מטרת קרבנות היום השמיני


ביום השמיני, למחרת שבעת ימי המילואים, יכול המשכן לתפקד במלואו, ועל כן יש צורך בטקס חנוכה מיוחד. טקס זה המתואר בפרק ט' שונה משמעותית משבעת ימי המילואים. כדי להבין את תכליתו של טקס זה יש לבחון את הקרבנות המיוחדים המוקרבים בו. תכליתם של קרבנות היום השמיני מפורשת בכתוב:

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' " (ו).

כזכור, לאחר חטא העגל הסיר הקב"ה את שכינתו מבני ישראל (שמות ל"ג, ז). כשעלה משה להר סיני לקבל את הלוחות השניים הבטיח לו הקב"ה שהשכינה תשוב למחנה (ל"ד, ח-י), אולם יש צורך לבנות את המשכן כדי לקדם את שיבתה.

אם כן, לקרבנות המיוחדים של היום השמיני יש תכלית כפולה: א. לכפר על חטא העגל; ב. ליצור מחדש את חוויית מעמד הר סיני. כדי לכפר על חטא העגל, אהרון מביא חטאת ועולה, וגם בני ישראל מביאים חטאת ועולה (פס' ב-ג). בנוסף לכך, בני ישראל צריכים להקריב שלמים, בדיוק כשם שהקריבו במעמד הר סיני.

קרבנותיו המיוחדים של היום השמיני היו אירוע חד-פעמי. אף על פי כן, אנו מוצאים קרבנות דומים המוקרבים מדי שנה ומשקפים מטרה דומה. ביום הכיפורים, היום שבו מחל הקב"ה על חטא העגל, מוקרבים חטאת ועולה מיוחדים של הכוהן הגדול ושל בני ישראל. יום הכיפורים הוא מעין חנוכה מחדש של המשכן, במיוחד מבחינת תפקוד המשכן כמקום שבו מכפרים בני ישראל על חטאיהם. חג השבועות הוא המועד היחיד שבו מקריבים בני ישראל קרבן שלמים ציבורי (כ"ג, יח-יט). בני ישראל הקריבו לראשונה שלמים במעמד הר סיני (שמות כ"ד; ה). מכיוון שהמשכן מסייע להתמדת החוויה של מעמד זה, הקריבו בני ישראל שלמים בחנוכת המשכן ביום השמיני. על מנת לזכור אירוע זה אנו מקריבים בחג השבועות קרבן שלמים מיוחד (של ציבור), המזכיר את מעמד הר סיני.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

איש הסוד ואיש הנחמה

 

ספר בראשית כולו בנוי על ספרי התולדות. מ"אלה תולדות השמים והארץ" (פרקים ב עד ד), עד "אלה תֹלדות יעקב" (מפרק לז), עשרה ספרי תולדות. אבל "ספר תולדֹת אדם" (ה, א) שונה מ"תולדות השמים והארץ" בזה שהוא מבטא בחירה. לא שושלת קין שנדחתה, אלא שושלת שֵת מאנוש ועד נח – השושלת שנבחרה.

בתוך השושלת הזאת נזכר איש אחד שלא נאמר עליו שמת – "ויתהלך חנוך את הא-להים, ואיננו, כי לקח אֹתו א-להים" (ה, כד). מספר השנים שלו, שלוש מאות שישים וחמש שנה, מרמז על כך שחנוך התהלך את הא-לוהים עם סודות היקום, ובמיוחד עם סודות שנת החמה, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנת שמש. כך הבינו זאת אנשי בית שני בספר חנוך, שהוא כעין מדרש-סוד על סיפור חנוך.

אולם השורה התחתונה של הפרק איננו חנוך, אלא נח. נח שבשמו מקופלת גם מנוחה וגם נחמה – "זה ינחמנו ממעשנו ומֵעִצבון ידינו, מן האדמה אשר אֵרַרָהּ ה'" (ה, כט), כלומר מכל הקללות של הציביליזציה המושחתת.

והנה, חז"ל מסרו לנו דבר שלא נתפרש בכתוב – אשתו של נח הייתה אותה נעמה, האשה האחרונה שנזכרה בשושלת קין (ד, כב). נח משושלת שֵת, יחד עם נעמה משושלת קין הקימו את משפחת האדם שתשרוד, משפחת האדם שנבחרה לנחם את האנושות, ולבנות אותה מחדש.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

התגלות על תנאי


פרק ט' מתאר את אחד מרגעי השיא הגדולים ביותר שחווה עם ישראל מאז נהיה לעם: התגלות השכינה במשכן. אולם, עם כל ציפייתנו ליום נכבד זה, קיומו כרוך בהפתעה מסויימת. היום השמיני לא נזכר כלל בעת שה' ציווה את משה על המשכן והכנתו (בשמות כ"ט). מדוע הציווי על הקמת המשכן כולל רק את הכשרת הכוהנים לעבודתם (שבעת ימי המילואים), ולא את הציווי על תהליך השראת השכינה בתוך הבית (היום השמיני)?

שבעת ימי המילואים הם תשתית והכנה ליום השמיני, שבו נכנסה השכינה לראשונה למשכן וקידשה אותו בהתגלות לעיני כל העם. במשך שבעה ימים הכוהנים התקדשו והוכשרו לעבודתם, ובמקביל אליהם - גם המזבח קוּדש והוּכן, ורק בסופו של תהליך ההכנה וההכשרה הממושך - יכולה הייתה השכינה להיכנס ולשרות במשכן.

נראה שחסרונו של היום השמיני בציווי שבספר שמות מבקש לבטא את העובדה שאין שום ביטחון שהיום הזה אכן יתרחש! עם ישראל יכול לעשות ככל אשר צוּוָה - להשתדל בבניית המשכן, לקדש את כלי המשכן ולהכשיר את הכוהנים העובדים בו, ועדיין התגלות ה' וכניסתו למשכן נשארים תלויים ועומדים עד לרגע שבו ה' יחליט לעשות זאת. באופן מהותי, לא ניתן לצוות על היום השמיני לפני שהמשכן נבנה ולפני שבעת ימי המילואים. ציווי מעין זה היה הופך את השראת השכינה במשכן לתוצאה כמעט הכרחית של תהליך מאגי שהתרחש בשבעת ימי המילואים; ואין הדבר כך. השראת השכינה תלויה ברצונו החופשי של ה', ורק אם ימצא את עמו ראוי לכך - הוא ישרה את שכינתו בתוכם.

אמנם מטרת בניית המשכן ומטרתם של שבעת ימי המילואים הן היום השמיני והתגלות ה' במשכן, אך לא ניתן לצוות על יום זה. יום זה נשאר נעלם עד שיעלה ברצונו של ה' להיכנס ולדור במשכן שבנו לו בני האדם. להבנתנו, חלק מהותי מהתגלות ה' הוא ההפתעה שבעניין. אדם יכול להכין את עצמו להתגלות, לשאוף אליה ולהכין את הקרקע למימושה - ועדיין ההתגלות תלויה ועומדת. משבאה, היא פורצת בפתאומיות וללא התראה, ולאדם - עם כל מוכנותו הנפשית - לא נותר אלא להתפעם ולהודות: "וירא כל העם וירֹנו ויפלו על פניהם" (כד).

להסבר נוסף על פשר העניין ניתן לראות את הסרטון מאת פרופ' גרוסמן 'מי ציווה על היום השמיני?'

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון     

Volver al capítulo

היום השמיני - בח' בניסן


מתי חל היום השמיני למילואים? מתי נחנך המשכן ושרתה בו השכינה? חוסר הבהירות בפסוקים הביא למחלוקת בעניין זה. על פי רוב מדרשי חז"ל, ימי המילואים החלו בכ"ג באדר, והסתיימו בא' בניסן (ראה במדרש). אולם, על פי הפשט נראה שהמשכן הוקם בראש חודש ואילו השראת השכינה הייתה רק ביום השמיני למילואים, שהוא גם השמיני לחודש ניסן (כפירושו של ראב"ע, ואפשרות זו מופיעה במרומז בכמה מדרשים).

מתוך עיון מעמיק בפסוקים נציע אפשרות לפיה היו שתי התגלויות שונות של ה' בחנוכת המשכן, אשר נועדו לחנוך תפקידים שונים שמילא המשכן, בימים שונים זה מזה.

למשכן היו שני תפקידים:

א.  'משכן ההיוועדות' בו נועד ה' עם משה לצורך המשך נתינת התורה לישראל.

ב.  'משכן העבודה', שבו מקריבים הכהנים את קרבנותיהם של ישראל.

ובכן, מה בין א' בניסן לבין ח' בניסן?

בְ-א' בניסן נתקדש המשכן בכיסוי הענן ובכבוד ה' שמילאוֹ, ומאותו היום היה הדיבור אל משה מאוהל מועד מבין שני הכרובים. ביום זה הפך המשכן למשכן ההיוועדות – שבו יקבל משה את דבר ה' 'מלמעלה למטה', אך המשכן עדיין לא שימש לעבודתם של הכהנים כמקריבי קרבנותיהם של ישראל. רק בְ-ח' בניסן הפך המשכן גם למשכן העבודה, הקשור באהרן הכהן, מייצגם של ישראל המביאים אליו את קרבנותיהם 'מלמטה למעלה'. אז נראה כבוד ה' אל ישראל בירידת האש שאכלה את העולה על המזבח.

הסדר הזה – קדימת חנוכת משכן ההיוועדות לחנוכת משכן העבודה, כשביניהם מגשרים שבעת ימי המילואים – הוא מכוון ומשמעותי מאוד:

כהונתו של אהרן – נציגם של ישראל במשכן, נובעת מנבואתו של משה – שליח ה' המקבל את דברו במשכן. ועל כן באותם שבעת ימי המילואים שבהם נתקדשו אהרן ובניו להיות כהנים לה' שימש משה בכהונה, ורק מכוחו עברה הכהונה לאהרן ולבניו ביום השמיני. מובן שאין לראות בשבעת ימי המילואים רק ימי אימון ולימוד לאהרן ולבניו, אלא יש לראות בהם גשר מהותי בין חנוכת משכן ההיוועדות, שבו משה הוא הכהן היחיד – הוא המקים אותו והוא המשלימו בקיום ארבעת 'התמידים' – לבין חנוכת משכן העבודה, שבו משמשים בכהונה אהרן ובניו. בסיומם של שבעת הימים הללו עוברת הכהונה ממשה לאהרן – משליח ה' לשלוחם של ישראל.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

…and Made a Banquet

Jacob and Laban agreed on the terms of marriage and when Jacob believed that he had fulfilled his part of the bargain, he turned to Laban:

Then Jacob said to Laban, “Give me my wife, for my time is fulfilled, that I may cohabit with her.”

And Laban gathered all the people of the place and made a banquet.

When evening came, he took his daughter Leah and brought her to him; and he cohabited with her.

(Genesis 29:21-23)

 

The short description of the wedding seems unremarkable. Laban gathered his neighbors to join in the family celebration. At the same time, the specific language used by the Torah does require some explanation. We find that many of the classical commentaries note that specific format chosen by Laban – a banquet (mishteh) – and discuss its significance. Some suggest that alcoholic beverages were served at that wedding (the Hebrew root of the word mishteh implies that it was a drinking party) and that it was part of Laban’s plan – that a disoriented Jacob would be more likely to fall for his trick. As an example, the Hadar Zekeinim teaches:

“And Laban gathered all the people of the place and made a banquet.” Laban was the father of all tricksters, which is why he was known as Laban the Aramean (in Hebrew, the letters making up the words “Aramean” and “trickster” are the same). His intention was for Jacob to become drunk and to trick him when he was incapable of understanding.

 

Other commentaries note that such a celebration was normative practice, as the Peskita Zutreta says: “that was the custom.” But even from that comment we can discern that in the reader’s eye there is something unusual about this banquet.

 

Further focus on the words “he made a banquet” makes us realize that this language serves as a link to other banquets described in the Bible, and as a message that banquets like these foreshadow significant events. They serve as a trigger, warning that something is about to change or be transformed. The words “he made a banquet” serve the same purpose as tense music that is played at a climactic moment in a film. The music warns us that something is about to happen, that we should expect a turning-point in the movie’s plot. Here, too, the careful reader is made aware that something is about to happen, but – just like in the movies – there is nothing that can be done about it.

 

An example of how the banquet motif precedes an event appears in Parashat VaYeshev:

In three days Pharaoh will lift off your head and impale you upon a pole; and the birds will pick off your flesh.

On the third day—his birthday—Pharaoh made a banquet for all his officials…

            (Genesis 40:19-20)

 

In the story of Joseph interpreting the dreams of the Chief Cupbearer and Chief Baker, the reader is anxiously waiting for the results – will the interpretations suggested by Joseph turn out to be true? Will the dreams become reality? All this will be revealed at Pharaoh’s banquet.

 

We hardly need to mention the banquets described in the Book of Esther, where Achashverosh’s banquet leads to Queen Vashti being replaced by Esther, foreshadowing an entire plot-line and hinting to the redemption of Israel that will come at the end.

 

In King Solomon’s court a banquet also serves as a highlight and a moment of trial:

 

And God said to him, “Because you asked for this – you did not ask for long life, you did not ask for riches, you did not ask for the life of your enemies, but you asked for discernment in dispensing justice – I now do as you have spoken. I grant you a wise and discerning mind; there has never been anyone like you before, nor will anyone like you arise again…

Then Solomon awoke: it was a dream! He went to Jerusalem, stood before the Ark of the Covenant of the Lord, and sacrificed burnt offerings and presented offerings of well-being; and he made a banquet for all his courtiers.

Later two prostitutes came to the king and stood before him.

(I Kings 3:11-16)

 

After King Solomon asked for wisdom and for the ability to understand and dispense justice, he makes a banquet. Immediately afterwards we hear of the two women who approach him for “The Judgement of Solomon,” the court ruling that made King Solomon – and his wisdom – famous around the world.  

 

But banquets – and their significance – change with time, and they serve a different purpose in the time of the rabbinic sages. Similar to Plato's banquet, which served as an opportunity for an in-depth philosophical discussion of the meaning of love and desire, in the time of the sages we also find that a banquet was an opportunity for serious, in-depth conversation.

Rabbi Akiva said: I asked Rabban Gamaliel and Rabbi Yehoshua while at the butcher shop in Emmaus where they had gone to purchase an animal for his son’s banquet:

What is the status of an individual who accidentally commits incest with his sister, his father’s sister and his mother’s sister all in a single episode of forgetfulness? Is he obligated to bring just a single sin-offering, or must he bring a separate offering for each event?

They responded to him: We have not heard a ruling on this matter, but we have a tradition that if someone engaged in relations with five different menstruating women in a single episode of forgetfulness, he must bring a separate offering for each event, and we believe that your case can be derived by means of an Argumentum a fortiori .

(Sifra Leviticus – Dibura D’hovah 1:1)

 

The question raised by Rabbi Akiva in the butcher shop in the context of preparing for a banquet is a theoretical question dealing with the number of sacrifices that need to be brought if one repeats similar sinful acts accidentally. The main point of the discussion was to consider different sides of a basic issue having to do with the most sensitive questions regarding the laws of sin-offerings for inadvertent sinful acts.

 

We observe that the banquet changes from a motif of tension and expectation of a plot change to an opportunity for collegial intellectual discussion and the spiritual gratification of the rabbinic house of study. The banquet changes from a place of looking forward to a future event to a place of reality, of being present.

 

The change in the meaning of a banquet, from its significance in the Written Torah to that of the Oral Law, matches a conceptual idea expressed in the kabbalistic Sod, which distinguishes between mishteh shel din (a banquet of justice) and mishteh shel hesed (a banquet of undeserved lovingkindness). In parallel, the Written Torah represents the banquet of justice, while the Oral Law – as is always the case – represents the element of  lovingkindness.

  

Rabbi Zadok hints to this distinction when he explains that there are two types of wine – there is white wine and red wine – which is to say, there is lovingkindness and justice. He writes:

In the future we will learn from the verse: “and Abraham held a great feast on the day that Isaac was weaned” (Genesis 21:8) that on the day when kindness will be shown to Isaac’s descendants, the Holy One Blessed be He will make a banquet for the righteous ones (see Pesahim 119b). This is based on the idea expressed in the Holy Zohar in this parashah that in this world My Name is written with the letters Heh-Vav-Yud-Heh, but it is pronounced Alef-Dalet-Nun-Yud, but in the World to Come it will be written Heh-Vav-Yud-Heh and pronounced Heh-Vav-Yud-Heh, for there will be lovingkindness from every side.

(Pri Zadik, Bamidbar, Parashat Pinhas)

 

There are banquets and then there are banquets. There are banquets that hearken to the future, to the element of justice, of tension about what is to come. That is the banquet prepared by Abraham on the day that Isaac was weaned. The perspective at that banquet was the viewpoint of the Jewish people looking forward from that moment of justice – of “The fear of Isaac” – towards the flow of history that had yet to unfold. In a future time, however, when our long and arduous journey will finally come to an end, we will sit comfortably at the banquet prepared by the Holy One, Blessed be He.

 

From a psychological standpoint, the two elements of banquets and wine all come together. Drinking wine allows one to enter into the depths and hidden parts of one’s heart – “when wine enters, secrets come out” (Eruvin 65a). It is the admission ticket into hidden places, which is exactly why it comes together with an element of unhealthy tipsiness and confusion. But it also has a deep truth to it, a truth that aims with great accuracy to the very heart of the matter.

 

Being tricked into taking Leah as his wife was the result of deceit, but it also extracts a deep-seated truth that turns out to be a source of blessings and abundance for Jacob.

Volver al capítulo

היום השמיני - בראש חודש ניסן

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט', א)

 

סדר עולם רבה (ליינר) פרק ז

התחילו ז' ימי המלואים בכ"ג באדר, ובאחד בניסן שלמו.

כל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן בכל בקר ובקר ומקריב עליו קרבנות ומפרקו, ובשמיני העמידו ולא פרקו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף בשמיני העמידו ופירקו.

... ויהי ביום השמיני... אחד בשבת היה, וראש חדש ניסן היה,

ובו ביום עמדו אהרן ובניו ורחצו את ידיהם ואת רגליהם מן הכיור, ועבדו את כל העבודות, והסדירום על הסדר (ויקרא ט')

ובו ביום התחילו הנשיאים להקריב, שנאמר: "ויהי המקריב ביום הראשון" (במדבר ז', יב),

ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לשכון שכינה בישראל... ראשון לחדשים, ראשון לשחיטת צפון, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לירידת האש, שנאמר "ותצא אש" וגו' (ויקרא ט', כד).


לקריאת פוסט העוסק בנושא זה מאת הרב אלחנן סמט

 

 

 

סדר עולם רבה - סדר עולם רבה הוא חיבור ייחודי בספרות חז"ל. החיבור מפרט אירועים היסטוריים שהתרחשו בתקופת המקרא על פי סדר זמנים נכון. הכרונוגרפיה בסדר עולם היא מדרשית, מכיוון שהחיבור דורש פסוקים על מנת לקבוע את זמנם של אישים או של אירועים שונים. החיבור כתוב בעברית והוא נוצר ככל הנראה בתקופת התנאים בארץ ישראל, על ידי מחבר אחד. מהדורה מדעית נרחבת התפרסמה לפני כמה שנים על ידי פרופ' חיים מליקובסקי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

כהנים - שלוחי ישראל


אנו נמצאים ממש בסופו של ספר שמות, עם סיום בניית המשכן ורגע לפני השראת השכינה. לא במקרה נשארו בגדי הכהונה לסוף - עכשיו, כשהמשכן עומד על תילו, הגיע תורם של המשרתים בקודש להתכונן.

כל סוגית הכהונה מעלה תהיות רבות בקשר למקומם של המעמדות בעם ישראל. מלכתחילה היו אמורים לכהן במקדש בכורות ישראל- נציגים מכל חלקי העם, אך במצב הנוכחי שנוצר הועברה הכהונה לבני משפחה אחת- בני אהרון.

הבעיה שעלולה להיווצר כאן היא של ניתוק עבודת המקדש משאר העם, שיכולים להרגיש כאילו התפקיד נלקח מהם וניתן לקבוצת יחידי סגולה המנותקת ומרוממת משאר העם.
כיצד ניתן לשמור על צביון הכהונה כמקושר לכל העם למרות העברת התפקיד למשפחה יחידה?

הקב"ה דאג מראש לבעיה. עצם בגדי הכהונה מייצגים את תפקידו של הכהן כשליח של כל עם ישראל.

החלק הבולט ביותר בבגדי הכהן הגדול הוא החושן, המונח על לב אהרן. החושן, שאבניו הובאו ע"י ראשי השבטים השונים, מסמל את העובדה שכלל ישראל נמצא בליבו של הכהן תמיד. מעבר לכך, האורים ותומים שוכנים מתחת לחושן, כרמז לכך שהשראת השכינה באה דווקא ממקום זה של כלל ישראל.

בנוסף לחושן עצמו, לכהן היו שתי אבנים על כתפיו, עם שמות שבטי ישראל כתובים גם בהם- שישה בכל צד, כך שהכהן נושא את כל ישראל על הכתפיים- מילולית ורעיונית.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

מעלת המשכן

 

עם סיום מעשה המשכן, עורכים מפקד: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" (כא). במפקד זה מונים את כמות הכסף הזהב והנחושת שנדרשו לעבודת המשכן וכן מונים את כל הכלים שנעשו.

מפקד זה מבטא את מעלתו הגדולה של המשכן:

ראשית, משה הוא זה שפיקח ישירות על המפקד הזה: "אשר פקד על פי משה". השגחתו הישירה של משה על המפקד מחדדת לנו את חשיבותו ומעלתו של המשכן.

דבר נוסף שמחדד לנו את מעלתו הרבה של המשכן הוא עצם המפקד. בתחילת ספר במדבר ה' מורה למשה לפקוד את העם, ואומר שם רש''י (במדבר א, א):
"מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים – מנאן; וכשנפלו בעגל – מנאן, לידע מנין הנותרים; כשבא להשרות שכינתו עליהם – מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם"
כלומר, הספירה מבטאת גילוי חיבה. מכאן ניתן ללמוד על המעלה הגדולה של המשכן: כמו שה' מורה על ספירת עמ''י מאהבתו אליו, כך גם פוקדים את כלי המשכן בסיום בנייתם.

נקודה שלישית היא הלשון המיוחדת - רוב המקומות בתורה בהם נאמר לשון 'פקד' מדובר בספירה של בני אדם, או בהעלאת זכרונם באופן מיוחד. במקרה שלנו הופעת פועל זה על כלי המשכן מעלה את ערכו ואת חשיבותו.

ההשגחה ותשומת הלב היתירה לכלים, המתבטאת הן באופן המפקד והן בדרך שמסופר לנו עליו, מדגישה לנו את חשיבות המפעל הזה.

 

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהוה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

על חוק ופריעת חוק


מותם הטראגי של בני אהרון מתרחש בשיאן של חגיגות חנוכת המשכן.
מן הכתובים עולה, כי נדב ואביהוא הקריבו 'אש זרה', אולם חוסר הבהירות בהבנת החטא הוליד מדרשים ופרשנויות מסוגים שונים. אנו בוחרים בגישה הפרשנית המייחסת לנדב ואביהוא כוונות דתיות, רעיון המופיע בין היתר בביאורו של נפתלי הרץ וייזל:
"נדב ואביהוא גדולי עולם היו, וחלילה להם לעבור בזדון את פי ה', אבל מתוך שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים ולהקטיר כל אחד קטורת...".
הבנה זו בדבר טוהר כוונותיהם של נדב ואביהו עולה מן הפסוקים, המקדימים את תיאור החטא:
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ט', כג-כד).
להבנתנו, נדב ואביהוא רצו לאחוז עוד רגע אחד בחוויית השיא הדתי בו נגלה כבוד ה' ואש יצאה ואכלה את הקרבנות שעל המזבח.
הכתוב קושר בין שני האירועים באמצעות המילה אש, האש היוצאת מלפני ה' אל המזבח, האש הזרה שמקריבים בני אהרון והאש היוצאת מעם ה' ושורפת אותם.
מיד לאחר מכן מבוארים החוקים והכללים הנהוגים במשכן: האיסור להתאבל, האיסור לשתות יין ,ההבדלה החד משמעית בין הקודש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור. בעבודת ה' במשכן אין מקום לאקסטזה או לפריצת הגבולות, הכללים ברורים, ומי שמבקש להפר אותם, נענש מיד.
זוהי תרבות עבודת הקודש שבתורה. אנו מניחים, כי זוהי אף הדרך הראויה לעבוד את ה' גם כיום. החוק הוא חוק, ואין לפרוע אותו, אף לא בשעת התרוממות רוח דתית.
אך מה לגבי התחום שמחוץ לקודש? התרבות הישראלית מכירה לעיתים שכוונות ראויות מצדיקות הפרה מסוימת של הכללים, ובמילים ברורות יותר: פריעת החוק.
תרבות זו מוכרת מימי הפלמ"ח: אימונים מפרכים ביום וסחיבת תרנגולות מן הלול בלילה. אין מדובר בפולקלור של שנות הארבעים בלבד, אלא בתופעה המוטמעת היטב, במשמעות שמייחסת התרבות הישראלית לחוק: כשישנה הצדקה ראויה לכך, הרי שהחוק משמש כהמלצה בלבד.
פרופסור אהוד שפרינצק כינה תופעה זו בשם: 'אי-ליגאליזם':
"אוריינטציה שאינה רואה בכיבוד החוק ערך בסיסי, אלא צורת התנהגות מסוימת, שניתן או לא ניתן להתנהג לפיה, על פי שיקולים של כדאיות ... " (אי-ליגאליזם בחברה הישראלית, אהוד שפרינצק, 1986). 
מה מלמד הביטוי הזה, אי-ליגאליזם, עלינו הישראלים? מה הוא מאפשר? מה הוא חוסם?
לו היינו מתחילים שוב מהתחלה, האם כך היינו בוחרים לעצב את התרבות שלנו?


באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

משה משמש בכהונה


בפרק ח' מתוארים ימי המילואים, שבהם משה עסק בעבודת המשכן ושימש, למעשה, ככהן.

לדעת תוספות (עבודה זרה ל"ד ע"א), למשה היה מעמד של כהן בימי המילואים, ומעמדו היה זהה למעמד אהרון ובניו. אולם משה היה הכהן היחיד שיכול לשמש במשכן במשך ימי המילואים, משום שאהרון ובניו היו צריכים חניכה, ואילו משה לא נצרך לתהליך חנוכת המשכן כדי שיוכל לעבוד (ניתן לומר שהוא כבר נתקדש לעבודה בשעה ששהה בהר סיני).

ביום השמיני של ימי המילואים, נעשתה העברת הכהונה ממשה לאהרון ולבניו. החל מהעברה זו, נפרדו תפקידיהם של אהרון ומשה. מאותו היום, משה הוא נביא, ואהרון הוא כהן. משה היה זה שקיבל מסרים מהקב"ה והעביר אותם לעם. אהרון היה זה שעסק בעבודת המשכן על פי ציווי הקב"ה למשה.

ההפרדה בין תפקיד הנביא לתפקיד הכהן והעימות בין שני התפקידים, מופיעים לעתים קרובות בתנ"ך. הנביאים מזכירים לעם שהקרבת הקרבנות איננה הדרך היחידה והעקרית לעבודת ה', וצריכה להתבצע מתוך כנות דתית.

עימות זה נובע מהבדל בסיסי שבין שני התפקידים. תפקיד הכהן הוא לבצע את העבודה בדייקנות, לנהוג על פי הכתוב בספר החוקים של העבודה. העקרונות המנחים בעבודת הכהן הם השגרה, ההתמדה, הנאמנות למערכת והמחויבות לתפקודה התקין. לעומתו, תפקיד הנביא הוא להביא מסרים חדשים מהקב"ה לעמו. מסריו בוערים כלהבה, ותפקידו להוביל לשינוי. הנביא הוא אדם בעל אישיות סוחפת וכריזמטית, המכניסה משמעות רוחנית לחיי העם, ומוסיפה חיות בעבודת ה' של הסובבים אותה.

בדיוק בשל חלוקה יסודית זו בין תפקיד הכהן ותפקיד הנביא, היה זה הכרחי שדווקא משה ישמש ככהן בימי המילואים. היה צורך בגדול הנביאים כדי שיצית את אש עבודת ה' בטקס שהיווה את חנוכת המשכן. אחר כך, תפקידים אלו התפצלו, ואהרון החליף את משה בתפקיד הכהן. ואולם, אהרון ישמר את הרוח שפיעמה במשה כאשר מילא את תפקיד הכהן. אהרון יבצע את העבודה כשהוא מושפע מהעוצמה הרוחנית ומתחושת ההנחיה הא-להית שהיו במשה בשעה שעבד במשכן.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.