הפרק מתחיל כשעם ישראל נמצא במצב לא ברור, והיחסים של העם עם אלוקים מאוד שבריריים. רגע לאחר הנפילה האיומה של חטא העגל והענישה המהירה של ראשי החוטאים, יש צורך לשקם את הקשר שבין העם לאלוקיו.
הסתכלות מילולית בפרק הקודם מראה הדגשה וחזרתיות של המילה "עמך" בשיח בין ה' למשה. בתחילת החטא העם מתייחס למשה כזה שהעלה אותם ממצרים, ובהמשך הקב"ה עצמו כאילו מסכים ואומר דבר דומה: עם ישראל הופך ל"עמך" (ל"ב, ז) - של משה, "אשר העלית מארץ מצריים" (שם) - אתה, לא אני.
במקביל, מהלך הסניגוריה של משה בפרק הקודם וגם כאן, מנסה להדגיש דווקא את ההפך- השיוך של העם הוא אל הקב"ה, לא אליו. "וראה כי עמך הגוי הזה" (יג) - הם שלך, אני רק השליח.
בעקבות מעמד הר סיני וחטא העגל, אנו רואים כאן מחלוקת לגבי טיב הקשר שבין הקב"ה לעם ולגבי מעמדו של משה כמתווך ביניהם. הקב"ה מציע ריחוק מהעם ומשה מתעקש. משה חפץ בקשר ישיר של העם לאלוקיו, ומזכיר בכל הזדמנות - הם עמך, שלך, אתה הוצאת אותם ממצרים, אתה בחרת בהם.
לאורך הפרק, הקב"ה מדבר אל משה כיחיד- "מצאת חן בעיני" (יב) - ולא בניסוח הכולל את העם. העם הוא בעצם "נספח" למשה. משה לעומת זאת כאילו "מתקן" את דברי הקב"ה וחוזר על הביטוי "אני ועמך" (טז) - כך שמעבר לערכו העצמאי של משה, הוא מדגיש את סגולת העם כולו, שהוא עמו של ה'.
בסופו של דבר הדיון מסתיים בכך שהקב"ה נענה לבקשתו של משה - הוא יעלה את עם ישראל, ומשה יזכה לראות את כבוד ה'. שתי ההנהגות האלו מראות את השבת השכינה לעם ישראל - כיון שגם מידת השגתו של משה בנבואה תלויה ביחסים בין עם ישראל לקב"ה (ועיינו בשיר השירים רבה ב, יג).
למרות שה' ממשיך גם בפרק הבא להתייחס לעם ישראל כעמו של משה, שתי המתנות הללו - חיזוק הקשר של הקב"ה הן עם משה והן עם העם - מהוות את הבסיס להחזרת היחסים על כנם.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער