"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (לא).
בפסוק זה אנו נתקלים במתח – "וְעָשִׂיתָ" כציווי אקטיבי, מול תיאור פסיבי, "תֵּעָשֶׂה". רש"י עמד על מתח זה, והביא את המדרש:
"תיעשה המנורה – מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקדוש ברוך הוא השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה".
מתח נוסף עולה בסוף פרשיית המנורה:
"כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (לט-מ).
גם כאן עולה המתח בדמות המדרש שרש"י מביא הסותר את הציווי האקטיבי שבמילה "וַעֲשֵׂה":
"וראה ועשה – ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך, מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא מנורה של אש".
בעקבות המדרשים האלה, היינו יכולים לומר שהציווי על המנורה הובא רק כתיאור אדריכלי, ומלכתחילה תכנן הקב"ה לעשות את המנורה 'בעצמו'; אלא שבפסוקים מופיע בפירוש ביטוי של ציווי לעשייה אקטיבית במילים "וַעֲשֵׂה"-"וְעָשִׂיתָ", וממילא עלינו למצוא כיצד לכלכל את הפסוקים.
דומה, כי הקב"ה אמנם תובע ממשה לעשות את המנורה, אך בכל פעם, כאשר משה מגיע לשלב הבלתי אפשרי, הקב"ה מסייע בידו. כך אנו מוצאים, הן ביחס להבנת מבנה המנורה מבחינה טכנית, והן ביחס לעשיית המנורה עצמה.
נראה, שהמסר העולה מסיוע זה של הקב"ה למשה רבנו נוגע אלינו במישרין. הקב"ה אומר כאן למשה – דע לך, כי אתה אמנם נתבע למאמץ בתחומים שונים, אולם אין אתה נתבע לתוצאות מוצלחות כאשר הדבר לא ביכולתך. עליך רק לעשות את המקסימום האפשרי, והקב"ה ישלים מחשבה טובה למעשה.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון