הכופר בפקדון כופר בה'

"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן..." (ויקרא ה', כא)

 

רש"י:

אמר ר' עקיבא: מה תלמוד לומר "ומעלה מעל בה'"?

לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר,

לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר,

אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה, אלא שלישי שביניהם, 

לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם.


פירוש גור אריה:

פירוש, הקדוש ברוך הוא הוא השלישי שבניהם,

שסומך על זה, כיון שהקב"ה יודע מזה - לא יכפור,

ואם הוא כופר - הוא כופר בהקב"ה שסמך עליו.

 

 

 

רש"י ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.  

גור אריה - פירוש שכתב המהר"ל מפראג על פירוש רש"י על התורה.

Volver al capítulo

על מה מקריבים חטאת?


(א) כל העובר בשגגה על אחת ממצות לא תעשה, שיש בה מעשה, שחייבין עליה כרת, הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת

ומצות עשה שיקריב חטאתו על שגגתו.

(ב) וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת

חוץ משלש עבירות: מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח.

הפסח והמילה מפני שהן מצות עשה וחטאת אין מביאין אלא על שגגת לא תעשה,

שנאמר: "אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה"

והמגדף מפני שאין בו מעשה

ונאמר "לעושה בשגגה".

יצא מגדף שאין בו מעשה.

(ג) כל כריתות שבתורה חוץ משלש כריתות שביארנו אם עבר היחיד על אחת מהן בשגגה מביא חטאת קבועה

חוץ מטמא שאכל קדש וטמא שנכנס למקדש ששניהם אין מביאין חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד...

(ד) חטאת קבועה היא הבאה מן הבהמה בלבד

וקרבן עולה ויורד הוא קרבן שאינו קבוע אלא אם היה עשיר מביא חטאת בהמה ואם היה עני מביא עוף או עשירית האיפה...

(רמב"ם, הלכות שגגות פרק א)

Volver al capítulo

חטא בנפש

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא..." (ויקרא ד', ב-ג)

 

נפש כי תחטא בשגגה - בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש.

וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת,

מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה,

ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא,

... ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה.

ובעבור זה גם כן הזכיר נפש... 

ולא הזכיר בחטאת כהן המשיח "וכפר עליו ונסלח לו" כאשר הזכיר בשאר החוטאים בקהל ובנשיא ובהדיוט,

אולי לרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו כי מלאך ה' צבאות הוא, וצריך להיותו נקי וטהר ידים. 

 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון. חי ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

“If so, why do I exist?”

But the children struggled in her womb, and she said, “If so, why do I exist?” (Genesis 25:22)

 

Rebecca’s reaction to her pregnancy seems a bit disproportionate. With all of the short-term difficulties, pregnancy is the only way to bring children into the world – to create a family and a sense of continuity over generations – and it will end at its appropriate time with birth. So Rivka’s question: “If so, why do I exist?” appears to be almost heresy.

 

The midrashim made no attempt to soften her words by suggesting that they were meant allegorically or as a metaphor. They describe the situation as it was – Rebecca is repelled by her pregnancy:

She said: “If so, why do I exist?” 

Rabbi Yitzchak said: This teaches that our matriarch Rebecca went to the homes of many women,

And she said to them “Did you suffer such pains in your lives?”

If bringing children into the world is this painful, if only I had never become pregnant!

                (Genesis Rabbah)

 

According to this midrash, Rebecca carried out a survey amongst her friends in order to clarify whether the pains that she was suffering were part of a normal pregnancy. We are not informed by the midrash of the friends’ responses, but Rebecca’s conclusion is clear: “if only I had never become pregnant!”  A different midrash expresses her idea slightly differently: “Had I known how painful pregnancy would be, I would never have prayed to become pregnant.” Rebecca recognized that she had only herself to blame, for had she refrained from prayer she would have remained barren and would have saved herself all of this suffering.

 

Both of these explanations suggest that Rebecca wishes that she could return to a moment that has passed, to a time when she felt she had control over her life. To a time when she would have done something different if only she knew what lay in the future.

 

It is not uncommon for people to feel that they missed an opportunity to change their lives. At times of tragedy we often feel a sense of guilt and frustration – had we only known, we could have done otherwise!

 

The Gemara in Yevamot describes how Rabbi Hiyya’s wife, Yehudit suffered terrible pain while giving birth. Fearing another pregnancy, Yehudit disguises herself and asks her husband a question of Jewish law.

 

She said: Is a woman commanded to be fruitful and multiply?

He said to her: No.

She went and drank an infertility potion.

Eventually the matter was revealed, and Rabbi Ḥiyya found out about what Yehudit had done. He said to her: If only you had given birth to one more belly for me, i.e., another set of twins. As the Master said: Yehuda and Ḥizkiyya were twin brothers and became prominent Torah scholars. 

                                (Bavli Yevamot 65b)

 

Upon learning what she had done, Rabbi Hiyya’s prayer was: “If only the potion won’t work, and you will bear for me another set of twins,” for it was known that Yehudit, who had already given birth to both twin girls and twin boys – Yehuda and Ḥizkiyya – would likely have given birth to another set of twins. 

 

This story appears to be the mirror image of Rebecca’s story. Both Rebecca and Yehudit give birth to twins (which may help explain the unusual pain and difficulty involved with their pregnancies). Rebecca missed her opportunity to avoid pregnancy; Yehudit took advantage of that possibility. In the Yehudit story, her husband’s prayer aimed to undo the effects of the infertility potion, while in the Rebecca story, it is the prayer that led to the pregnancy. Rabbi Hiyya’s prayer helps us understand the enormity of missing out on the possibility of bearing children. From Rebecca and Yehudit we understand the magnitude of the pain and suffering that childbirth can bring. Both of them go to seek the counsel of God.

 

The impossible predicament that is presented by these two stories clarifies for us that these are not really questions about Rebecca or Yehudit, rather these are existential questions more fundamental than the question of suffering and pregnancy.

 

The question is whether to make an effort that appears to be beyond our ability. To choose the difficult path in order to realize lofty goals; to choose combat service, a taxing academic track, challenging hikes and trips – or to choose the opposite – easier and more relaxed routes, those that do not require tremendous effort and do not require someone to push themselves to the limit. Both possibilities come at a price and can influence the future direction of one’s life.

 

When Rebecca asks: “If so, why do I exist?” we can read it in one of two ways. One way is to follow in the path of the midrashim – despair and frustration from the challenging course that was taken. But there is another option, that looks at this from the opposite perspective. Perhaps she means to say: “were they not struggling, what purpose would my life have?”

 

On another level, the struggling brothers in Rebecca's womb remind us of the internal struggle between the good inclination and the evil inclination. Every person has “twins” within him – one is enthusiastic about the Beit Midrash while the other is excited by idolatry. This internal struggle may lead to despair, but this struggle is also the reality of life and what gives it meaning: “She went to inquire of the LORD.”

Volver al capítulo

ה' רוצה את הלב


בפרקנו חוזרים שני ביטויים יחודיים הכוללים את המלה 'לב'.

הראשון בנוגע לתרומה למשכן - "נדיב לב". הרש"ר הירש מסביר את המושג "נדבת לבו" כך:

"משמעות "נדב" היא נביעה ממקור פנימי... נדיב הוא אדם חופשי ובלתי תלוי, שמעשיו באים רק מכוח ציווי פנימיותו... בא הכתוב ומטעים את תכונת ההתנדבות על ידי צירוף המילה "לב": נדיב לב. ובהבלטה יתירה: "נדיב לבו", לבו שלו. בכך מרחיק הכתוב כל דרך של כפייה ואף כל השפעה חיצונית העשויה לכוון את מעשה המתנדב..." (רש"ר לפס' ה)

כלומר, היה מספיק לכתוב רק את המילה נדיב, אלא שהתורה באה והוסיפה את המילה לב כדי להדגיש שבני ישראל הביאו את התרומה מרצון פנימי ואמיתי ללא כל כפייה והשפעה חיצונית. ההתלהבות הייתה כל כך גדולה עד שבפרק ל"ו מתואר כיצד בני ישראל הביאו יותר חומרי גלם מהנדרש ומשה נאלץ לעצור אותם מלהביא עוד.

הביטוי השני בפרק שכולל את המילה לב הוא "חכם לב". על בצלאל ואהליאב כתוב שה' מילא אותם חכמת לב ובפסוק י' כתוב שכל חכם לב יבוא ויעזור בבניית המשכן. חכמת לב אינה חוכמה הנדסית רגילה הכוללת יכולות טכניות ומדויקות לעקוב אחרי תוכנית, אלא כוללת גם אלמנט עומק שמאפשר לבטא את הרעיון הרוחני בתוך הכלים החומריים של המקדש.

השימוש במילה לב בצירוף לחכמה מדגיש את האופי של החכמה הנדרשת, זוהי חכמה מיוחדת הנובעת מהתקשרות פנימית עם ה' ונובעת מהחיבור עמו. רק אדם כזה יוכל לבנות את המשכן ולבטא את הרעיון הרוחני בחומר.

יוצא אם כן, שהמילה לב שוזרת יחד את התרומה למשכן ואת בנייתו, ומביעה את החיבור הפנימי אל המעשה: נדיב הלב מביא את התרומה מתוך רצון פנימי וחכם הלב משתמש בחיבור הפנימי שלו עם ה' כדי לחבר את הרוח והחומר. שני אלה מבטאים את הרעיון שה' רוצה את הלב, רוצה שנתרום מהלב ונעבוד עם הלב. רק כך ניתן יהיה לבנות את המקום שיחבר בינינו אליו.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

אבני זכרון

"וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שמות ל"ט, ז)

 

שיזכרו בני ישראל ששמותם חקוקים באפוד לפני ה', ויתביישו לעשות עבירה. 

וכמו שאמרו גבי יוסף ("ותתפשהו בבגדו לאמור" וגו' (בראשית ל"ט, יב) - באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף!) עתידין בניך שיכתבו על אבני אפד (ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותיקרא רועה זונות)?!...

והיה לבבם דבוק לה' שיזכרו מעלתם שהם נושאים את הכבוד.

 

 

 

משך חכמה - ר' מאיר שמחה הכהן, נולד בשנת 1843 בעיירה ליד וילנא, וגר שנים רבות בבית חותנו בביאליסטוק. כבר מגיל צעיר נודע כגאון בתורה, חריף ובקי. בשנת 1888 מונה לרב הקהילה בדווינסק (דננבורג), במקביל לר' יוסף רוזין ('הרוגצ'ובר') ששימש כרב הקהילה החסידית; שניהם נחשבו מגדולי התורה בדורם. רמ"ש חיבר שני ספרים שזכו לפרסום גדול ולתפוצה רבה: 'אור שמח' על משנה תורה לרמב"ם ו'משך חכמה' - עיונים למדניים ומחשבתיים בפסוקי התורה ובדרשות חז"ל עליהם.

Volver al capítulo

איסור אכילת חֵלֶב

"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ג', יז)

 

חקת עולם - בזמן בית עולמים, שחלב הקרב אסור.

לדרתיכם - אף בזמן שאינו קרב.

שמא תאמר בארץ ישראל הוא נאסר ולא לדורות?

תלמוד לומר: "לדרתיכם בכל מושבתיכם" אף בחוצה לארץ.

כל חלב - בכל מקום שהוא מזכיר קרבנות הוא מזהיר אחריו על חלב ודם

פן יעלה על לבבך הואיל והמזבח אוכלו אף אני כן

תלמוד לומר "לא תאכלו" אבל להנאתך מותר.

 

 

 

החזקוני - רבי חזקיה בן מנוח, חי כנראה בסביבות 1240. בצרפת או בפרובנס. נודע על שם ספרו 'חזקוני' על התורה, שהוא לקט ממדרשי חז"ל ומפירושי מפרשים שקדמו לו, בעיקר רש"י (היחיד אותו הוא מזכיר בשמו), הרשב"ם, ר' יוסף בכור שור ורבים אחרים.

Volver al capítulo

שלמים - תשלום או שלום?

"וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ" (ויקרא ג', א)

 

שלמים - מאחר שאינו לשון עולה ואינו כליל, אלא לשון שלמים, שמשמע לשון "נדר וצריך לשלם את נדריו" שהוא לשון תשלומים...

ורבותינו פירשו לשון שלום שהכל זכין בו:

אימורין לגבוה, חזה ושוק לכהנים, בשר נאכל לבעלים. 

 

 

 

רשב"ם - ר' שמואל בן מאיר. היה נכדו של רש"י. נולד בערך בשנת 1080 ונפטר בשנת 1160. הרשב"ם חי בצרפת, הוא למד תורה מפי אביו ומפי חכמים אחרים, ובעיקר אצל רש"י זקנו, שבביתו בטרוייש גדל. הוא למד ממנו תורה ותלמוד, ואף התווכח עמו על פירוש כמה מקראות בתנ"ך. בפירושיו למקרא הוא נוטה לפרש כפי פשוטו של מקרא גם כאשר פירושו שונה מן המקובל.

Volver al capítulo

להחזיק תלמידי חכמים

"וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן" (שמות ל"ז, ה).

 

"בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (שמות כ"ה, טו)...

נראה על פי מדרש שהארון רומז לכתר תורה שהוא מונח לכל הרוצה ליקח.

והנה התלמיד חכם צריך סעד לתומכו,

שיהא עשיר מטיל מלאי לכיסו וכתודוס איש רומי,

ובזה תורתו מתקיימת...

ולזה באו הבדים, שלעולם הבדים הם המחזיקים בה,

הם הסומכים ידי התלמיד חכם, שהוא הארון לעדות ה' ותורותיו,

ומהראוי שיהיו תמיד אוחזים בארון הברית - "לא יסורו ממנו" (שם).

 

 

 

משך חכמה - ר' מאיר שמחה הכהן, נולד בשנת 1843 בעיירה ליד וילנא, וגר שנים רבות בבית חותנו בביאליסטוק. כבר מגיל צעיר נודע כגאון בתורה, חריף ובקי. בשנת 1888 מונה לרב הקהילה בדווינסק (דננבורג), במקביל לר' יוסף רוזין ('הרוגצ'ובר') ששימש כרב הקהילה החסידית; שניהם נחשבו מגדולי התורה בדורם. רמ"ש חיבר שני ספרים שזכו לפרסום גדול ולתפוצה רבה: 'אור שמח' על משנה תורה לרמב"ם ו'משך חכמה' - עיונים למדניים ומחשבתיים בפסוקי התורה ובדרשות חז"ל עליהם.

Volver al capítulo

לוחות אבנים כראשונים

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות ל"ד, א)

 

תנאי להחזרת היחס הקרוב הראשון בין ישראל לה' לקדמותו - היא קבלתה מחדש של התורה בקרבנו, שכן רק היא לבדה תיצור את היחס הזה. משעבר העם על התורה, עליו להגיש לידי הקדוש ברוך הוא את הלוחות שטרם נכתב עליהם דבר, ולבקש שהתורה הראשונה תיכתב מחדש על הלוחות החדשים באצבע אלוהים. עבירותינו אינן משנות מאומה מתוכן תורת ה'. אין הקדוש ברוך הוא מחדש דבר תורתו כדי שתענה על חולשותינו; משזנחנו את התורה, הרי היא מצפה ללא שינוי בתוכנה, שנשוב בתשובה ונחדש את קיומה ואת כניעתנו לפניה - ללא סייג.

 

 

 

רש"ר הירש - ר' שמשון רפאל הירש חי בגרמניה בין השנים 1808-1888. עמד בראש המאבק ברפורמים, ועם זאת דגל במודרניזציה, בגישת "תורה עם דרך ארץ". כתב ספרים רבים וביניהם פרושו לתורה.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.