תקציר שמות פרק ל"ד

הלוחות השניים והברית המחודשת (א-י)

לאחר שה' מחל על החטא, יש לחדש את הברית ולהכין עדים (לוחות אבן) חדשים. ה' מצווה את משה לפסל שני לוחות אבנים (הלוחות הראשונים היו אלהיים לגמרי) "וְכָתַבְתִּי עַל-הַלֻּחֹת אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (א) – כלומר את דברי הברית. בניגוד למעמד הראשון, המעמד החדש הוא של משה וה' בלבד בלי העם "וְאִישׁ לֹא-יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם-אִישׁ אַל-יֵרָא בְּכָל-הָהָר" (ג). ה' יורד בענן אל ההר, ה' עובר על פניו של משה ו"מלמד" את משה את דרך ה' ואומר את שלוש עשרה המידות של ה'. ה' מסכם את המעמד ואומר "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה ה' כִּי-נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ" (י).

חוקי הברית המחודשת (יא-כו)

כמו בפעם הקודמת (י"ט-כ') גם במעמד הברית הזאת ה' מעביר חוקים ומצוות. הפעם לא מדובר בהתגלות של ה' אל כל העם, אלא ה' מעביר את המצוות למשה בלבד. בקובץ החוקים הקטן שבמעמד הברית מוזכר האיסור לעבודה זרה וסייגים לאיסור ובעיקר: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה-לָּךְ" (יז). לאחר מכן הכתוב עובר לחוקים הנוגעים לשלושת הרגלים, שמשולבים בהם חוקי פטר רחם, שבת, איסור חימוד (של נחלה), ובישול גדי בחלב אמו.

מעתה הכתוב חוזר לדיני המשכן ומעתה נקרא על קיום צו ה' להקמת המשכן.

Volver al capítulo

תקציר שמות פרק ל"ג

התרחקות ה' מהעם (א-יא)

ה' מדבר אל משה ואומר לו שהכניסה לארץ תעשה בלי הליווי של ה' אלא רק בליווי של מלאך "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה פֶּן-אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (ג). העם שומע "אֶת-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה" (ד) והם מתאבלים. כחלק מהאבלות, ובעקבות צו ה', העם מורידים את "עדים" (=תכשיטיהם) מעליהם. גם משה מתרחק מהמחנה ושם את אהלו מחוץ למחנה. הכתוב מבקש לחבר בין משה וה', כך משה קורא לאוהל שלו "אֹהֶל מוֹעֵד", שהוא השם הרגיל במקרא למשכן. בנוסף עמוד הענן עומד בפתח האוהל ולבסוף הכתוב קובע שהשיח שבין ה' למשה הופך להיות קרוב מאד: "וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ" (יא).

משה מבקש קרבה לה' (יב-טז)

משה פונה אל ה' ומבקש ממנו "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה" (יג). בעצם משה מערער על ההחלטה הקודמת של ה' ומבקש ממנו לא להבין את דרכו של השליח (לֹא "הוֹדִעֵנִי אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי") אלא את דרכו שלו, של ה', שיוביל את עם ישראל לארץ. ה' עונה למשה ש"פָּנַי יֵלֵכוּ" (יד), כלומר ה' מסכים ומבטל את הגזירה. כעת משה מבקש שגם תהיה הפלייה בין עם ישראל לשאר העמים, ושה' לא ישרה את שכינתו עליהם, כלומר משה מבקש שהברית המיוחדת "ווְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (י"ט, ו) לא תתבטל.

ה' נענה: המפגש בנקרת הצור (יז-כג)

ה' נענה גם לבקשתו השנייה של משה "כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם" (יז). כעת משה מבקש בקשה שלישית, נועזת "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶךָ" (יח). ה' עונה למשה שאדם לא יכול לראות את פני ה' מכיוון ש"לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (כ). ה' מסכם עם משה שהם יפגשו על נקרת הצור וה' "יתכסה עם ידיו" עד שיעבור, ולאחר שיעבור אותו ה' יסיר את ידיו ומשה יוכל "לראות את אחורי ה'" ולא את פניו.

Volver al capítulo

קדושת השבת, המשכן וישראל


בציווי על השבת בפרק ל"א, הדגש הוא על הקדושה. השבת היא גם "קדש הוא לכם" (יד) וגם "קדש לה'" (טו), וכך נעשים ישראל מקודשים לה'. במילים אחרות נראה, כי ה' המבקש לקדש את ישראל, נתן להם מתנה טובה שגנוזה הייתה בגנזיו, מתנה המקודשת לו. ברגע שישראל יקדשו אף הם את השבת הרי שהם מוקדשים למקדש השבת - לה'. על ידי השבת, המקודשת הן לה' והן לישראל, מתקדשים ישראל לה'!

בפרק ל"ה, עת משה מצטט את הציווי הזה על השבת, הוא כולל את הדברים יחדיו: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה', כל העשה בו מלאכה יומת" (ל"ה, ב). היום השביעי "יהיה לכם קדש", שהרי יום זה הוא "שבתון לה'". מוטיב 'רומנטי' זה של השבת נעדר עד כה מהופעות השבת. עד כה קראנו כי על ידי השבת ישראל מעידים כי ה' ברא את העולם. אולם כאן, על ידי השבת ניצבים ישראל מול ה' ומתקדשים לו.

בהמשך פרק ל"א, חוזר הכתוב לפן הידוע של השבת, ובחלק זה אות השבת אינו על קידוש ישראל על ידי ה', אלא האות מבשר על בריאת העולם "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (יז).  כאן חוזר הכתוב לטעם השבת שנאמר בסיני, וכולל אותו ביחד עם טעם השבת האינטימי, המיוחד למשכן, המבקש לכונן מערכת יחסים של קדושה בין ה' ובין עמו.

מדוע דווקא בסמיכות למשכן בוחר הכתוב להשמיענו על אודות קדושת השבת המקדשת את ישראל לאביהם שבשמים?

לאחר שישראל שומעים על ביתו של ה', על המשכן המלמד את ישראל כי ישנה קדושת מקום אונטולוגית, הרי שישראל יכולים לשמוע גם על קדושת הזמן האונטולוגית. אם אמנם ישנו מקום מסוים המקודש מחברו, הרי שיכול להיות גם זמן המקודש מחברו. על כן, דווקא כאן, בסמוך לציווי על המשכן, שומעים ישראל את הציווי על קדושת השבת, קדושה שגוררת אפשרות של חילול, דבר שעונשו כרת.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

ממך הכל ומידך נתנו לך


הן מביאי התרומה והן העושים במלאכה הם "מתנדבים". כולם נותנים את לבם לעשיית המשכן. הראשונים מביאים מרכושם, והבאתם נעשית בפעם אחת, בפרץ של נדבת לב ונשיאות לב. אולם גם העושים במלאכה הם נשיאי לב, ונדבתם היא נדבת זמן ונדבת כשרון. הנדבות הללו מחייבות התמדה ומשמעת קפדנית, ההפך הגמור מאותו פרץ נדיבות חד-פעמי המאפיין את מביאי התרומה. אולם בנדבתם של חכמי הלב אין חסרון כיס. ההדגשה היתרה של המילה המנחה "לב" בשתי קבוצות המתנדבים גם יחד, מביאה אותנו להבנה ש"רחמנא ליבא בעי" - הקב"ה חפץ בלב, וכדברי דוד לשלמה: "כי כל לבבות דורש ה'... לבנות בית למקדש, חזק ועשה" (דברי הימים א כ"ח, ט-י).

חכמי הלב, המנדבים את כשרון העשייה שלהם למלאכת המשכן, מניין להם אותה יכולת אומנותית? אולי זהו כשרון טבעי שנולדו עמו, אולי רכשו זאת במצרים. אולם הכתוב מדגיש את המקור האמיתי של 'חכמת לב' זאת:

"ראו קרא ה' בשם בצלאל... וימלא אתו רוח א-להים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשב מחשבת לעשת... בכל מלאכת מחשבת. ולהורת נתן בלבו הוא ואהליאב... מלא אתם חכמת לב לעשות..." (ל"ה, ל-לה)

"... וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה... כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו" (ל"ו, א-ב)

כל חכמת הלב, כל יכולת העשייה, כל כשרון הארגון והניהול ויכולת ההוראה לאחרים, הכול הוא מתנת א-לוהים לאדם, החוזר ונותנה לבעליה בקרבו אל המלאכה לעשות אותה.

אין האדם נותן מאומה לה', שהרי לה' הארץ ומלואה, אולם הוא "מביא" ממה שחננו ה' תרומה לעשיית משכן לה', כדי שישכון בתוך בני האדם. הוא שאמר דוד בברכו את ה':

"לך ה' הגדלה והגבורה... והעשר והכבוד מלפניך... וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת, כי ממך הכל ומידך נתנו לך... ה' א-להינו, כל ההמון הזה אשר הכיננו לבנות לך בית לשם קדשך, מידך הוא ולך הכל... אני בישר לבבי התנדבתי כל אלה, ועתה עַמך הַנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך" (דברי הימים א כ"ט, י-יט)


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

התעלות על בסיס קבוע

"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים"  (שמות ל"א, יח)

 

הארון, שנועד לקלוט את הלוחות, היה עשוי מעץ,

ואילו לוחות התורה היו עשויים אבן.

זאת התורה הנתונה לנו לא יחול בה שינוי לעולם,

ואילו אנחנו, מקבלי התורה ומקיימיה,

נתעלה בה ועל ידה בתהליך של השתלמות נצחית. 

 

 


רש"ר הירש - ר' שמשון רפאל הירש חי בגרמניה בין השנים 1808-1888. עמד בראש המאבק ברפורמים, ועם זאת דגל במודרניזציה, בגישת "תורה עם דרך ארץ". כתב ספרים רבים וביניהם פרושו לתורה.

Volver al capítulo

המצוות שלאחר חידוש הברית


לאחר שה' התגלה אל משה שנית בהר סיני, הוא גילה לו את מידות רחמיו והודיע לו כי סלח לעמו ישראל סליחה גמורה, וכי הוא מחדש את בריתו (ה-י). באותה ההתגלות ה' הוסיף רשימת מצוות, שחלקן קשורות באיסורי עבודה זרה, וחלק במצוות השבת, הרגלים, והמסתעף מהן כמו איסור בשר בחלב (יא-כו), מצוות שניתן לתארן באופן כללי כמצוות פולחניות. נראה כאילו חלק מן הרשימה הועתק מפרק כ"ג, שבו לאחר קובץ המשפטים הארוך (כ"א, א – כ"ג, ה), מופיע נספח של מצוות פולחניות, ובהן גם כן שבת, הרגלים, בשר בחלב, וכדומה (כ"ג, ו-יט).

מדוע חוזר הקב"ה על קובץ מצוות שכבר ניתן לעיל? ומה משמעות ההבדלים בין קבצי המצוות?

נתבונן במה שחסר בקובץ המצוות שבפרק ל"ד ובמה שהתחדש בו:

בפרק ל"ד נשמטו לחלוטין ההיבטים החברתיים של המצוות הנזכרות בו, וגם המצוות החברתיות שהיו בפרשת משפטים, והסיבה ברורה: בזמן שעבר מפרק כ"ג עד ל"ד חטא ישראל בעגל ובגד בה', וה' ביטל את הברית עמם. כשהוא מחדש אותה, הוא משלים את ההבטחה ומעמד הברית עצמו בציוויים שיש להם תפקיד כפול:

מצד אחד, יש בהם אזהרה מפני סטייה מן הברית, שהרי כבר נודע שחשש כזה קיים, וכן ההבטחה שעם ישראל נכנס לארץ ישראל מעוררת חששות כבדים מפני סטייה; לכן, מופיעים הציוויים "ואת אשריו תכרותון" (יג), ו"אלהי מסכה לא תעשה לך" (יז).

מצד שני, ה' רוצה לומר שאחרי חידוש הברית, שוב ניתן לעובדו כמקודם, ואף למעלה מזה - לראות את פניו. זו איננה הנחה פשוטה! עתה, משהבטיח ה' "הנה אנכי כורת ברית" (י), הוא חוזר על גרעין הפולחן שבקובץ הראשון, כאילו לחדש את ההזמנה לראות את פניו.

אין כאן צורך בהיבט החברתי, ויש צורך בתוספות ובדגשים הנובעים מהתנאים שהשתנו בינתיים בעקבות החטא וחידוש הברית; ובעיקר, יש צורך בהזמנה מחודשת לבוא אל בית ה':

"שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה’ אֱלֹוקי יִשְׂרָאֵל" (כג)


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

הרהורים על ניידות חברתית


אחרי הנפילה הגדולה של חטא העגל, מונה הכתוב את תכונותיו של הא-לוהים: "... אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (ו-ז).

כיצד יכול א-ל רחום וחנון לפקוד את עוונם של האבות על הבנים? הפרשנות נדרשת לשאלה זו לא רק מצד הניסיון להבין את מידותיו של הא-להים אלא גם מצד הסתירה הקיימת בין פסוקים אלו ובין כתובים נוספים, כפי שכותב רש"י: "'פקד עוון אבות על בנים' -  כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם שכבר פירש במקרא אחר 'לשונאי'". אנחנו נניח רגע לצד התיאולוגי ונגייס את הקביעה כי עוון האבות נזכר ונפקד לחובת הבנים, על מנת לדון בנושאים חברתיים:

מהי ההשפעה של הדור הראשון על הדורות הבאים? האם אופיים של ראשי המשפחה, משלח ידם או מיקומם במדרג החברתי בעלי השפעה כה מכרעת על חיי צאצאיהם?

הנחת היסוד בעולם ליברלי וקפיטליסטי היא כי שערי ההצלחה פתוחים בפני כולם. רכישת השכלה, חריצות, עמל, תבונה, כל אלה עשויים לסייע ב'ניידות חברתית': ביכולת להשתחרר מן המיקום הסוציו-אקונומי ולנוע - לרוב מדובר בתנועה המיטיבה עם האדם. האמנם כך הם פני הדברים?

נתונים שונים מלמדים שהורים אמידים או משכילים הם הערובה הטובה ביותר להצלחת בניהם. זה עובד כמובן גם להיפך, אם נולדת להורים בני העשירונים התחתונים הסיכוי שלך לצאת ממעגל העוני קטן. ניידות חברתית כמושג שאין לו אחיזה טובה דיה במציאות מאפיינת את החברות המערביות בכללן. מה מיוחד בכל זאת לנו הישראלים? על פי ד"ר ניסים ליאון ישראל מאופיינת ב: "מיעוט האפשרויות הפיזיות לרכישת השכלה גבוהה וכן במחיר הגבוה-במיוחד של הדיור, שהם ה'שערים' המרכזיים לכניסה למעמד הבינוני". (מתוך: ענת מזרחי, לא נעים, בר שיח המגזין של אוניברסיטת בר אילן, יולי 2014 עמ' 43).

לצד זאת, מעמד הביניים של ישראל בת המאה העשרים ואחת נפתח לקבוצות חדשות. האם המגמה היא חברה בה יש לכל אחד ואחת סיכוי טוב יותר למצות את כישוריהם ולפרוץ את מעגל הריבוד החברתי? השאלה נשארת לעת עתה פתוחה לפרשנויות שונות.


באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

תקציר שמות פרק ל"ב

החטא (א-ו)

העם רואה שמשה מתעכב מלרדת מההר ונקהל על אהרן ומבקש "קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ" (א). אהרן מבקש מהעם את נזמי הזהב שלהם והוא עושה ("וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ") מהם פסל זהב בצורת עגל. אהרון קורא ואומר "חַג לַה' מָחָר" (ה). למחרת העם מקריב קרבנות, אוכלים ושותים.

משה וה' (ז-יד)

בזמן שמשה נמצא עם ה' על ההר, ה' מעדכן אותו במה שארע "סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה" (ח). ה' מודיע למשה שהוא עומד להשמיד את העם ולהפוך את משה ל"אבא" של עם חדש. משה מבקש מה' שלא יעשה זאת בכמה טענות. הראשונה שהמצרים יחשבו שהוצאת את העם בשביל להרוג אותם במדבר ושנית יש לזכור את ברית האבות. ה' מתנחם (=מתחרט) על הגזירה הקשה, אך זה לא הסוף.

ביטול הברית: שבירת הלוחות (טו-כ)

כשמשה יורד מן ההר עם לוחות העדות, המסמלים ומעידים על הברית שבין ה' ועם ישראל, ורואה את העגל הוא משליך את שני הלוחות מידיו והם נשברים, מכיוון שהברית הופרה. משה לוקח את העגל, שורף אותו, טוחן אותו, מוסיף למים ומשקה בו את בני ישראל.

השיחה עם אהרון (כא-כה)

משה פונה אל אהרון ושואל אותו איך דבר כזה קרה "מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה" (כא). אהרון אומר למשה שהרי הוא יודע שהעם הוא "בְרָע" והם ביקשו לעשות אלהים "אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ", הוא לקח את הנזמים מהעם ורק השליך אותם באש, והעגל יצא.

בני לוי פורעים בעם (כו-כט)

משה מבין שיש צורך לעשות מעשה. הוא עומד בשער המחנה וזועק "מִי לַה' אֵלָי", ונאספים אליו בני לוי. משה מצווה אותם להרוג אנשים מהמחנה, ולא נותן הבחנה ברורה את מי להרוג. באותו היום מתים 3000 אנשים.

משה וה' (ל-לה)

למחרת משה שוב עולה לה' במטרה שהוא יכפר על החטא. משה מתחנן בפני ה' ומבקש ממנו למחול לעם, ולא "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (רש"י: "מכל התורה"; רשב"ם (וכן ראב"ע בפירוש הארוך ורמב"ן): "ספר חיים"). ה' אומר למשה שעליו להודיע לעם ש"וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" (לד) וה' אכן נגף בעם בעקבות העגל "אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" (לה).

Volver al capítulo

תורת משה

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות ל"ב, יט)

 

משך חכמה שמות, הקדמה

... כי משה - שהוא על ידו ניתן התורה, והיה השם יתברך תמיד מוסיף מצות על ידו, כמו פרטיות [=מצוות פרטיות] באהל מועד, והסבת נחלה על יד בנות צלפחד (במדבר כ"ו) וכיוצא בזה - הוא היה התורה, כמו שאמר "זכרו תורת משה" (מלאכי ג', כב). ואחריו לא קם נביא כמוהו (דברים ל"ד, י) ולא יקום. כי גדול ממעלת משה בנבואה גם משיח לא יהיה...

לכן משה היה יכול לשבור הלוחות (שמות ל"ב, יט) ולקבל על ידו לוחות אחרות (שם ל"ד, א)... 

לא כן אחרי מות משה, תו 'אין נביא רשאי לחדש דבר', והתורה קיימת כולה לדורות, והלוחות הם קיימין לדורות.

 

 

 

משך חכמה - ר' מאיר שמחה הכהן, נולד בשנת 1843 בעיירה ליד וילנא, וגר שנים רבות בבית חותנו בביאליסטוק. כבר מגיל צעיר נודע כגאון בתורה, חריף ובקי. בשנת 1888 מונה לרב הקהילה בדווינסק (דננבורג), במקביל לר' יוסף רוזין ('הרוגצ'ובר') ששימש כרב הקהילה החסידית; שניהם נחשבו מגדולי התורה בדורם. רמ"ש חיבר שני ספרים שזכו לפרסום גדול ולתפוצה רבה: 'אור שמח' על משנה תורה לרמב"ם ו'משך חכמה' - עיונים למדניים ומחשבתיים בפסוקי התורה ובדרשות חז"ל עליהם.

Volver al capítulo

זהב וכסף ונחושת

 

בפרקנו, ניתן לשים לב לכך כי המתכות היחידות שנוכחות בחצר המשכן הן נחושת - ציפוי מזבח העולה וכליו, ואדני החצר; וכסף - ווי העמודים וחשוקיהם. לעומת זאת, כפי שניתן היה לראות בפרק כ''ה, בתוך המשכן עצמו הכלים כולם עשויים מזהב או מצופים בו.

נראה שיש משמעות לשימוש דווקא במתכות אלה ולמיקומן במשכן.

על פי הקבלה, הזהב מסמל את מידת הגבורה, הכסף מסמל את מידת החסד, והנחושת את התפארת.
3 המידות האלו, הן חלק משבע מידות שבהן ה' מנהיג את העולם. מידת הגבורה (זהב) מסמלת קפדנות וביקורת, מידת החסד (כסף) מסמלת אהבה ונתינה, ואילו מידת התפארת (נחושת) מסמלת את מידת הרחמים.

כעת ניתן להבין מדוע דווקא המתכות נחושת וכסף הן אלו ששימשו לבניית חצר המשכן על כל מרכיביה -
החצר היא המקום שאליו מגיעים עם ישראל, ללא שוני והקפדה על הבאים: צדיקים ורשעים, חוטאים ובעלי תשובה - כך ציפוי עמודי החצר ייעשה מכסף, לסמל את זה שה' מקבל את כל עמ"י בחסדיו הרבים.
המזבח, שמכפר על עמ"י, מצופה בנחושת שרומזת למידת הרחמים - ה' סולח לעם ישראל, וברחמיו מאפשר להם להתחיל מחדש.

עם זאת, החצר היא רק ההקדמה - אחרי שהתקרבנו אל ה' בזכות, בגלל חסדיו ורחמיו, אנו נתבעים להיות מסוגלים להתקרב אליו עוד, ולפגוש גם את מידת הדין שלו שמתבטאת במשכן פנימה.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.