זהב וכסף ונחושת

 

בפרקנו, ניתן לשים לב לכך כי המתכות היחידות שנוכחות בחצר המשכן הן נחושת - ציפוי מזבח העולה וכליו, ואדני החצר; וכסף - ווי העמודים וחשוקיהם. לעומת זאת, כפי שניתן היה לראות בפרק כ''ה, בתוך המשכן עצמו הכלים כולם עשויים מזהב או מצופים בו.

נראה שיש משמעות לשימוש דווקא במתכות אלה ולמיקומן במשכן.

על פי הקבלה, הזהב מסמל את מידת הגבורה, הכסף מסמל את מידת החסד, והנחושת את התפארת.
3 המידות האלו, הן חלק משבע מידות שבהן ה' מנהיג את העולם. מידת הגבורה (זהב) מסמלת קפדנות וביקורת, מידת החסד (כסף) מסמלת אהבה ונתינה, ואילו מידת התפארת (נחושת) מסמלת את מידת הרחמים.

כעת ניתן להבין מדוע דווקא המתכות נחושת וכסף הן אלו ששימשו לבניית חצר המשכן על כל מרכיביה -
החצר היא המקום שאליו מגיעים עם ישראל, ללא שוני והקפדה על הבאים: צדיקים ורשעים, חוטאים ובעלי תשובה - כך ציפוי עמודי החצר ייעשה מכסף, לסמל את זה שה' מקבל את כל עמ"י בחסדיו הרבים.
המזבח, שמכפר על עמ"י, מצופה בנחושת שרומזת למידת הרחמים - ה' סולח לעם ישראל, וברחמיו מאפשר להם להתחיל מחדש.

עם זאת, החצר היא רק ההקדמה - אחרי שהתקרבנו אל ה' בזכות, בגלל חסדיו ורחמיו, אנו נתבעים להיות מסוגלים להתקרב אליו עוד, ולפגוש גם את מידת הדין שלו שמתבטאת במשכן פנימה.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

מפגשי ירח ושמש

 

למה יש מצווה לזכור וגם לשמור את "חֹדש האביב" "מימים ימימה" (פרק יג, פסוקים ד, י)?

בלוח החגים שבתורה נפגשים חודשי ירח עם עונות שמש חקלאיות, וחובה לתאם ביניהם ולסגור את הפער ביניהם על ידי הוספת חודשי עיבור (7 חודשים ב-19 שנה).

המהפכה של יציאת מצרים נקבעה לפי ההתחדשות של החודש הירחי – "החֹדש הזה לכם ראש חדשים" (יב, א) – וזהו הפן של הנס ההיסטורי בלוח החגים.

לעומת זה, הטבע של הארץ החקלאית קבוע לפי העונות – פסח ויציאת מצרים ב"חֹדש האביב" הוא מפגש של טבע הארץ עם נס היציאה ממצרים – "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים ... בחֹדש האביב" (של הארץ).    

ליוצאי מצרים לא היו שדות, והאביב של התבואה בארץ עוד לא היה בתודעתם. הם חיו את הנס ההיסטורי. בדיוק כך בימינו – עולמם ההיסטורי הטעון של ניצולי שואה ועולים חדשים. לעומתם, דורות הבנים שיגדלו בארץ יחיו את האביב, אך יציאת מצרים, כמו יציאת אירופה, צפון אפריקה, תימן ואיראן, רוסיה ואתיופיה, תהיה בעבורם סיפורי זקנים. מפגש הזיכרון הוא לפיכך גם המפגש בין אבות לבנים, בין עם נגאל לארץ אבותיו ובניו, בין טבע הארץ לנס ההיסטוריה.

"והיה כי ישאלך בנך מחר" (יג, יד), תאמר לו: זכור את סיפור הנס שלי, כי בלעדיו לא היו לך שדות לקצור, בהמות ובכורות, או מפעלים ומוסדות –

ואם הוא לא ישאל, אתה חייב להגיד לו (יג, ח) – "והגדת לבנך ... בעבור זה" (=כל מה שאתה רואה פה בארץ) "עשה ה' לי" (את הנס הגדול) "בצאתי ממצרים" (ומכל הגלויות).  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מיהם מכובדי ה'?

"וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כ"ט, מג)

 

ונקדש בכבודי -

שתשרה שכינתי בו [במשכן].

ומדרש אגדה אל תקרי בכבודי, אלא במכובדים שלי,

כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו,

וזהו שאמר משה (ויקרא י', ג): "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש", והיכן דבר?

– "ונקדש בכבודי".

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.  

Volver al capítulo

בחירת הלויים ובחירת הכהנים

 

הפסוקים בפרשת תצוה (כ"ח-כ"ט), מתארים את בחירת אהרן ובניו לכוהנים בלא שום סיבה, זו הבחירה הסגולית של אהרן לכהונה. בבחינה זו בוחרים מיד בתחילה את המשפחה שתשמש בתפקיד העיקרי - כהונה. המשך לפסוקים אלה הם הפסוקים בספר במדבר, פרק ג' ופרק י"ח, המדברים על הקרבת מטה לוי לפני אהרון לשרתו. גם שם אין מפורש הטעם לבחירה, ומסתבר, כי גם שם הבחירה היא סגולית.

מאידך, הפסוקים בפרשת כי תשא: "מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו" (ל"ב, כט), מוכיחים, כי השבט כולו נבחר בזכות מעשיו בחטא העגל. מפשט הפסוקים עולה, כי כל השבט כולו נבחר לשמש בכהונה ולווייה כאחד. דבר זה מתאשר גם מפסוקים בספר דברים (כגון בדברים י', ח), ובעיקר בפרק י"ח, פסוקים ו-ח : "וכי יבא הלוי... אל המקום אשר יבחר ה', ושרת בשם ה' א-להיו ככל אחיו הלוים העמדים שם לפני ה', חלק כחלק יאכלו...".

ואמנם הדין נותן שכל בן לוי יהא רשאי לשמש בכהונה, שהרי אם בחירתם היא בזכות מעשיהם בחטא העגל, במה ייגרע כוחו של בן לוי סתם מבן אהרן? הרי אם היה מקום לשלול זכות זו מחלק משבט לוי - היה לשלול זאת דווקא מאהרן, שהיה הגורם לחטא! ואם תאמר, כי לשם שמיים נתכוון, מכל מקום לא יהא חלקו עדיף מבן לוי סתם, שמעשיו וכוונתו היו לשם שמיים.

ואולם, כפי שאמרנו לעיל, פסוקים אלה מתארים רק בחינה אחת בבחירת הכהונה והלווייה, והיא הבחירה בזכות המעשים. ועדיין קיימת הבחירה האחרת - הסגולית - שבה רק אהרן ובניו יכולים לשמש בכהונה. לכן בפועל ישמשו בכהונה רק אהרן ובניו שנבחרו הן בבחינה הסגולית והן מכוח היותם חלק משבט לוי כולו שנבחר בעקבות מעשיו בעגל.

התורה לא נמנעה מלתאר את הבחינה שלפיה כל בן לוי רשאי לשרת בכהונה, וזאת כדי ללמדנו, שמצד הבחירה בזכות המעשים ראוי היה השבט כולו לשמש בכהונה, אלא שנתמעט חלקו בגלל הבחירה הסגולית הקיימת רק באהרן ובניו ולא בכלל השבט.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת "מגדים" בהוצאת תבונות

Volver al capítulo

טירוף מערכות

 

הפרק נראה קצר, רק עשרה פסוקים לסיכום המכות, אבל זה מבט מטעה. בעת מהפכה גדולה שוררת מהומה רבתי, וכל סדרי הזמן וההיגיון הטבעי נטרפים.

לפי הכתוב, ה' נתן למשה את נבואת ההתראה על מכת בכורות תוך כדי עמידתו מול פרעה, ותוך כדי המשא ומתן האחרון שהתפוצץ. פרעה מכריז – "אל תֹסף ראת פני", משה מתאר את ההיתר לבני ישראל לצאת שפרעה צפוי לתת "בחצי הלילה", ורק אז יוצא "מעם פרעה בחרי אף" (יא, ח). בנקודת השיא של המאבק מול פרעה – הנבואה למשה והשליחות אל פרעה הופיעו ממש ביחד.

חלק מתחושת אי הסדר נובע מחסרונם בפרק של שני פסוקים מכריעים על מכת בכורות, שהתורה הקדימה אותם לתחילת שליחותו של משה (כפי שהסברנו בפרק ד), בשיטת "אין מוקדם ומאוחר בתורה" (פסחים ו ע"ב):

אחרי פסוק א – "ויאמר ה' אל משה: עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים ...", שלא נתפרש בו הנגע האחרון, עלינו להשלים את שני הפסוקים, שהתורה הקדימה לפרק ד:

"ואמרת אל פרעה: כֹּה אמר ה', בני בכֹרי ישראל – וָאֹמַר אליך: שַלַח את בני ויעבדֵני, וַתמָאֵן לשַלחו – הנה אנֹכי הֹרֵג את בנך בכֹרֶךָ" (ד, כב-כג).

אך העיקר הוא בשבירת סדרי הזמן הטבעי – בחצות ליל הפסח ישתנה הכול. בזמן הטבעי, יממה מתחילה בבוקר או בערב, זריחה או שקיעה, אבל הפסח יתחיל "בין הערבים" (=אחרי הצהריים), ובחצות לילה יהיה כמו בוקר, ותתחיל יציאת מצרים. (ראו ספרי נס קיבוץ גלויות, מהדורת תל-אביב, עמודים 77-71).

 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

המכה הראשונה - תנין. לא דם.

 

"כי ידבר אלכם פרעה לאמֹר: תנו לכם מופת ..." (שמות ז, ט) – השיח מול פרעה התנהל במופתים ובמכות, בעוד השיח עם בני ישראל התנהל באותות. 'אות' הוא סימן ודגל; 'מופת' הוא חריג מזעזע; 'נס' הוא כמו 'אות' – דגל מתנוסס.

הוכחה: יש מצוות בתורה שיש בהן אות – ברית מילה ופסח מצרים, תפילין ושבת – ואין שום מצווה שיש בה מופת.

המטה שהופך לנחש או לתנין, כמו המים לדם, יכולים להיקרא 'אות' וגם 'מופת', תלוי למי הם מכוונים.

חלק מבני ישראל לא היו בטוחים בשליחות של משה, שמא "לא נראה אליך ה' " (ד, א), והיפוך המטה לנחש והמים לדם באו לאותת להם ששליחותו של משה אמת, והיא תחולל שינוי חד במצרים.

פרעה לא ידע מי ה', והמטה שהפך לתנין בא לזעזע את עולם הסמלים הפרעוני בדרך שהחרטומים מכירים אותה – מאבק בתוך המגרש המצרי, וכפי שניסח זאת הנביא יחזקאל (כט, ג): "כֹּה אמר .. ה', הנני עליך פרעה מלך מצרים, התַנים הגדול הרֹבֵץ בתוך יאֹריו, אשר אמר, לי יאֹרי, ואני עשיתִני".

בקריאה המקובלת מתעלמים מהתנין וסופרים עשר מכות מהדם, אך לדעתי אין לספור את מכת בכורות, שעומדת לעצמה, ולכל קבוצת מכות קדמה מכת אזהרה

במי היאור: תנין (כאזהרה) – דם – צפרדע;

                    בארץ מצרים: כינים (כאזהרה) – ערוב – דֶבֶר;

                                             בשמי מצרים: שחין (כאזהרה) – ברד – ארבֶּה;  

                                                                      וחושך (כאזהרה לבכורות).

 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

אל רע

 

הניסיון הראשון לשכנע את פרעה נכשל.

עבודת הפרך של בני ישראל הוחמרה.

את הביטוי "א-להי העברים" (ה, ג) פרעה הבין וידע, אבל שם ה' המיוחד לישראל כמבטא נוכחות פעילה וקשר בלתי אמצעי, הוא לא יכול לדעת. ברשימות האלים הידועות מאז, והמוכרות בעולם העתיק, לא הופיע שם כזה (שמות רבה ה, יח).

התורה איננה רוצה לנקוב בפירוש בשמות אלילים – "ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא יִשָמַע על פיך" (כג, יג), אבל היא רומזת. ראש הפנתאון המצרי היה 'רע', אל השמש, המופיע תדיר בתבליטים המצריים. התורה משתמשת במילה העברית "רע", כדי שנבין את הראש הדתי-המצרי, וגם נדע ש"רע" (במצרית) הוא "רע" (בעברית).

"ויִראוּ שֹטרי בני ישראל אֹתָם ברע (=פרעה ונוגשיו הרעים, בשם האל שלהם) לאמֹר: לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו" (ה, יט). לכן הם טוענים נגד משה ואהרן, שנתנו בפי פרעה תואנה דתית נגד שם ה', וזו "חרב בידם לְהָרגֵנוּ" – "יֵרֶא ה' עליכם וְיִשפֹּט" (ה, כא).

גם משה חשב כך, ואמר בתפילת ייאושו – "למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה, למה זה שלחתני; ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הֵרַע לעם הזה, והַצֵל לא הִצלת את עמך" (ה, כב-כג) – כבר במצרים חרד משה מחילול שם ה' בעיני מצרים, וגם אצל בני ישראל המוכים.

משה לא רצה מכות למצרים – פרעה בדבקותו הדתית הוביל לעימות הישיר.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

“Behold I have given…” – On gifts and those things that are not gifts

Upon learning that Sarah was married to Abraham and was not a single woman as he had been led to believe, Abimelech sets her free and sends them on their way. But he does more than that. The Torah describes how he also gave a parting gift to the now reunited couple:
“And Abimelech said, ‘Here, my land is before you; settle wherever you please.’ And to Sarah he said, ‘Behold I have given your brother a thousand pieces of silver…’” (Genesis 20:15-16).
While the money was given to Abraham, there was also a clear message to Sarah – a message that included a complaint, that included a reference to the source of the problem – for the money was given to her “brother.” It appears that Abimelech is hinting to the fact that on the one hand the gifts he is bestowing on them stem from his obligation to offer compensation for the pain and suffering that he caused, but that on the other hand they come from a place of generosity on his part. After all, the need to compensate them was based on their trickery, for they had introduced Sarah as Abraham’s sister. Abimelech can hardly be held responsible. 

 

This brief discussion raises the question of how we define the concept of a gift. This question is relevant to a number of areas of Jewish law. One example is the concept of zakhin le-adam she-lo be-fanav – that we act on a person’s behalf to acquire something, even when he is not present. Based on this idea, a person can acquire a gift even if he is not aware that it has been given to him, since it is obvious to all that it is to his benefit and that he would want it. This assumption is so strong that it supplants the usual need for da’at koneh – that one can only take possession of something if he is aware of it. However, the rabbinic sages understood that it is not always clear to both sides that the object being transferred is a gift. It also may not be clear that receiving it is entirely to the benefit of the recipient.

 

In Tractate Shabbat in the Babylonian Talmud we find a disagreement whether someone who gives a gift is obligated to inform him of the gift.

 

The opinion that the giver must inform the recipient about the gift is based on two sources:

First, when God informs the Israelites that they have a unique holiness, the verse reads “That you may know that I the LORD have consecrated you” (Exodus 31:13). We see that God does not merely grant them this special status, He also informs them that he has done so.

The second source is an aggadic tradition. According to the aggadah, Moses is obligated to inform the Israelites about the gift – Shabbat – that they are about to receive:

The Holy One, Blessed be He, said to Moses: I have a good gift in My treasure house and Shabbat is its name, and I seek to give it to Israel. Go inform them about it. 

 

There is also an opinion that posits that there is no need to inform the recipient of the gift. The proof that is brought in support of this position is that after his meeting with God, Moses’ face glowed, yet Moses was unaware of this and was never told about it. The Gemara explains that the reason God was not obligated to let Moses know about the glow is that it was something about which Moses would learn about in any case. We can conclude from this that the only time the recipient must be told that he is receiving a gift is when he is unaware of it and would never otherwise learn of it (Shabbat 10b).

 

There is a wide variety of cases where people are unaware of a gift that they have received. We have already seen two such examples. In one, the gift was abstract and spiritual and could not be felt or experienced – the holiness of the Jewish people – which is why they had to be informed. The second example is the Shabbat. Indeed, everyone is aware of the Shabbat, but not everyone views a day of rest as an unmitigated good. For some people, being obligated to refrain from labor is the equivalent of being jailed in prison. It is for this reason that the people must be informed of the gift of Shabbat, for those who internalize the message of rest and enjoy a Shabbat that is removed from mundane weekday concerns, truly view it as a gift.

 

Other situations also require informing the recipient about a gift, because it is not always clear that what is being given is truly a gift. When someone gives charity, his intention may be to fulfill a commandment, yet it remains a gift. Workplaces may distribute gifts to their workers based on legal requirements and societal norms – and the workers even must pay tax on what they received – so why is this considered a gift?

 

The blurring of boundaries between what is obligatory and what is a gift can sometimes lead to ridiculous situations. One of the online news sites reported a story about a young couple that sent the following letter to their wedding guests:

 

Dear Dr. N and Dr. M.,

We would like to express our sincere thanks to you for having participated in our recent wedding and for the generous present that you gave us. We would like to inform you that the gourmet dish that was served to you cost us 350NIS for each guest (700NIS for both of you), so it turns out that we paid 400NIS out-of-pocket to have you join us at the reception.

…Surely you agree that a wedding guest should minimally pay the cost of their meal, as no one would expect a struggling young couple to pay for the gourmet meal that he ate!!! It is simply scandalous!

(Appeared in ynet.co.il, July 21, 2008)

The feeling expressed by this young couple that it is incumbent on the guests to pay for their participation in the wedding reception clarifies how the concept of a gift has become weakened to the extent that many view it as an obligation. There are times when neither the recipient nor the giver is aware that a gift has changed hands. When a worker puts in unpaid overtime to finish a project, his perspective is that he is donating his free time to his employer.

 

It is clear that the dispute as to how to define a gift has its roots in the writings of the Bible and in the story of Sarah and Abimelech. The sensitivity of the rabbinic sages to this question obligates each of the two sides to look deeply into the shared experience. Sometimes the difference between a gift and an obligatory payment lies less in the question of whether the object was paid for and more in the feelings expressed by the two participants. Sometimes the act of accepting something from another effectively is a gift to him, because the recipient doesn’t want to feel obligated to the giver. Sometimes a person may feel that he is giving a gift because of the situation in which he found himself, while other times someone may feel that he has not received a gift because he believes that it was his by right. We must remember that many gifts are given with a sentiment of thoughtfulness and generosity, and that we may simply accept a gift recognizing that someone has been good to you and wishes you well.

 

On its most basic level, giving and receiving gifts should be grounded in an expression of love and friendship.

Volver al capítulo

אין מוקדם ומאוחר בתורה

"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות ל"א, יח)

 

אין מוקדם ומאוחר בתורה.

מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה,

שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן.


"ככלתו" - כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה.

דבר אחר: מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קשוטין, הן האמורים בספר ישעיה (ישעיה ג', יח-כד) אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים.

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

נסי שמן המשחה

"שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות ל', לא)

 

בבלי מסכת הוריות דף יא עמוד ב

רבי יהודה אומר: שמן המשחה שעשה משה במדבר,

כמה נסים נעשו בו מתחלה ועד סוף,

תחלתו לא היה אלא שנים עשר לוגין, ראה כמה יורה בולעת וכמה עקרים בולעים וכמה האור שורף,

ובו נמשח משכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים,

ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה, ואין מושחים מלך בן מלך;

ואם תאמר: מפני מה משחו את שלמה? מפני מחלוקתו של אדוניה, ואת יואש - מפני עתליה, ואת יהואחז - מפני יהויקים, שהיה גדול ממנו שתי שנים;

ואותו שמן קיים לעתיד לבוא, שנאמר: "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם"  זה - בגימטריא שנים עשר לוגין הוו. 

 

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.