about by “bad dews,” and in creating a balance between man’s mastery of nature and the appearance of God as a mirror image of man.

 

Rain’s ability to create balance is something that we feel intuitively, but the Midrash connects this concept with verses in our Parasha while applying it to a broader range of systems: The same thing that has a calming effect on natural phenomenon like air and water, also encourages equality between people and even appropriate balance between spirit and matter.

 

This concept – that our spiritual lives and relationships between people are mirror-images of nature, and work by means of the same systems – is a fundamental principle that the Sages taught us by means of this Midrash. This principle leads us to understand that everything we discover in the laboratory as a natural phenomenon can also be seen as a metaphor for human and interpersonal behavior, and for the relationship between Man and God. Compounds and mixtures are not only chemical, they apply in the spiritual world, as well. The physical description of the existence of energy is not limited to the capacity generated by virtue of movement and height alone. We recognize it when we feel recharged after a good night’s sleep, just as we recognize it in the renewal of spiritual forces at different times and in different seasons. The force of gravity does not only affect objects through the rules of mass and weight, it applies to people and their interactions, and it applies to relationships between man and his Creator and the relationship between the body and the soul. It also works on leadership and authority, on cohesion and social structures, and on differences in Divine service for the community and the individual.

 

But the deep meaning of this Midrash is that the world undergoes multiple renewals and transformations, all with the profound direction of the Creator and with the intention of maintaining equilibrium in the world. This balance is necessary not only in nature and as part of the need to preserve it or adapt it to human development. A geological response, a material change, a shift in the relationships between people, are all metaphors for a change in the way God appears in the world.

 

“Teaching you that the day of rains is as great as the day on which Heaven and Earth were created” (Bavli Ta’anit 9b).

Volver al capítulo

דינו של גנב

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים׃ אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ" (שמות כ"ב, א-ב)

 

רש"י: 

אין לו דמים - אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו.
כאן למדתך תורה אם בא להרגך, השכם להרגו,
וזה להרגך בא שהרי יודע הוא,
שאין אדם מעמיד עצמו וראה שנוטלין ממונו בפניו ושותק,
לפיכך על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו.

אם זרחה השמש עליו - אין זה אלא כמן משל -
אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך,
כשמש הזה שהוא שלום בעולם,
כך פשוט לך שאינו בא להרוג,
אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו,
כגון אב החותר לגנוב ממון הבן,
בידוע שרחמי האב על הבן,
ואינו בא על עסקי נפשות.

 

רשב"ם:

אם במחתרת - ובלילה או להרוג או ליהרג בא
לפיכך אין לו דמים תשלומי דמים אלא פטור ההורגו.

אם זרחה השמש - שהיה גונב ביום.

 

Volver al capítulo

מזבח של שלום

"וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כ', כב)

 

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) שמות פרשת יתרו פרק כ סימן כב 

כי חרבך הנפת עליה ותחללה -
מיכן [=מכאן] היה ר' שמעון בן אלעזר אומר:
המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם,
אינו דין שיניף המקצר על המאריך.

רבן יוחנן בן זכאי אומר:
הרי הוא אומר "אבנים שלמות תבנה" (דברים כ"ז, ו) - שמטילות שלום,
המזבח נברא להטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים שמתכפרין עליו עונותיו. 

ומה האבנים שאינן רואות ולא שומעות - אמר הכתוב לא תניף עליהן ברזל,
המטיל שלום בין איש לאשתו, בין איש לחבירו, בין עיר לעיר, בין משפחה למשפחה,
על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות,
לכך נאמר "בקש שלום ורדפהו" (תהלים ל"ד, טו).

 

 

 

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) - לקח טוב הוא ילקוט מדרשי שחיבר ר' טוביה בן אליעזר במאה ה-11 ביוון. הילקוט מרכז מדרשי חז"ל בהלכה ובאגדה לפי סדר הפסוקים לחמשת חומשי התורה והמגילות וכן פירושים של מחבר הילקוט על דרך הפשט והדרש. בדפוס הראשון של הילקוט, ובעקבותיו, הוא כונה בטעות בשם "פסיקתא זוטרתא". הדרשות בילקוט מעובדות ומתורגמות מארמית, יוונית ולטינית לעברית. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

בין מסה ומריבה למי מריבה

 

השוואת התלונה בפרשת מסה ומריבה (שמות י"ז) לזו שהתלוננו בניהם במי מריבה (במדבר כ') מגלה דמיון רב. אלו אמרו "למה זה העליתנו ממצרים" (שמות י"ז, ג) וגם אלו אמרו "ולמה העליתנו ממצרים" (במדבר כ', ה). ובכל זאת, השוואה מדוקדקת תגלה שאין כוונתם זהה, ואפשר שהיא הפוכה.

תלונת העם במסה ומריבה מסתיימת בשאלה "למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא"? (שמות י"ז, ג), ואין כוונתה אלא לכך שעדיף היה להישאר במצרים ולא לצאת ממנה כלל. טענה זו אופיינית לכל תלונותיו של דור יוצאי מצרים.

תלונת דור הבנים בקדש מורכבת משתי טענות. הראשונה: "ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו"? (במדבר כ', ד). אין כאן ביטוי של רצון לחזור למצרים, שרובם לא הכירו אותה כלל, ונראה שכוונתם היא: 'מדוע הבאתם אותנו אל המדבר הזה ולא אל ארץ כנען?'. נבחן עתה את טענתם השנייה: "ולמה העליתנו ממצרים להביא אתנו אל המקום הרע הזה..."? (שם, ה). נראה שאף כאן כוונתם לומר: מדוע העליתנו ממצרים למקום הרע הזה, ולא לארץ כנען?

תלונתם של ישראל בקדש נבעה מתסכולם על כך שהכניסה לארץ הקרובה כל כך אינה מתרחשת, ועליהם לשוב ולהתמודד עם קשיי המדבר בשעה שנדמה היה להם שהללו כבר הסתיימו.

נמצא אפוא כי תלונתם של בני הדור הזה הפוכה משל אבותיהם: הם חפצים בכל מאודם להיכנס לארץ, מתוך שמאסו בחיי המדבר. חטא זה אינו כה חמור, ואם תמצי לומר, יש בו אפילו צד של זכות. ה' הבין ללבם, ועל כן ציווה ברוב רחמיו לדאוג למחסורם במאור פנים. משה ואהרן לא הבינו ללבם, משום שמדדו דור זה במידתם של אבותיו וראו בחידוש המריבה ובתלונה על חסרון המים חזרה אל חטאי הדור הקודם שהיא אף חמורה יותר.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

נושאים עיניים אל הר סיני

 

ממדבר סין מוביל ה' את העם לרפידים, שם לא היו לעם מים לשתות. מה הייתה כוונתו של ה' כאשר הוביל את העם למקום צחיח?

המשך הסיפור אמנם מוכר: ה' מצווה את משה להכות על הסלע ומים רבים יוצאים להשקות את העם. אך יש בסיפור פרט חשוב נוסף שאיננו מוכר כל כך - הסלע לא נמצא ברפידים אלא בהר סיני!

"ויאמר ה' אל משה עבֹר לפני העם וקח אתך מזקני ישראל... הנני עֹמד לפניך שם על הצור בחֹרב והכית בצור ויצאו ממנו מים..." (ה-ו).

כלומר: ה' ציווה את משה ללכת עם זקני העם להר סיני, שבו עתיד הנס להתרחש.

התורה מספרת כיצד יצאו המים מן הסלע, אולם היא איננה מספרת כיצד הגיעו המים לעם, הנמצא ברפידים. ההסבר המתקבל ביותר על הדעת הוא ששטף המים שיצא מן הסלע יצר נחל שהגיע עד רפידים. מסתבר גם שבני ישראל החליטו להעתיק את המחנה לאזור מקור המים ועל כן התחילו במסע לעבר הר סיני.

נראה שהיה זה מהלך מכוון שנועד להוליך את בני ישראל להר סיני. כך הפך ההר בתודעתם של בני ישראל למקור מים המושך אותם אליו עוד בטרם הפך למקום מתן תורה.

אך כאן עוד לא תם השיעור. מסע זה של ישראל לא התנהל, מן הסתם, באופן מסודר, וככל הנראה הגיעו הצעירים והחזקים ראשונים להר סיני בעוד שהזקנים והחלשים משתרכים מאחור. בעיתוי זה בוחר עמלק לתקוף. עמלק תוקף את שארית העם - את הזקנים והחלשים הנמצאים עדיין ברפידים, כאשר זוהי גם ההזדמנות האחרונה בשבילו לחבל במתן התורה.

בקריעת ים סוף למדו ישראל את כחו של ה' להלחם להם ולהושיעם בנסים. אך כאן, שלא כבקריעת ים סוף, נלחמים בני ישראל עצמם כשמבטם מופנה אל משה הנמצא על הר סיני (על פי פירוש אבן עזרא) וידיו מונפות אל על.

לאחר שהשמים החליפו את האדמה כמקור מזון (בירידת המן) מחליף הר סיני את הנילוס כמקור מים, ולאחר מכן גם כמקור לתשועה במלחמה. התלות במצרים הומרה בתלות בה'.

כעת מוכנה הבמה למתן תורה.
 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.