סדר הנושאים בפרק

 

פרק כ''ב מורכב ממשפטים בנושאים שונים, כשהמעברים ביניהם נדמים כחדים ולא ברורים. ננסה כאן להראות את ההיגיון בסידור שלהם ואיך הוא יוצר תהליך של התקרבות לה' והליכה בדרכיו:

השלב הראשון (א-יד) הוא סיום המשפטים שבין אדם לחברו. שלב זה מביע מסר כפול: ראשית - שדרך ארץ קדמה לתורה, והיא הבסיס לכל. שנית - שהתורה היא זו שמנחה ומעצבת את דרך הארץ שלנו, ועלינו לשפוט ולהכריע על פי הוראותיה.

בשלב השני באות הנחיות בנוגע להתמודדות מול איומים על קדושתנו. הן מבפנים (טו-טז) על ידי פגיעה בקדושת המשפחה, שעליה מתבססת הברית עם ה'; והן מבחוץ (יז-יט), בחיוב להילחם בכל מי שהולך באמונתו נגד ה' ועושה ממעשי הגויים - כשפים, תועבות  ועבודה זרה.

השלב השלישי מתייחס לחוזר בתשובה, ומתוך כך לשאר החלשים בחברה: בפסוק כ' נזכרת האפשרות לתשובה וקבלתה, בעצם הציווי שלא לפגוע במי שהבין שהוא היה בדרך הלא נכונה והתגייר. עניין זה מוביל לאיסור על פגיעה בחלשים מאיתנו בכללי, הן בפעולות לא חוקיות (כא-כג) והן בניצול מערכת המשפט לפגיעה מופרזת בהם (כד-כו).

בעקבות אזכור מערכת המשפט עוברת התורה להבהרת היחס הראוי לסמכות, הן אנושית (כז) והן אלוקית (כח) - על ידי "העלאת מס" לקב"ה מפירות הארץ, והזכרת ראשית מלכותו עלינו.

לבסוף, בהשגת מעלת "אנשי קודש", אנו צריכים לדאוג ולהתחשב גם בבהמות (כט) ולא רק בבני האדם, ועל מנת לשמר את מעלתנו האלוקית, אנו נזהרים ממאכלות אסורים שמטמטמים את הנפש.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תורה בידי הנוער

Volver al capítulo

'אנכי'

 

למה השתמשה התורה בצורה הנדירה יחסית "אנכי", ולא בצורה הפשוטה "אני"?

המדרשים נותנים לכך מספר הסברים:

מדרש לקח טוב מציע ש"אנכי" הוא לשון אזהרה, כנגד "ואנכי היודע ועד" (ירמיה כ"ט, כג).
מדרש הגדול מציע שלשון "אנכי" לשון אימה ופחד, על פי הפסוק "אנכי ה' אלוקיך אל קנא" (שמות כ', ה).

על פסוק המקביל בפרשת ואתחנן (דברים ה', ו) מדרש הגדול מביא הצעה הפוכה: לא לשון אימה, אלא לשון ניחומים - על פי ארבעה פסוקי נחמה שונים - אחד לכל אות שבמילה "אנכי" - כל אחד מהם פותח בשתי מילים הפותחות שתיהן באות ההיא: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיה נ"א, יב); "נחמו נחמו עמי" (שם מ', א); "כי כארץ תוציא צמחה" (שם ס"א, יא); "ילכו יונקותיו"(הושע י"ד, ז) וגם "ישובו יושבי בצלו"(שם, ח).

אולם, לכאורה המדרש השלישי קצת תמוה. אם נאמר ש'אנכי' הוא לשון אימה או לשון אזהרה, זה אכן עולה בקנה אחד עם האווירה של מעמד הר סיני. אך בשביל מה נצרכת נחמה בהר סיני? הרי מעמד הר סיני לא התרחש בצלה של פורענות.

תשובה לכך מבוארת בפסיקתא רבתי (פרשה כא). הפסיקתא ממשיל את עשרת הדברות לכתובה ארוכה ומפוארת, שנתן איש לאשתו. לאחר זמן הוא הלך למסע ארוך במדינת הים, והיא מתגעגעת אליו, וחוששת שהוא עזב אותה, היא מעיינת בכתובה היפה שלה, ומתנחמת.
כך גם במעמד הר סיני: הנחמה היא על שם העתיד, בשנות גלות והסתר פנים: כאשר כנסת ישראל תקרא בגלות את עשרת הדברות, שהם מעין כתובתה, היא תתנחם.

בעקבות זאת חשבתי להציע פירוש נוסף למילה "אנכי", גם הוא על שם העתיד, על פי הפסוק "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני" (ישעי' מ"ג, כה). ברוח המדרשים שלעיל, ניתן לקשר את הפסוק לכאן ולומר ש"אנכי" הוא לשון סליחה וכפרה. ואכן החטא הראשון שבני ישראל חטאו בו כעם היה חטא העגל – עבירה על "אנכי ה' אלקיך" – וכאן כבר הקדים הקב"ה רפואה למכה, ובתוך ציווי זה עצמו הסתיר רמז לסליחה שתבוא למפירי אותו הדיבר.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תורה בידי הנוער

Volver al capítulo

השוחד לא משתלם

"וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כ"ג, ח)

 

אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד,
סוף שתטרף דעתו עליו,
וישתכח תלמודו,
ויכהה מאור עיניו.

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

ואולך אתכם קוממיות

Volver al capítulo

שני חדרי המשכן

 

בבית ה' ישנם שני חדרים: הקודש וקודש הקודשים.

למעשה, בכל בית יש לפחות שני חדרים - הסלון, אליו נכנסים אורחים, שם אוכל בעל הבית ומפטפט עם אורחיו, וחדר השינה, שדלתו סגורה דרך כלל, ואליו לא נכנס כי אם בעליו של חדר השינה.

נראה, כי גם המשכן, בית ה', בנוי בצורה דומה. החדר החיצוני (הקודש), לשם הכהנים נכנסים, עורכים שולחן לפני בורא עולם ומדליקים אור במשכנו-מקדשו. במקביל, קיים אותו חדר פנימי שאליו אסור להיכנס, ודלתו (=הפרוכת) מסתירה אותו מעין רואה. זהו החדר הפנימי של 'יושב הכרובים' (ראה פירושו של רש"י למלכים ב י"א, ב).

דומה, כי שני החדרים שבמשכן מקיימים ביניהם זיקה אדוקה, לפחות על פי הכלים הנמצאים בהם. בקודש הקודשים נמצאים הארון והכרובים; בקודש נמצאים השולחן והמנורה. נראה, כי תיאור התורה את שני זוגות הכלים מבקשת ליצור זיקה ביניהם. תיאור השולחן, העשוי עצי שיטים ומצופה זהב דומה עד מאד לתיאור הארון, שגם הוא מעצי שיטים ומצופה זהב. להפתעתנו, גם תיאורם של המנורה והכרובים, דומה עד מאד: המנורה והכרובים הינם הכלים היחידים במשכן העשויים זהב טהור, מיקשה אחת. אך מעבר לזה הכתוב כאמור מבקש ליצור זיקה ביניהם, בדרך תיאורו, שהרי את שני הכלים הללו מתאר הכתוב ככלי בעל שני קצוות הפונה אל עבר המרכז.

בבואנו להגדיר את ההבדל שבין שני החדרים, דומני כי נתמקד בעמידת האדם מול ה'.

קודש הקודשים מבטא את פנייתו של ה' לאדם - שם נמצאים הלוחות ש"מכתב א-להים" המה - "ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך" (כא), ומבעד לכרובים שומע משה את דבר ה' - "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת" (כב). זהו החדר הפנימי והמוסתר בביתו של ה', ואל לו לאדם להיכנס פנימה, שהרי שם ה' מתגלה.

לעומת זאת, בקודש עובד האדם את קונו - מעלה לפניו אור, עורך לו שולחן ומקטיר לו קטורת. כאן, פונה האדם לה' ועובד לפניו.

לשמיעת שיעורו של פרופ' יונתן גרוסמן בנושא זה


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

Family and Law

When Hagar flees from Abraham’s house, it is the result of the tension that existed between his two wives – tension that stemmed from competition over his heart. In the midst of the complicated set of relationships that existed in this triangle, Sarah turns to Abraham with an uncompromising demand, and invoked God Himself – the Judge of the entire world – to mete out justice: demanding “The LORD decide between you and me!”

 

Jealousy, whose source is the delicate internal politics of family discord, quickly changes from being a sensitive, personal matter and becomes a question about rights and responsibilities, which is how Sarah presents it when talking to her husband. A close reading of the verses shows that even before Sarah demands that the case be brought before God, she already has stated: “The wrong done me is your fault!” She is not saying that she is angry with Abraham, rather she is accusing him of being responsible for the fact that her rightful position – her status and her honor – was being usurped by her rival.

 

Switching the conversation from an internal, family matter to a legal discussion is something with which we are familiar in the Israeli reality where we live today. Power struggles between religious and secular Jews, for example – like the question of keeping streets open for traffic in Orthodox neighborhoods on Shabbat – are not presented as a question of values to be discussed within the community. No attempt is made to find that fine compromise which would be the best solution for all concerned. Instead the conflict is taken to the courtroom, sacrificing brotherhood and interconnectedness on the altar of civil rights and obligations.

 

This is the difference between attempts to create dialogue and the demand for rights. Dialogue comes at a price – it requires participants to concede that their positions are subject to potential compromise. Entering into dialogue means recognizing that there is another side to the coin. Each participant must listen to his interlocutor, which, by definition, means conceding that the truth may not be entirely on his side. Someone who demands that his position be considered in the courtroom, however, is stating that he is not willing to participate in a conversation. His positions become entrenched and he ends up insisting on demarcating a precise boundary between his territory and that of his adversary. Interaction with his fellow comes only by means of the law and through the perspective of what the law requires.

 

This becomes even more evident in the case of Sarah. We see that Sarah does not engage Hagar directly with her complaints, rather she turns to Abraham as the one who is responsible for undermining her status as the mistress of the house. By invoking God to judge between her and Abraham, Sarah makes a clear statement about her attitude towards Hagar. She views Hagar as a household object, at best as a tool for bearing Abraham’s offspring – but only as a surrogate womb. This position is made abundantly clear by Sarah when she chooses to clash with Abraham about the situation, rather than with Hagar. Had she been willing to engage in dialogue, it would have obligated Sarah to interact with her adversary directly. By choosing to make her argument on legal grounds, Sarah ignores the human element of her rival, Hagar, entirely.

 

Sarah’s decision to pursue a legal route leads to her success in remaining the mistress of the house and Abraham’s only true wife. From Sarah’s perspective, Hagar has no place as a member of the household and is not even an active part of the discussion. In two concise lines, the midrash expresses this idea very clearly.

 

“I am running away from my mistress Sarai.”

From this we can derive that Hagar became a wife only to Abraham

But with regard to Sarai, she is considered a maidservant.

Midrash Aggada Lakh Lekha 7

 

The midrash describes how sensitive Hagar was to the fact that Abraham viewed her as his wife, but that in Sarah’s eyes she remained a maidservant. By establishing this reality, the midrash supports Sarah’s claim, even if it does not approve of her methods. Ultimately, Sarah’s issues are with Abraham – she has no need or interest in engaging with Hagar at all.

 

There is quite a bit of discussion about how we are to view Sarah’s conduct. Nachmanides, for example, believes that Sarah’s behavior is antithetical to the moral standard that we would expect from someone of her stature. Most of the commentaries focus on Sarah in this discussion, but in truth, if we are to look at the outcome of the disagreement – Hagar’s exile from Abraham’s home – we must evaluate the actions of both Sarah and Abraham. In this story, Abraham does not turn to God or wait for God’s advice or intercession, as he does later when Sarah demands that Yishmael be expelled from his home. Abraham chooses to avoid a clash with his wife and places the decision in her hands. By saying: “Your maid is in your hands. Deal with her as you think right,” he chooses not to defend Hagar in any way. He accepts Sarah’s main argument that this is a matter of master and servant, and as the servant’s mistress, Sarah can behave towards her as she pleases.

 

There are likely two elements involved in Abraham’s decision to remove himself from the argument. First, Abraham is expressing his dissatisfaction with Sarah's language and is unwilling to mix family matters with legal issues. Second, in his desire to soften Sarah’s attitude and calm her feelings, Abraham may have believed that the best response was to express apathy. By accepting all of Sarah’s claims fully and without question, it is possible that her feelings of humiliation would be assuaged. But Sarah is not satisfied.

 

The midrash suggests that Sarah is punished for her actions. She is not punished because of her mistreatment of Hagar, but because of the way she carried on the dispute. It is her inappropriate choice of words, demanding that the letter of the law be followed, that leads to her punishment:

Sarah should have merited to live as long as Abraham,

But because she said: “The LORD decide between you and me!”

Her lifespan was shortened by 38 years.

            Pesikta Zutrata Lekh Lekha

 

At the same time, we must recognize that the argument was won by Sarah. All of her demands were met. She was recognized as the mistress of Abraham’s house and as his main wife. Even if there was a significant personal cost and this argument shortened her year, the fact of the matter is that she did not have to make any concessions. It would appear that from the perspective of the law, Sarah was right.

 

When reviewing the earliest historical pattern of the relationship between the mothers of Yishmael and Yaakov, I cannot help but think how different things may have turned out if only Sarah been open to engaging in dialogue rather than turning to the law.

Volver al capítulo

הפילנטרופיה וגביית מסים

 

"מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" (ב).

לקראת בניית המשכן מבקש הקב"ה מן האדם לתרום ככל אשר ידבנו ליבו,  ומה יותר ראוי ונכון מכך שכל אדם נותן לפי יכולתו ולפי רצונו לבניין בית ה'?

מסתבר, כי לצד מסלול התרומה המופיע בפרק כ"ה, מתקיים מסלול נוסף של גיוס כספים, הוא מצוות "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'" (ל', יג). בתורה קיימות אם כך שתי אפשרויות שונות למימון פעילות הקודש. האחת מבוססת על התנדבות; "לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב"  (על פי פירוש רש"י לשמות כ"ה, ב). השנייה מבוססת על חובה – מערכת מיסוי מוסדרת. שתיהן גם יחד מכונות על ידי התורה 'תרומה'. איזו מהן עדיפה?

מערכת היחסים בין הפילנתרופיה ובין מערכת גביית המיסים, בין המגזר השלישי ובין המגזר הראשון, בין הצדקה ובין הצדק, מסועפת, מתפתלת, לעיתים נתונה במתח ולעיתים בהשלמה. הדילמות בעניין זה רבות ואנו בחרנו לכוון את אלומת האור לנגזרת אחת של הדיון באמצעות מחלוקת פרושים וצדוקים בנוגע למימון קרבן התמיד שהועלה בכל יום בבית המקדש.

כך מסביר פרופ' זאב ספראי את המחלוקת:

"בימי הבית התעורר ויכוח מר בין הפרושים והצדוקים על אופיו של בית המקדש. הצדוקים דרשו, שקורבן התמיד יבוא מתרומותיו של כל מי שידבנו ליבו. זו הייתה העדפה עקיפה של העשירים, שהרי הם אלה שתורמים בדרך כלל, ומהם בא המימון העיקרי של הקורבנות. פרושים ביקשו לממן את הקורבנות מכספי מחצית השקל, המוטל על כל אדם מישראל, כדי שכל ישראל יהיו שווים בקורבנות.
מסתבר, שהוויכוח חרג מן השאלה, מי יממן את הבאת הקורבנות ... "בעל המאה" הוא, כידוע, "בעל הדעה" והמממן את צורכי המקדש קובע את אופיו של המקום. לפיכך פירשו חכמים, שהוויכוח היה על השליטה במקדש". 

(זאב ספראי, הקהילה היהודית בתקופת המשנה והתלמוד, בתוך: קהל ישראל : השלטון העצמי היהודי לדורותיו - העת העתיקה (כרך א) עמ' 166-167)

בעניין מחצית השקל הוכרעה הלכה כפרושים, אך האם ניתן לטעון באופן גורף כי עדיפה הגבייה שווה בשווה, על פני המימון הפילנטרופי? ישנם שיקולים לכאן ולכאן, והמציאות, כהרגלה, מורכבת.


באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

נעשה ונשמע

"וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד, ז)

 

אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כב

רבי חנינא בן דוסא אומר:.. כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת שנאמר: "נעשה ונשמע".


... אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה למה הוא דומה?

לאילן שעומד על המים ענפיו מועטין ושרשיו מרובין

אפילו ארבע רוחות העולם באות אין מזיזות אותו ממקומו

שנאמר "והיה כעץ שתול על פלגי מים" וגו' (תהלים א', ג).

אדם שאין בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה למה הוא דומה?

לאילן שעומד במדבר ענפיו מרובין ושרשיו מעוטין כשרוח נושבת בו עוקרתו והופכתו על פניו

שנאמר: "והיה כערער בערבה" וגו' (ירמיה י"ז, ו)

 

 

 

אבות דרבי נתן - חיבור המפרש ומרחיב את מסכת אבות שבמשנה. החיבור המקורי הוא כנראה מסוף תקופת התנאים אולם במשך מאות שנים נוספו לו מקורות רבים ושלב העריכה האחרון שלו הוא מן המאה השביעית, בארץ ישראל. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

סנגוריה על אהרן


סימן היכר מובהק של תורת אמת הוא שהיא לא מסתירה משברים וכישלונות, ולא מייפה אותם. אולם לחטא העגל, ולאחריות של אהרן, יש הסבר תאולוגי, ויש הסבר פוליטי, וייתכן גם שילוב ביניהם. 

משה הבטיח קשר ישיר עם ה' ותורה משמים, שהיא רלוונטית לאנשים החיים בארץ – אבל משה 'נעלם' וגם הבטחתו 'נעלמה' – "קום עשה לנו אלֹהים אשר יֵלכוּ לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו" (א).

ר' יהודה הלוי (בספר 'הכוזרי', מאמר א, צב-צד, צז) סבר, שהעגל היה רק בסיס שעליו אָמוּר היה להתייצב הבלתי נראה, והוא תחליף (אסור!) לכרובים הסוככים על הארון.  

שנים רבות היה הסבר זה מוזר בעיניי, עד שראיתי פסלי אלילים ניצבים על גבי עגל או פר (פסל כזה ניצב באולם הכניסה של מוזאון ארצות המקרא, בירושלים).

אמנם רש"י ורוב המפרשים הבינו שעגל "מַסֵכָה" הוא עבודת אלילים גמורה – "וישתחוו לו ויזבחו לו, ויאמרו: אלה אלֹהיך ישראל אשר הֶעֱלוּךָ מארץ מצרים" (ח).

מסתבר, שבקרב עם גדול ורב היו גם עובדי אלילים ממש, וגם כאלה שחשבו כמו ריה"ל, ואהרן ביניהם.

אהרן רצה להציל את העם מלחזור לאלילות המצרית – "אתה ידעת את העם כי בְרָע הוא" (כב).

רש"י (לפסוק ה) בעקבות המדרש (ויקרא-רבה פרשה י, ג), אימץ הסבר פוליטי למה שראה אהרן – "ראה חוּר בן אחותו (ממנהיגי שבט יהודה) שהיה מוכיחם, והרגוהו". לפי זה, פרץ שם מרד אלים, שנהרגו בדיכויו "כשלֹשת אלפי איש" (כח).

אהרן ("רודף שלום") ניסה למנוע מלחמת אחים בין שבטי ישראל.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מה מיוחד בקטורת?


פרק החתימות והנספחים למפרט הגדול של מעשה המשכן פותח במזבח הקטורת, שנראה במבט ראשון כאילו איננו במקומו – הרי מקומו במשכן הוא אחרי השולחן והמנורה, וכך הוא יופיע באמת בפרשיות הביצוע (ל"ז, כה-כט). 

אולם המקרא רגיל במבנה החוזר וסוגר לראש (בדומה לעיקרון הכיאסטי) – כשם שפרשת משפטים, על המצוות הכלולות בה, חוזרת וסוגרת למעמד הר סיני, כך פרשיות המשכן חותמות במזבח הקטורת, ואחר כך גם בסממני הקטורת, לצד שמן המשחה.

פרשת בגדי כהונה וכניסת הכוהנים לשרת בתפקידיהם, מוקפת בפרשיות של עבודת תמיד – שמן המאור "להַעֲלֹת נר תמיד" (כ"ז, כ-כא), לפניה – שני כבשים בכל יום לעבודת התמיד ("עֹלַת תמיד", כ"ט, לח-מב) – ו"קטֹרת תמיד" (ל'), אלא שפרשיית הקטורת חותמת גם בתיאור הכלי, וגם בעבודת התמיד של העלאת הקטורת.

מה מיוחד בקטורת שנבחרה לחתימה זו? דינמיות מפתיעה, פנימה וָחוּצָה – "אחת בשנה" ביום הכיפורים, כאשר הכהן יכפר על מזבח הקטורת "מִדם חַטאת הַכִּפֻּרים", אנו גם נלווה במבט חרד את הכהן הגדול עם מחתת הקטורת בידו פנימה אל קודש הקודשים, כדי לפרוש מסך כפרה מיוחד על פשעי בני ישראל "לכל חַטֹאתָם" (ויקרא ט"ז, יב-יג; טז). בפרשת קורח ועדתו, משה ציווה את אהרן לקחת "את המחתה", ולעצור את הנגף בעם "בין המתים ובין החיים" (במדבר י"ז, יא-יג).

וחז"ל לימדו, שאם אין מזבח קטורת, מניחים את המחתה במקומו (זבחים נט ע"א, רמב"ם הל' תמידין ומוספין, פרק ג', ב. וראו דברי הרב מרדכי ברויאר ז"ל, פרקי מקראות, אלון שבות תשס"ט, עמודים 318-320).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.