בכל יום יהיו בעיניך כחדשים


"זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו עשירת האפה סלת, מנחה תמיד, מחציתה בבקר ומחציתה בערב... והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה, חק עולם לה'..." (יג-טו)

על איזו מנחה מדובר? האם מדובר על "מנחת חינוך", שכל אחד מן הכוהנים יקריב אותה "ביום המשח אתו", כלומר: ביום שבו יתמנה לעבודה?

או שאולי מדובר ב"מנחת תמיד", קרבן המתאפיין בקביעות יומיומית, שאיננו כרוך באירוע מיוחד? (בדומה לעולת התמיד ולקטורת התמיד)?

חלק מהמפרשים פרשו שמדובר כאן בשתי מנחות שונות, מנחת חינוך ומנחת חביתין (שהיא מנחת תמיד).

לעומת זאת, 'בעל הכתב והקבלה' מפרש שאין מדובר בפרשתנו בשתי מנחות שונות אלא במנחה אחת. הכתוב עצמו מכריז על כך: קרבן זה, המהווה מנחת חינוך לאהרן ולבניו, הוא עצמו יהא גם מנחת תמיד. אין מדובר בשתי מנחות שונות אלא במנחה אחת הבאה בשני אופנים: כמנחת חינוך חד-פעמית שמביאים אהרן ובניו ביום הימשח, וכמנחת תמיד של ממשיכי תפקידו של אהרן - הכוהנים הגדולים.

על פי פירוש זה, טעמה של מנחת התמיד נתפרש בתורה באמצעות הזיהוי העקרוני שלה עם מנחת חינוך. אמנם קיומה של מנחת חינוך אינו משמש בפרשתנו אלא כהנחה (כמעט ידועה מראש), ולא כציווי, וכל מטרת הפרשה היא להפנות את מנחת החינוך הידועה הזו לאפיק חדש - להפוך אותה למנחת תמיד המוטלת על הכוהן הגדול יום יום. אולם בזאת למדנו כי חיוב הכוהן הגדול בהבאת מנחה זו בכל יום הוא חיוב לחנוך את עבודתו במקדש יום יום! "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" - זו ההוראה הניתנת בפרשתנו לכוהן הגדול.

הן הכוהן הגדול והן הכוהן ההדיוט חייבים להביא מנחת חינוך ביום כניסתם לעבודה. אלא שהכוהן ההדיוט - די לו במנחה כזו פעם אחת, ומכוחה הוא עובד את עבודתו כל ימי חייו; ואילו הכוהן הגדול חייב לראות עצמו כל יום, בבוקר ובערב, כמי שעבודתו היא חידוש בשבילו, כאילו היום החל בה לראשונה. על כן ציוותה אותו התורה להביא 'מנחת חינוך' - 'תמיד'!


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

חטא, קרבן, קִרבה


מה רב ההבדל בין קרבן עולה האידאלי והמושלם שעולה כליל לה' (א-ו) ובין קרבן החטאת הבא על חטאים (יז-כג). החוטא המביא את קרבנו ודאי חש שלא בנוח לעמוד בתור על יד הצדיק המביא קרבן עולה. הוא מרגיש שנקודת הזינוק שלהם שונה. הצדיק המושלם מתחיל מנקודת הקרבה אל ה', והוא עם החטאת מבקש לצמצם את הפער מהבור שנפער על ידי חטאו. הוא אינו מסוגל לחשוב על קרבה, די לו בצמצום נזקים שהחטא גרם. והנה, כאשר הם נכנסים פנימה, הכהן מקריב את קרבנם באותו מקום "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת" (יח).

התלמוד לומד מכך את המקור לתפילת לחש: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה תיקנו תפלה בלחש? שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה" (סוטה לב עב). יש כאן עוד אמירה חשובה. ברגע שהחוטא מגלה את רצונו לשוב מחטאו השער נפתח בפניו והוא אהוב ונחמד ממש כמו הצדיק בעל קרבן העולה שלא חטא מעולם. הנה הם עומדים באותו מקום לִפְנֵי ה' וקרבנם מוקרב באותו מזבח. 


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

למעט כבוד עצמו

"וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן" (ויקרא ו', ג)

 

גם במצות הרמת הדשן, שהיא עבודה קלה, צוה הקדוש ברוך הוא שיתהדר בה הכהן לפניו, שילבש בגדי כהונה ובהם ירים את הדשן.

וכל זה הערה ודרך חיים לכל מי שמתקרב להקב"ה באחת מהעבודות, או מי שמתעסק באחת ממצותיה של תורה שיתהדר לפניו יתברך בעשותו אחת מכל מצות ה' שישפיל כבוד עצמו לכבוד ה' יתברך אפילו בעבודה קלה שבהן...

וכיון שהאדם עבד להקב"ה ונתחייב לעבוד אותו אי אפשר שתהיה העבודה שלמה עד שיקבל העבד עליו כל מדות העבדות, והם: ההכנעה והשפלות לפניו, לא שיתנהג לפניו במדת אדנות ושררה כי יהיה מבזה כבוד אדוניו...

ומפני זה הכהן, העובד המיוחד לעבודת המקדש, צוה לו הכתוב שירים את הדשן בכל יום שהיא עבודה קלה שבעבודות כדי שישפל ויכנע לפני ה' יתברך...

נמצאת למד שחייב אדם למעט כבוד עצמו אצל כבוד שמים, וכן אמרו רז"ל (במדבר רבה ד, כד): הממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד שמים כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל המרבה בכבוד עצמו וממעט בכבוד שמים כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט.

 

 

 

רבנו בחיי - רבנו בחיי בן אשר, חי בסרגוסה שבספרד. נפטר בשנת 1340. פרושו לתורה כולל ארבע שיטות: פשט, דרש, שכל (שימוש בחכמות שונות), וקבלה. מרחיב את דברי הקבלה שהרמב"ן מביא בקיצור ובהסתר.

Volver al capítulo

מידת הענווה של משה

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א)

 

"עקב ענוה יראת ה' עשר וכבוד וחיים" (משלי כ"ב, ד).

שלמה המלך ע"ה הודיענו בפסוק הזה שבמדת הענוה יש כמה מעלות טובות נקשרות עמה...

וכן מצינו במשה רבינו עליו השלום שהיה ראש הנביאים כלם, ולא שבחו הכתוב בשאר המדות העליונות שהיו בו רק במדת הענוה, והוא מה שאמר (במדבר י"ב, ג): "והאיש משה עניו מאד".

ומכלל ענותנותו ושפלותו מה שמצינו שלא רצה לבא אל אהל מועד בעוד שהיה האהל טמון ומכוסה בענן הכבוד,

ואף על פי שכבר נאמר לו מפי הגבורה "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים" (שמות כ"ה, כב), לא ערב את לבו לבא אל אהל מועד, לא להתנבא בתוכו ולא להתפלל ולהקריב קרבן,

עד שנתן לו הקדוש ברוך הוא רשות וקראו.

 

 

 

רבנו בחיי - רבנו בחיי בן אשר, חי בסרגוסה שבספרד. נפטר בשנת 1340. פרושו לתורה כולל ארבע שיטות: פשט, דרש, שכל (שימוש בחכמות שונות), וקבלה. מרחיב את דברי הקבלה שהרמב"ן מביא בקיצור ובהסתר.

Volver al capítulo

להניח וללכת


מנחה. תפילה שמתפללים כל יום. שתי התפילות היומיות האחרות נקראות על שם העיתוי שלהן – שחרית, ערבית, ואילו תפילת אמצע היום – "מנחה". סתם. 

בראשית התורה אנחנו לומדים על מרכיב אי הוודאות ועל הסיכון שבנתינת מנחה. מנחה – מלשון הנחה, משהו שמונח לפני מישהו. לא "מתנה" שניתנת מיד ליד, אלא דבר המונח לפני הזולת, בתקווה שייקח, ובחשש שמא ידחה. כבר בראשית התורה אנחנו לומדים על חשש זה: "וַיִּשַׁע ה', אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה" (בראשית ד', ד-ה). ככה, בלי סיבה. וכאשר יעקב שולח "מנחה לעשו אחיו" (שם, ל"ב, יד) הוא אינו בטוח שזה אכן ישיג את המטרה של "אכפרה פניו במנחה" (שם, כא), כשם שאינו יודע אם המנחה שהוא שולח בידי בניו אל יוסף במצרים אכן תעורר את רחמיו. 

שלא כקרבן שהוזכר לראשונה רק בפרק הקודם, למנחה יש היסטוריה, אבל היסטוריה מהוססת מאוד, רוויית חשש וספק. היא מבטאת התערטלות מול הזולת, ניסיון לריצוי ופחד מדחייה. כאשר אנחנו עומדים מול האחר הלא ידוע אנחנו חוששים איך נתקבל, איך נמצא חן. כל תוספת עשויה לגרוע. אנחנו מקווים שהמחווה עצמה תבטא כל אשר תוכנה לא יביע. לעשות או לומר יותר מדי עשוי להיות מעין עלבון או ניסיון למניפולציה זולה. 

על כן, תפילת המנחה, ההפסקה באמצע היום העמוס של האדם כדי לעמוד עמידה רזה מול האל, היא המצומצמת שבתפילות היום, חמש דקות תספקנה "כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" (קהלת ה', א). 

לכן התורה מצווה כאן "כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'... לא יעלו לריח ניחוח" (יא-יב). אל תנסה להתייפייף או לחשוב שאפשר להשפיע במנחה. כַּבֵּד את האחריות המוחלטת של האל בצורת ההקרבה – תניח לפניו ותלך. 
ירצה האל – ייקח, לא ירצה – לא ייקח. כל המוסיף – גורע. 


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

אני מקריב משמע אני שלם


האדם המביא את קרבנו עומד מול א-להיו.

יכול המאמין לעמוד בוש ונכלם בתחושת אשמה, "חטאתי, טעיתי, סלח לי", הנה קרבן החטאת וקרבן האשם.

עמידה אחרת היא תחושת נוכחות כאפס מול האין סוף – "ביטול היש" – אני כלום, בהתמסרות, בהיותי חלק מדבר עצום, או אז יש משמעות לקיומי, הנה קרבן העולה והמנחה.

שונה לחלוטין מזה ומזה השלמים הניצב בפרקנו, בין הקודמים לו לאלו שלאחריו. הוא היחיד המכונה "זבח". וכבר מצאנו בתורה את ה"זבח". יעקב בדרכו הביתה, לאחר שהקים משפחה מורחבת, כורת ברית עם לבן: "ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם..." (בראשית ל"א, נד). גם ביציאת מצרים: "זבח פסח הוא לה'" (שמות י"ב, כז), ה"זבח" הלא הוא חגיגה שבה משתף האדם את הסובבים אותו.

השלמים, כשמו כן הוא, חגיגה של אדם מלא סיפוק, בהשלמה מלאה עם המציאות ובעיקר עם עצמו ועם מצפונו. מביא השלמים אינו מתייסר במוסר כליות ורגשי אשמה ואינו חש תחושת אפסיות, אדרבה, שבע רצון הוא על הישגיו ואף עשוי להזמין את אוהביו לחגוג עמו בזבח.

חידוש גדול מחדשת לנו כאן התורה – האדם המאמין אינו צריך לחוש מול א-להיו בכפיפות קומה. יכול הוא בהחלט לחוש, כרגש דתי של ממש, שביעות רצון תוך שהוא חי בשלום עם המציאות.

נשים לב – אם בשחיטת העולה, החטאת והאשם הדגש הוא על "ושחט אותו לפני ה'" הרי בשלמים "ושחט אותו לפני אוהל מועד" (ח, יג) – בפתח מקום ההתוועדות עם ה'. ה' שותף אִתו בשמחה ושמח בשמחתו.   

אם כן, גם בעת הזאת, זהיר הוא ואינו מתנשא במחיאות כפיים לעצמו, בהחלט חש בשיתופו המלא של ה' בחווייתו.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

יש ערך למעשים


בין בראשית ושמות ובין במדבר ודברים ניצב ספר ויקרא. הוא ספר הקדושה והטהרה, והוא הלב הפועם המשפיע מרוחו על כל החומשים כולם. כל מערכות החיים של העם העברי, בעבר בהווה ובעתיד, הן בימים ההם, והן בימינו אלה, אמורות להיות מושפעות רוחנית וגשמית מרוחו המיוחדת והמרוממת של ספר ויקרא. "נפש כי תחטא" (ב) אומרת התורה. ברור לה' שהאדם יחטא. שתי התייחסויות יכולות להיות לחוטא: האחת – ייאוש והתרחקות מקיום התורה. כך נבראתי, אין ולא יהיו לי כוחות לפעול אחרת. דרישות התורה מוגזמות ואינן מחוברות להוויה האנושית הממשית. השנייה – ענווה מעושה: מה אכפת לו לקב"ה מחטאו של אדם כמוני, מאומה ממעשי לא יכול לפגוע בגדולתו ובעוצמתו.

התורה דוחה את שתי הגישות הנ"ל. ביסודן טמונה גישה שלילית הנוגדת את חשיבותו הגדולה של האדם החי בעולמו של הקב"ה, ואת היכולת המופלאה הטמונה בו להגיע לאותה רמה גבוהה של קדושה שהיא מבקשת ממנו. ספר ויקרא אינו "מרחף" מעל האיש והאישה. קרוב הוא אליהם ומכוון אותם אל המטרה הנכספת: תיקון החיים ובנייתם, תוך התרוממות בלתי פוסקת כדי להגשים את רצון התורה. החטא פוגע בנפשו של האדם יותר מכול (ראו פירוש הרמב"ן). הנפש היא המרכז שלו ולכן היא הפגיעה ביותר, אבל היא גם מרכז ההתאוששות הרוחנית והגשמית שלו. לכן עיקר התיקון מופנה אליה. הקרבן המקרב מלווה בהתנקות רוחנית מהחטא, הוא האמצעי המביא את האדם לפעול ולשנות את מעשיו, להיטהר ולהתקדש, כדי לחפש מחדש את הדרך אל ה', ואת השבילים הנכונים לקיום חיים, כאן בעולמנו, לפי דרישתה של התורה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

רוצה להטהר? נעזור לך


פרק ה' עוסק בקרבן עולה ויורד. 
לקרבן זה שני מאפיינים ייחודיים שנראה שהם קשורים זה בזה:
האחד, עצם החיוב בקרבן נובע מהודאתו של החוטא. החטאים המפורטים בתחילת הפרק (פסוקים א-ד) אינם חטאים שניתן להאשים בהם אדם בלי הודאתו, מכיוון שהם מסורים לנפשו של אדם (האם ידע? האם שמע? האם נטמא?) והחוטא יוכל תמיד להכחישם.

המאפיין השני הוא האפשרות להביא קרבן ברמות שונות:
מלכתחילה יש להביא כבשה או שעירת עזים. אם אין לו, יביא שני תורים או שני בני יונה. אם אין לו כסף גם לזה יביא עשירית האיפה סולת.
מדוע כאן התורה באה לקראת החוטא ובלבד שיוכל להקריב את קרבנו?

יש עוד שני מקרים שבהם התורה מאפשרת להביא קרבן זול יותר אם אין למקריב כסף לקרבן היקר: קרבן יולדת וקרבן המיטהר מצרעתו.
ייתכן שכמו במקרה של יולדת ושל מצורע, שלא חטאו (אמנם, בחז"ל יש הסבר הרואה את הצרעת כעונש על לשון הרע, אך בפשט הכתובים זה לא מופיע), אך יש להם אינטרס להיטהר, גם כאן, עיקר האינטרס הוא של מקריב הקרבן: הוא מרגיש מאוד לא נוח, מגיע מיזמתו, מתוודה, וכעת מבקש לכפר על חטאו.

לכאורה, היה אפשר לדרוש ממנו את התשלום המלא: קרבן יקר – כבשה או שעירת עזים.
אבל התורה הולכת לקראתו: אתה רוצה לכפר ולהיטהר? נעזור לך. אם אין לך די כסף להביא קרבן יקר – תביא קרבן זול. גם זה אין לך – תביא קרבן עוד יותר זול.

המערכת מתאימה את עצמה לפרט, ובלבד שיוכל להסיר מעצמו את תחושת האשמה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

אשם תלוי


כל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה חייבין על "לא הודע" שלו אשם תלוי.

ומהו "לא נודע"?

אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה או לא שגג

הרי זה מצווה להקריב אשם

שנאמר: "ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם" (ויקרא ה', יז-יח)

וזהו הנקרא אשם תלוי מפני שהוא מכפר על הספק,

ותולה לו עד שיודע לו בודאי שחטא בשגגה ויקריב חטאתו.

(רמב"ם, הלכות שגגות פרק ח' הלכה א)

 

Volver al capítulo

הכופר בפקדון כופר בה'

"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן..." (ויקרא ה', כא)

 

רש"י:

אמר ר' עקיבא: מה תלמוד לומר "ומעלה מעל בה'"?

לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר,

לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר,

אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה, אלא שלישי שביניהם, 

לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם.


פירוש גור אריה:

פירוש, הקדוש ברוך הוא הוא השלישי שבניהם,

שסומך על זה, כיון שהקב"ה יודע מזה - לא יכפור,

ואם הוא כופר - הוא כופר בהקב"ה שסמך עליו.

 

 

 

רש"י ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.  

גור אריה - פירוש שכתב המהר"ל מפראג על פירוש רש"י על התורה.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.