הענן וכבוד ה'

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ', לד-לה)

 

נראה מזה שכבוד ה' אינו הענן, אלא שהאש והאור.

דהיינו, כבוד ה' היה נראה מתוך הענן, כי זולת הענן לא היה אפשרי להסתכל בו כי באור השמש לא יוכל האדם להסתכל קל וחומר באור זוהר שכינתו יתברך.

על כן היה האור הקדוש ההוא תמיד נראה מתוך הענן,

וכשהוקם המשכן נבדלו זה מזה, כי האור האלהי היה נכנס לתוך המשכן כי שם מקום קדושתו יתברך והענן נשאר מבחוץ.

וזה שאמר סוף פרשת משפטים (שמות כ"ד, טז) "וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים" - רצה לומר: הענן כסה את כבוד ה' כדי שיוכלו לראות הכבוד ההוא.

כמו שנאמר שם "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני (כל) [בני] ישראל" (שם, יז), כי על זה האופן יכלו לראות הכבוד.

ולכך אמר כאן "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא [את] המשכן", כי אילו היה כבוד ה' מעורב עם הענן היה יכול לבוא שמה

כמו שנאמר סוף פרשת משפטים "ויבוא משה בתוך הענן" (שם, יח) כי לפי שאז היה כבוד ה' מכוסה בענן היה אפשרי למשה לבוא בתוך הענן,

אבל עכשיו שנבדלו זה מזה שהענן היה מבחוץ וכבוד ה' היה בלא ענן תוך אוהל מועד על כן היה מן הנמנע למשה לבוא תוך אוהל מועד.

 

 

 

כלי יקר - רבי שלמה אפרים מלונטשיץ. נולד בשנת 1540. רבו המובהק היה המהרש"ל. משנת 1604 כיהן כעוזרו של המהר"ל ברבנות העיר פראג וכראש הישיבה בה, ולאחר פטירת המהר"ל מונה לרב העיר. היה ידוע כדרשן מופלג. חיבר חיבורים רבים בענייני מוסר ויראת שמים, אך התפרסם בעיקר בזכות פירושו 'כלי יקר' על התורה.

Volver al capítulo

הקמת המשכן

"וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו" (שמות ל"ט, לג)

 

שלא היו יכולין להקימו,

ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו,

שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו.

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: איך אפשר הקמתו על ידי אדם?

אמר לו: עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו,

וזהו שנאמר (שמות מ', יז) "הוקם המשכן", הוקם מאליו.

מדרש רבי תנחומא. 

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

דמות דיוקנו של הכהן

"... וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שמות ל"ט, א)

 

תלמוד בבלי מסכת יומא דף סט עמוד א

בגדי כהונה, היוצא בהן למדינה - אסור, ובמקדש, בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה - מותר...

יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם,

באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה.

כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו.

אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה?

אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי.

אמר להם: למה באתם?

אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גויים להחריבו?

אמר להם: מי הללו?

אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך.

אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם...

ואותו היום עשאוהו יום טוב

אי בעית אימא [=אם רצונך אמור] - ראויין לבגדי כהונה,

ואי בעית אימא [=אם רצונך אמור] - עת לעשות לה' הפרו תורתך. 

Volver al capítulo

A Meeting

And Isaac went out walking in the field toward evening and he raised his eyes and saw: Behold! There were camels approaching.

Raising her eyes, Rebekah saw Isaac. She alighted from the camel

and said to the servant, “Who is that man walking in the field toward us?” And the servant said, “That is my master.” So she took her veil and covered herself.

                                Genesis 24:63-64

 

This first meeting between Isaac and Rebecca is described in a few, terse words, but they open before us a window into human existence. The reader is surprised to learn that at the very same instant, both Isaac and Rebecca raise up their eyes, but that their eyes do not meet. They are still some distance from one another – they look towards the horizon and discern some unusual movement.

 

They see radically different things, however. While Isaac sees camels approaching, Rebecca spots her soon-to-be husband, Isaac.

 

Isaac does not succeed in focusing properly, and he misses the main point. Rebecca focuses and succeeds in identifying Isaac, even though she has never met him before.

 

Rabbi Abraham Saba, author of the Tzror HaMor, describes Rebecca’s experience as follows:

Just as he raised his eyes, so she raised her eyes, and by means of Divine vision she saw Isaac and recognized who he was.

She fell off the camel in a show of modesty to indicate that having seen him, she was subservient to him.

For if she had not recognized him, why did she make herself fall?

And the fact that she asked who he was, was simply to be certain.

 

Rabbi Saba proves that Rebecca recognized Isaac by pointing to her immediate reaction – her fall from the camel. Her follow-up question served only to clarify that her feeling was correct. His understanding is that she knew his identity by means of a Divine vision; the Zohar teaches that she had a physical sense that it was him, even before she recognized him and knew that it was him. The Rashbam also notes that Rebecca’s question “Who is that man walking in the field toward us?” could not possibly have been an innocent question, for surely she did not make that inquiry with regard to every person who they encountered on the trip. Clearly she was asking in this case specifically in order to be certain of something that she had already understood.

 

In his Akeidat Yitzhak, Rabbi Isaac Arama notes the fact that in contrast with Rebecca’s clear vision, Isaac missed seeing that his wife was being brought to him. He explains:

The Torah relates that when Isaac went out walking in the field in the evening, he raised his eyes and looked out and saw nothing but camels. For it was quite a distance, and he was unable to discern the servant and his people or the woman and her handmaidens. He only saw the camels approaching.

But from that same distance, Rebecca raised her eyes and say Isaac standing alone. With no wedding retinue.

By merit of Rebecca’s vision she was able to discern that he was a unique and noble person, and recognized that he was to be her husband…

All of this is in praise of this woman’s acumen and courage, her great sensitivity and intelligence, her morality and modesty. All of which are signs of her perfection, strength and talent in both the physical realm and the intellectual realm. These come together in her, and allow her to perform the tasks that will be required.

                Akeidat Yitzhak, Genesis, 22

 

In comparing Isaac and Rebecca, Rabbi Arama learns a tremendous amount about Rebecca’s abilities, to the extent that he heaps upon her all of the praises of a “Woman of Valor” – acumen, courage, sensitivity, intuition, and more.

 

Hasidic masters turned the focus of the story away from the human element and suggested reading it as allegory. Rebecca serves as a parable for the Shekhina – the Divine presence that is hidden – while Isaac represents the ordinary Jewish person. The Shekhina does not reveal Itsef before Isaac. The camel represents the midat ha-din – the attribute of justice – that appears in times of Heavenly concealment. Thus, the image of the meeting between Israel and God, is one difficulty and suffering – similar to the image of Isaac’s own belief experience (see Torat Emet of the Apter Rebbe). Bringing Rebecca into the tent is an act of covering that which is already covered, and it represents how Isaac deals with this difficulty – covering the hidden Shekhina allows for the love to be revealed.

 

Still, it is possible to switch the parable and the metaphor. We can view the challenge of meeting God as a parable for human interaction.

 

The Babylonian Talmud tells a story that expresses this challenge. A large crowd goes out to welcome the king, whose imminent arrival is expected. Among those who join the crowd is Rav Sheshet, who is blind. It turns out that among the crowd, he was the single individual who successfully recognized when the king arrived. When he heard the loud noises of animals and soldiers, Rav Sheshet knew that the king had not yet come. Only after three sets of troops had marched past and there was a moment of stillness and quiet, did Rav Sheshet determine that the king was coming, and at that moment he correctly deduced that it was time to recite the appropriate blessing (Bavli, Berakhot 58a). Rav Sheshet worked with the understanding that the kingdom on early parallels the Kingdom on High, and that just as the King of kings rules in quiet and majesty, so do the kings down on Earth. The thundering retinue of kings and heads of state often distracts us from what is truly important; the noise hides that which is essential, which is hidden in quiet in its midst.

 

Isaac gazes upon the camels, yet remains undiscerning. Rebecca looks, and succeeds in seeing properly.

 

If we want to be able to discern the thing that is true, we must be able to ignore the distractions. It is by focusing our attention that we can succeed in reaching a state of intimacy.

Volver al capítulo

החברים הכי טובים של בני ישראל

 

יתרו ומשפחתו היו הקרובים לנו מכל שבטי המדבר – בהיפוך גמור לעמלק. עובדה זו חשובה כל כך בתורה, שהקדישה פרק שלם למפגש המחודש בין יתרו למשה. יתרו בא אל משה, הקריב עולה וזבחים, והודה לה' על הנס הגדול של יציאת מצרים.

כנראה שיתרו ומשפחתו הצטרפו אל בני ישראל בהמשך.

מה ידוע לנו על מדיָן?

ארץ מדיָן הדרומית שכנה על חוף ים סוף מדרום לעקבה, שליד אילת. הממצאים החשובים ביותר נחשפו במכרות הנחושת הקדומים בתמנע.

לצערי, מבליטים כיום בתמנע את האלילות המצרית הקדומה, שהשאירה שם סימנים, אבל העובדים בהפקת הנחושת בתמנע היו המדיָנים-הקֵינים, שהיו חרשי נחושת. הם ראו במצרים פולשים זרים, שמנסים להשליט את האלילות שלהם. כאשר עזבה המשלחת המצרית את תמנע, בתקופה קרובה ליציאת מצרים (לפי רוב הדעות), השחיתו המדיָנים את פרצופי האלים המצריים (במקדש, שליד עמודי שלמה), והפכו את המקום למקדש מדיָני, עם מצבות אבן, וללא פסלים, ועם יריעות שדומות ליריעות המשכן.

על הדרך ממדיָן למצרים (מאילת לסואץ) נמצא גוש הרים שנקרא עד היום ג'בל א-שַעירה (=הר שעיר), וקרוב יותר לסואץ – סמוך לדרך הקדומה (מדרום למעבר המיתלה) זיהה פרופ' מנשה הראל ז"ל את ההר היחיד, שבשמו יש זיכרון ברור לסין / סיני – ג'בל סין בִּשְר (תמונות והסבר תמצאו באתר שלי, בפרקי 'מקראות' לפרשת יתרו, במדור 'מדע בתורה').

מפורש בתורה (שמות ד, כז), שהר סיני היה על הדרך ממדיָן למצרים (לא בדרום סיני, ולא בצפון סיני, ולא במדיָן עצמה).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

החולשות של משה

 

עם שיצא ממצרים היה עדיין עם תינוק – תינוק צוהל כשרואה את אמו ואת אביו, ובוכה כשהם נעלמים מעיניו אפילו לשעה קלה.

בני ישראל מנסים את ה' – "הֲיֵש ה' בקִרבֵּנו אם אָיִן"? (יז, ז) – וה' מנסה את עמו – "הֲיֵלֵך בתורתי אם לא" (טז, ד). אם המים מרים, או אין מים כלל, או אם תמו המצות ממצרים ויש רעב, בוכים. אם ה' מרפא את המים, ומביא אוכל משמים ומים מסלע, מה טוב. כך מגיעים למלחמת עמלק – "... כאשר ירים משה ידו, וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו, וגבר עמלק" (י"ז, יא).

נס כמו דגל – אם הוא מתנוסס בראש התורן, כולם רואים ומתמלאים מוטיבציה, ואם הוא יורד, נבהלים ונחלשים.

תורת האמת מדגישה שלמשה "איש האלהים" (דברים לג, א) יש חולשות אנושיות "וידֵי משה כבדים" (יז, יב) – מי שמספר לכם על 'קדושים וטהורים' ללא חולשות אנוש, מספר סיפורי בדים. אבי מורי, ד"ר יחיאל בן-נון ז"ל (בספרו ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון (אלון שבות התשס"ו) בפרק 'ה' נִסי' וגם באתר שלי), הסביר שידי משה היושב על האבן, נשענו על גופם ועל כתפיהם של אהרן וחור העומדים, וכך יכל משה לשחרר את הכובד בידיו, ויחד שמרו על מראה בולט לעיני הלוחמים, היד אוחזת במטה האלוהים כנס מונף אל השמים, שהם כסא ה'.

וכך הסביר משה בעצמו כשקרא למזבח  ה' נִסי – כי יד על כֵּס י-ה", ומשמעותם של הדברים – "מלחמה לה' בעמלק מִדֹר דֹר" (יז, טו-טז).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

תקציר ויקרא פרק ב'

פרקנו עוסק בקרבן מנחה. בשונה מקרבן עולה, קרבן מנחה הוא צמחוני והוא לא עולה כולו לה' אלא נותר ממנו לכהנים.

מנחת סולת (א-ג)

הכתוב פותח במנחה הפשוטה ביותר, מנחת הסולת. למנחה המקריב מוסיף שמן ולבונה המעשירים את הקורבן. האדם מביא את המנחה אל הכהן והוא מקטיר אותה על המזבח. מה שנותר מן המנחה נשאר לכהנים.

מנחות מעובדות (ד-י)

כעת הכתוב מביא שלושה סוגי מנחות שהן מורכבות יותר: הראשונה מנחת סולת שאפוייה בתנור יחד עם מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן. השנייה מנחת סולת על מחבת, מנחה מטוגנת שיש לצקת עליה שמן. המנחה השלישית היא מנחת "מַרְחֶשֶׁת". הכללים של המנחות הללו דומים למנחה הטבעית אך בניגוד למנחה הטבעית, למנחות המועבדות לא מוסיפים לבונה.

כללים נוספים לקרבנות המנחה (יא-יג)

הכתוב מוסיף עוד שני כללים לגבי קרבן מנחה. הראשון האיסור להקריב חמץ "כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (יא) וכלל נוסף הוא הוספת המלח לקרבן. לפי הכתוב המלח קשור לברית של ה' ועם ישראל "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (יג).

מנחת ביכורים (יד-טז)

רוב הפרשנים בעקבות חז"ל טענו שמנחת הביכורים המתוארת בפרק קשורה אל הנפת העומר (כך רש"י למשל). בניגוד לאלו ראב"ע פירש שמדובר בקרבן ביכורים נדבה ולא חובה. את מנחת הביכורים יש להקריב "אָבִיב (=רמת בשלות מסויימת) קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל". על מנחת הביכורים יש לשים שמן ולבונה והכהן מקטיר אותה.

Volver al capítulo

מגילת העצמאות הראשונה שלנו

 

שירת הים, ששרו אותה גם הנשים עם מרים הנביאה "בתֻפּים ובִמחֹלֹת" (טו, כ), היא גם שירת הודיה לה', וגם מגילת עצמאות.

הנס העיקרי לא היה בקריעת הים, כי אז המצרים רדפו אחרי בני ישראל "אל תוך הים" (יד, כב) שהתייבש. הנס העיקרי היה דווקא כאשר שב הים לאיתנו ו"מצרים נסים לקראתו" (יד, כז), ואכן, שירת ההודיה מדגישה את "סוס ורֹכבו רָמָה בים", ואת "מַרכְּבֹת פרעה וחילו יָרָה בים" (טו, א, ד).

בתור הכרזת עצמאות מתארת השירה בחלקה האחרון את פחד העמים בארץ – פלשת, אדום, מואב, כנען – מפני עם ה' שיעבור ויעלה אל נחלת ה' ואל "מקדש" שידי ה' יכוננו.  

מה אין בשירה?

אין גאוות ניצחון של עם ישראל, שעלולה להפיל אותו באופוריה, כי רק ה' "גָאֹה גָאָה" בים סוף, ואין חלוקת שלל המאפיינת את שירות הניצחון – מוסר המקרא מאס בשלל ובַז לביזה, מאז אברהם, שלא רצה משלל המלחמה "מחוט ועד שרוך נעל" (בראשית יד, כג), ועד היהודים במגילת אסתר, שהמן רצה לממן את השמדתם בכספם, "ושללם לָבוֹז" (אסתר ג, יג), וכאשר ניתנה להם רשות חוקית להתגונן "ולַעֲמֹד על נפשם" (ח, יא), הם הרגו בשונאיהם הצרים אותם, "וּבַבִּזָה לא שלחו את ידם" (ט, טו-טז).

במקום גאוות שלל בזויה, מתארת השירה בפירוט את תאוות הניצחון והשלל של פרעה – "אמר אויב: אֶרדֹף, אַשיג, אֲחַלֵק שלל ...", שצללה "במים אדירים" (טו, ט-י).

שירת העצמאות של עם ה' חותמת במלכות ה' – "ה' יִמלֹך לעֹלָם ועד" (טו, יח).

 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

תקציר ויקרא פרק א'

פתיחה לתורת הקרבנות (א-ב)

בפרקים הבאים אנחנו עתידים לקרוא על תורת הקרבנות. פרשת ויקרא מתמקדת במקריב את הקרבן, ובסוגי הקרבנות השונים. הפרק פותח ב"וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו", ובקריאה מיידית של סוף ספר שמות בהחלט נראה שה' צריך לקרוא למשה: "וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות מ', לה) (וכך פירש רשב"ם). הקרבן הראשון שספר ויקרא עוסק בו הוא קרבן עולה. לקרבן עולה ניתן להביא שלוש סוגים של קרבנות: מן הבקר, מן הצאן ומן העוף.

קרבן עולה מן הבקר (ג-ט)

במקרה שמקירבים עולה מבקר, המקריב סומך את ידו על ראש העולה, ופעולה זו גורמת לכפרה "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" (ד). האדם שוחט את הקרבן "לִפְנֵי ה'" ומעתה והלאה העבודה עוברת לבני אהרן. הפעולה על הקרבן היא זריקת דמו על המזבח, הפשטת הבהמה, נתינת החלקים של הקרבן על המזבח ושריפתם. כפי שמובא בסוף הפסקה קרבן עולה נקרא כך כי הוא עולה כולו אל ה' "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה" (ט).

קרבן עולה מן הצאן (י-יג)

במקרה שמקריבים עולה מן הצאן, פועלים בצורה דומה. המקריב שוחט את הצאן (ללא סמיכת הידיים) ומעתה עוברת העבודה אל הכהנים: זריקת הדם, נתיחת חלקיו של הצאן והעלאתם על המזבח ושריפתם.

קרבן עולה מן העוף (יד-יז)

קרבן העולה הפשוט ביותר הוא עולת העוף שבה יש להקריב תור או יונה. בניגוד לצאן ולבקר כאן העבודה כולה נעשית על ידי הכהן: מליקת הראש, מיצוי הדם על קיר המזבח, הפשטתו והעלאתו על האש.

Volver al capítulo

בלי טובות מפרעה

 

קריעת ים סוף הייתה מלחמה! בני ישראל לא יכלו להילחם נגד מרכבות פרעה, ולכן "ה' נלחם להם במצרים" (יד, כה), ברוח עזה, בעמוד אש וענן ובמי ים סוף. טביעת הצבא המצרי הפכה את בני ישראל לעם עצמאי.

אבל אם ה' הביא את עמו לים סוף למלחמה, מדוע לא בדרך הקצרה, "דרך ארץ פלשתים" (יג, יז)?

את ההסבר: "פן יִנָחֵם העם בִּראֹתָם מלחמה ושבו מצרימה" יש לפרש על פי המובן של השיבה למצרים במקומות אחרים בתורה ובנביאים, כשיבה לקבלת עזרה וחסות – "הוֹי הַיֹרדים מצרים לעזרה, על סוסים יִשָעֵנוּ, וַיִבטחוּ על רכב כי רב, ועל פרשים כי עָצמוּ מאד" – "לָעוֹז במָעוֹז פרעה, ולַחסוֹת בצֵל מצרים" (ישעיהו לא, א; ל, ב), ובתורה, על מלך ישראל – "ולא ישיב את העם מצרימה למען הַרבּוֹת סוס, וה' אמר לכם: לא תֹסִפוּן לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז), כלומר, לא תחזרו לחסות מצרית.

"דרך ארץ פלשתים" (ראו מאמרי "דרך ארץ פלשתים") בצפון סיני הייתה הדרך הצבאית המצרית הידועה בציור המצרי (שפרסם גארדינר, 1920) עם מרכבות פרעה, מצודות ובארות מים – אילו יצאו בה בני ישראל היו עוברים ממצודה למצודה, מצדיעים למפקד המצרי, מראים את כתב השחרור של פרעה, ונשארים בני חסות – בכל זמן שיראו מלחמה, ישובו למצרים לבקש עזרה בסוסים וברכב. על פי תעודות כנעניות שנמצאו במצרים (באל-עַמַרנה), גם מלכי כנען היו נופלים לרגלי פרעה בהכנעה, רואים בו אדון ו'שמש' ומבקשים עזרה נגד אויביהם.   

גם בימינו – החלטת האו"ם דומה לאישור היציאה של פרעה, אבל צבא מצרים פלש, ומלחמת העצמאות קבעה את גבולות הריבונות הישראלית.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.