התורה מקדישה שלוש פרשיות שונות לעיסוק בשלושה סוגים של קרבן העולה - מן הבקר, מן הצאן, ומן העוף. נראה כי לכל אחד מהם מהות ודגש משלו בהתאם למהותו של בעל החיים:

על פי הרש"ר הירש (א', ג): "הבקר מבטא את האדם הפועל, העובד את עבודת קונהו". בהמת הבקר היא בהמת מסע או חרישה, וככזו היא 'מתבטלת' לגמרי בפני בעליה.
דרך הקרבת קרבן הבקר האדם מדגיש את עבדותו של האדם ושייכותו לקונו, ומתבטל כלפי גילוי השכינה. באופן זה יוסבר מיקום הקרבת הבקר - המיוחס ל'פתח אוהל מועד' ופונה אל תוכו של האוהל, מקום השכינה.

לעומת זאת, הצאן מבטא את גורלו של האדם, או בלשון הרש"ר שם: "את האדם שצרכי קיומו מובטחים מידי רועהו". העמדה של הצאן מול הרועה, כפי שבאה לידי ביטוי בתהלים, היא חוויה של מוּנהגות, של השגחה והדרכה - הרועה מנהיג אותו אך איננו משעבד אותו. אדרבה, במידה רבה, הרועה 'משרת' את צאנו: מוליך אותו למקום מרעה, ועורך את שולחנו לפניו.
הצאן, אם כן, מתאים למצב שבו האדם חווה מונהגות, אך יש כאן עמידה עצמית של המקריב, המבין שהוא אומנם יצור אוטונומי אבל ה' הוא שמשגיח עליו ומנהיג אותו. לכן הדגש למקום שחיטת הצאן הוא דוקא 'על ירך המזבח צפונה', כשהמוקד הוא המזבח המבטא את מקומו של האדם כמוקיר את ה' על הנהגתו.

עולת העוף כבר שונה משני הראשונים בפרטים רבים יותר: היא מאפשרת הקרבת בעלי מומין ללא הקפדה על מינם, אין בה סמיכה ואף נראה מן הכתובים שכפרת הדם היא שולית ונעשית כבדרך אגב.
נראה כי שונותה באה ממהותו של העוף: עוד מבריאת העולם נחשב העוף כיצור ביניים – מצד אחד הוא נברא עם הדגים ביום החמישי, ומן הצד השני הוא נכנס תחת הכותרת "כל רמש על הארץ". ובאמת אין הוא שווה לבהמה ולאדם ברמת חיותו.
ניתן להציע שאכן אין עולת העוף שוה לבהמה, כיוון שהדם והחיות שבה שוליים, ובעצם עולת העוף היא מעין מנחה של בשר – הקרבת הנפש בה היא שולית, ועיקר העלאתה על המזבח הוא כמתנת בשר ולא כמתנת חיים.

בסופו של דבר, האופי הרחב של קורבן העולה תקף כמובן בכל שלושת האופנים של מימושו: האדם המרגיש מרוחק מבקש להתקרב ולעמוד לפני קונו אף שהוא מודע לחסרונותיו ולאי-השלמתו.

נערך ע"י צוות אתר התנך

מתוך הסדרה 'תורת הקרבנות' באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון