הביאור הרווח יותר במפרשים לאורך הדורות הוא להבין את שם הקורבן - 'שלמים' - מלשון 'שלום'. אלא שצריך לבאר מהו השלום שעליו מדובר כאן? מי עושה שלום עם מי?

רש"י (בעקבות הספרא) מבאר את הביטוי 'שלום' כנובע מֵחֲלֻקַּת הקורבן בין כל המשתתפים: "שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים". העובדה שגם המזבח מקבל חלק מהקורבן (האימורין), גם הכוהנים (חזה ושוק) וגם הבעלים (כל הבשר), משקף את השלום שיש בין כולם, ואולי אף מוסיף לו.

אולם נדמה שההבנה המידית יותר היא שהשלום הנרמז בשם הקורבן משקף את השלום שיש בין המקריב לקונו.
למונח 'שלום' יש בעברית המקראית משמעות דומה לזו של ברית; הוא מבטא פיוס, רעות וידידות. די להזכיר בהקשר זה את הצירוף 'ברית שלום' שנזכר בדברי ה' על פנחס: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כ"ה, יב), או בנבואת יחזקאל: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם" (יחזקאל ל"ז, כו).

בימי קדם (כמו גם בימינו) בעת כריתת ברית היו סועדים כורתי הברית אלו עם אלו. כשבאו אבימלך וחבורתו לכרות ברית עם יצחק הם הזכירו שוב ושוב שהם באו לברית שלום – "תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ... וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (בראשית כ"ו, כח-לא). הסכמת יצחק לברית המוצעת לו מתממשת בסיפור בהזמנתם לסעודה משותפת: "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שם, ל). סעודת ברית מעין זו מתממשת בכל הבאת זבח שלמים.

דומני שניתן לתמוך את אופי השמחה והרעות שמלווים את הקרבת זבח השלמים בדין המיוחד של זבח השלמים, שגם הבעלים משתתפים באכילתו, ולמעשה הם אלו שאוכלים את רוב הבהמה.
זהו רעיון אמיץ ונועז: אדם מביא קורבן לא-לוהיו, וה' כביכול אומר לו: 'אם אתה כבר פה, בוא וסעד עמי'.
אם יסלחו לי הקוראים אעז ואומר שהרעיון העומד מבעד לאכילת הבעלים את קורבנו הוא שמביא הקורבן וה' יושבים סביב אותו השולחן ואוכלים בצוותא סעודת ברית. גם אם ה' הוא היושב בראש השולחן והאדם הוא האורח שהוזמן לסעודה זו, קשה להפריז בדרמטיות ובנועזות של אווירה דתית זו שנלווית לקורבן זבח השלמים.

נערך ע"י צוות אתר התנך

מתוך הסדרה 'תורת הקרבנות' באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון