A Gift

According to the teaching of the Rabbinic Sages, Jacob prepared himself for the meeting with his brother, Esau, in three ways – he prepared a gift, he prayed and he made preparations for battle. This three-pronged complicated plan serves as testimony to the concerns and doubts that plagued Jacob as he prepared for this event. Of the three, turning to God in prayer seems to be the most obvious approach, inasmuch as God has served to protect Jacob throughout his sojourn over the years. The gift is a practical, physical act that Jacob chooses in the hope that he will be able to gain peace and avoid the final possibility – the battle – that he fears. Only if left with no choice will Jacob fight to protect his family.

 

When preparing the gift, it is interesting to examine how Jacob chooses to act. Jacob does not bring the gift himself, rather he attempts to avoid a face-to-face interaction, and send the gifts with a series of messengers who are asked to go and meet Esau.

 

The concept of having an agent substitute for one’s own direct participation is commonplace in rabbinic literature, where it is applied in a wide variety of situations. According to Jewish law, although a person can ordinarily appoint an agent to carry out a given act on his behalf, it will not work in all cases. Just as you cannot appoint someone to eat on your behalf, similarly you cannot appoint someone to lay tefillin on your behalf. Nevertheless, an agent can be appointed to sell hametz, to deliver a divorce document, and even – theoretically – for a man to betroth a woman. The agent represents the person who appoints him, and therefore must understand his role and what he is meant to do. The agent acts as the long arm of the person who appointed him, and it is his responsibility to carry out his role in as exact a manner as he can.

 

The fact that Jewish law recognizes the validity of an agent acting on another’s behalf does not free us from asking who might choose to appoint an agent rather than perform the job himself, and why would he might choose to do so. In the context of marriage, the Talmud teaches “it is more fitting that the mitzva be performed by the man himself than by means of his agent” (Bavli Kiddushin 41a), since it is obvious that under normal circumstances we understand that something is “lost” if the groom does not appear at the wedding. We anticipate that a man planning to marry a woman will take the ceremony seriously, will meet his soon-to-be wife and look her in the eyes as they prepare for a life together. We want the act to be a personal, intimate act, even if the letter-of-the-law would permit an agent to accomplish it.

 

Why, then, might someone decide to appoint an agent to perform his obligation?  

 

There can be many reasons why someone might choose to appoint an agent, depending on the specific situation.

 

In the case of divorce, for example, we can easily understand why the man may not want to interact directly with the woman. The husband wants to avoid direct contact; he does not want to face his wife’s withering gaze. Similarly, when a supervisor must fire a worker, he cannot relish the task, and will do everything in his power to pass that responsibility onto others. People often try to avoid performing unpleasant acts.

 

But there are other reasons that a person may choose an agent to represent him. Sometimes a person is simply too busy or distracted to take care of certain things. A high-level executive, for example, may not have the time or the inclination to worry about mundane tasks, so he hires workers to do them, allowing him to focus on his more pressing concerns. In such cases, even personal obligations may be turned over to representatives for them to deal with.

 

On occasion, it is not the status of the person appointing the agent that requires another to act on his behalf, rather it is the status of the recipient. Sometimes it is simply impossible to reach out to someone on a personal level, and delivery of a gift or a message can only be done through intermediaries.

 

We have observed three reasons that an agent may be appointed to act in the place of the primary person – a lack of comfort with performing the task, a person who is too busy or important to deal with the task on his own and when the recipient can only be approached by a third-party. All three of these can be read into the interaction between Jacob and Esau when Jacob sends gifts to Esau by means of an intermediary.

 

First – we can assume that Jacob fears the meeting with his brother. He wants to avoid looking into the eyes of his brother, from whom he took both the birthright and their father’s blessing before escaping like a robber in the night. This presents a problem, however, for with regard to gifts – as in cases of betrothal – if the gift is not hand-delivered, only a small part of the intention of the gift can be fulfilled. The object may change hands, but the intimacy that is part of personal gift-giving is left out. That absence is evident in our story.

 

Second – it is possible that Jacob chooses to send the gifts in this fashion because he wants to also send the message that he is now in a different stage of life. He is coming to meet Esau, not as a simple, naïve yeshiva student, but as a man with wives and children, with wealth, and a large contingent of supporters. He is not someone to be trifled with. Any threat or attack would be viewed as a casus belli, and his personal army would intervene.

 

Finally – Jacob may want to deliver a message to Esau that he recognizes that his status has changed and cannot view the upcoming meeting as a simple reunion between brothers. As a powerful and important man, it is difficult for Jacob to approach him. After all, Esau rules over vast lands and has his own extended family – how could Jacob approach him directly with a gift?

 

It appears that of the three possibilities, Esau chose to accept the last one, in saying “I have enough, my brother; let what you have remain yours” (Genesis 33:9). He is not an ordinary man; he is an important person, who possesses great wealth. Jacob, in turn, presents himself in a similar fashion, saying “Please accept my present which has been brought to you, for God has favored me and I have plenty” (Genesis 33:11).

 

The narrator, however, shares another perspective, and tells the reader of Jacob’s fears. We learn that as Esau approaches, Jacob becomes more and more concerned, and he begins to plan for every eventuality, given the impending disaster. It is clear that the Torah is suggesting that by sending gifts, Jacob hoped to avoid a direct interaction.

 

Ultimately, the discussion that takes place between Jacob and Esau surrounding the gifts was not a conversation between two brothers, but between two people who viewed themselves as princes of the land. In truth, it appears that Jacob’s ploy was successful – by using messengers to deliver the gifts and by avoiding the initial meeting, the two sides were able to present themselves as people of importance who were above the petty disagreements of children and who were past wrestling over a faint childhood memory. In the end, Jacob’s fear of intimate contact with his brother succeeded in creating a sense of distance, offering him protection from Esau’s wrath.

Volver al capítulo

תקציר ויקרא פרק ח'

פרקנו מתאר את טקס ימי המילואים שהתרחש עם חנוכת המשכן. הציווי על הטקס ניתן בספר שמות, בפרק כ"ט (וכדאי להשוות את האמור כאן לתקציר הפרק שם). ניתן לחלק את הפרק לשני חלקים עיקריים. החלק הראשון עוסק בהקדשת הכהנים, המשכן וכליו ואילו החלק השני עוסק בעבודת הקרבנות, ולבסוף בא סיכום.

פתיחה (א-ד)

הכתוב בוחר לפתוח את תיאור הטקס בכינוס כל ה"משתתפים": אהרן ובניו הכהנים, שמן המשחה, פר החטאת, שני האלים, סל המצות ואחרונים חביבים: "כָּל-הָעֵדָה" שעומדת בפתח אהל מועד.

חלק ראשון: הכנת הכהנים והמשכן לטקס המילואים (ז-יג)

שלב ראשון: רחיצה והלבשת אהרן בבגדיו (ז-ט)

בתחילה יש לרחוץ במים את אהרן ובניו. לאחר מכן הכתוב עובר לתאר את הלבשת אהרן בבגדי הכהן הגדול "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה".

שלב שני: שמן המשחה על המשכן ואהרן (י-יא)

לאחר שאהרן לבוש יש למשוח את שמן המשחה על המשכן וכליו ואז גם על אהרן "וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ" (יב)

שלב שלישי: הלבשת הכהנים בבגדיהם (יג)

לאחר שאהרן לבוש, המשכן משוח וגם אהרן – זה הזמן גם להלביש את הכהנים הרגילים בבגדיהם, ושוב גם כאן חוזר הפזמון כמו בשלב הראשון "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה".

חלק שני: עבודת הקרבנות בימי המילואים (יד-כח)

כמו החלק הראשון גם החלק הזה בנוי בצורה מסודרת, אלא שכאן יש הדרגתיות ברורה: מפר החטאת, הרגיל ועד לקרבן המילואים הייחודי ליום זה.

פר החטאת (יד-יז)

הקרבן הראשון הוא פר החטאת. אהרן ובניו סומכים את ידיהם על ראש הפר והוא נשחט. משה לוקח מן הדם ומזה על המזבח ובכך 'מחטא' את המזבח. את האיברים הפנימיים משה מקטיר על המזבח ואת שאר האיברים הוא שורף באש מחוץ למחנה "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (יז).

שני האילים (יח-כא)

לאחר פר החטאת מוקרבים שני אילים: איל לעולה ואיל המילואים. איל העולה מוקרב כמו איל רגיל: שוב אהרן ובניו סומכים את ידיהם על ראש האיל, שוב הוא נשחט ושוב משה זורק את הדם על המזבח וכל חלקיו עולים על המזבח לעולה, ושוב הפזמון "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (כא).

איל המילואים לעומת זאת שונה בעבודת הדם שלו: לאחר הסמיכה משה לוקח מדם האיל ונותן "עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן-אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית" (כג). הדם שנשאר נזרק על המזבח סביב.

קרבן המילואים (כה-כח)

קרבן המילואים מורכב מאיבריו הפנימים של אייל המילואים ומוסיפים להם מיני מאפים שונים. את הכול משה נותן "עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו" (כפות הידיים) ומניפים אותם תנופה "לִפְנֵי ה'" (כז). משה לוקח את הקרבן מידיהם ומקטיר למזבח. את החזה (של איל המילואים) משה מניף תנופה וגם כאן הכול נעשה "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (כט).

חלק שלישי: סיום הטקס (כט-לו)

לאחר כל זה שוב משה לוקח משמן המשחה ומוסיף לו את הדם מהמזבח ומזה על אהרן ובניו ועל בגדיהם "וַיְקַדֵּשׁ אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בִּגְדֵי בָנָיו" (ל). לאחר הקדשתם, הכהנים יכולים לאכול ומשה מצווה אותם "בַּשְּׁלוּ אֶת-הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים". את כלל הפעולות האלה יש לבצע בכל יום למשך שבעה ימים שהם "שבעת ימי המילואים". הכתוב שוב חותם בפזמון אך הפעם משנה "וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה" (לו). ההקדשה הצליחה.

Volver al capítulo

חוטא ומחטא


קורבן חטאת בא בתורה בעיקר בשלושה הקשרים:

א. במשך שבעת ימי המילואים עת חנכו את המשכן וקידשו את כליו הקריבו קרבן חטאת אחד ביום.

ב. לאחר טומאה חמורה שהאדם נטמא בה לשבעה ימים לפחות, עליו להביא בתום ספירת ימי טהרתו קורבן חטאת למשכן (כך זב וזבה או נזיר למשל).

ג. החטאת המפורשת בפרקנו – על חטא שנעשה בשגגה: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה" (ד', ב).

כדי להבין את משמעות הקורבן והחוט המקשר בין המקרים, צריך להקדים ולברר מה משמעות הלשון 'חטאת'?

פרשנים רבים מבארים ש'חטאת' בא מלשון 'חטא'. כך למשל כתב רמב"ן, בדבריו על קורבן האשם:
"והנראה בעיני, כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו... ו'חטאת' מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון 'אל השערה ולא יחטיא'" (רמב"ן ה', טו).
כלומר, הלשון של 'חטאת' מורה על 'חטא' שנעשה בשוגג ובטעות, 'דבר נטה בו מן הדרך'.

ברם אפשר ללכת בכיוון אחר לגמרי, ולראות את המילה 'חטאת' שבשם הקורבן כנגזרת מלשון 'חיטוי' ולא מלשון 'חטא'.
ראיה טובה לכיוון זה יש במצוות אפר פרה אדומה, שם נאמר: "וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא" (במדבר י"ט, ט). ומסביר שם רש"י: "חטאת הוא – לשון חטוי כפשוטו".

לאור כך משתנה באחת כל תפקיד החטאת: עיקר תפקיד קורבן זה איננו מתנה לה' אלא חיטוי המשכן או המזבח.

מאחר שקורבן חטאת הוא קורבן חיטוי – טהרה מטומאה – הרי שהמקום ה'טבעי' למצוא אותו הוא בתהליך הכשרת המזבח לראשונה, או בהקשרי טומאה במחנה שמטמאת גם את המשכן (שם על הטמאים לחטֵא את המשכן מפני הטומאה שהם הוסיפו לו).

הדבר שדורש בירור רחב יותר הוא מדוע החוטא בשגגה מביא 'חטאת'?

ביאור העניין קשור בפסוק מעבודת יום הכיפורים. שם נאמר שהכהן מכפר על הקודש "מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" (ט"ז, טז). מסתבר שלא רק מפני טומאה ממשית יש לחטא את הקודש, אלא גם מפני טומאה מופשטת שנגרמת עקב חטאים ופשעים.

כל מעשה עוון שאדם מישראל עושה, יוצר טומאה שעלולה לפגוע בהשראת השכינה בישראל; קורבן החטאת מחטא את הבית ומאפשר לשכינה להמשיך ולנכוח בתוך מחנה ישראל.

עוד על עניינו של קרבן החטאת כמחטא ניתן לקרוא בפוסט מאת נתנאל שפיגל 'האם חטאה היולדת?'


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא מתוך הסדרה 'תורת הקרבנות', באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

האם חטאה היולדת?


בפרקנו הכתוב עוסק בטומאת היולדת, ומצווה עליה להביא קרבן חטאת: "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן" (ו). הפרשנים והדרשנים עסקו בשאלה מדוע היולדת צריכה להביא חטאת? במה חטאה?

התשובה המקובלת בעקבות חז"ל היא שהיולדת נשבעה בזמן הלידה שלא תהיה עוד עם בעלה בעקבות צערה בשעת הלידה וקרבן החטאת מכסה על שבועה זו ולמעשה "מבטל" אותה (לקריאת המדרש). הפירוש הזה (שהתקבל גם אצל כמה מפרשני ימי הביניים) קשה מאוד. התורה כלל לא מציינת שבועה כזאת ולא מזכירה שבועה זו כחטא של האישה.

נדמה שאם נפרש שקרבן חטאת הוא לא מלשון "חטא" אלא מלשון "חיטוי" כפי שכבר העיר שד"ל, הדברים בהירים: "אך נקרא חטאת כשעושין בו חיטוי על קרנות המזבח, ומפני שקוראים להזהה חיטוי כדברי הקרא: 'תחטאני באזוב' (תהלים נ"א, ט), על כן נקרא הקרבן הזה חטאת, לא מפני שבא על חטא" (שד"ל ויקרא ד', ג). לפי הנחה זו קרבן חטאת לא בא לכפר על חטא שהאדם עשה אלא לצורך חיטוי הטומאה שדבקה במשכן בעקבות מעשי האדם. יעקב מילגרום פיתח שיטה זאת והראה כיצד החטאת הפנימית והחיצונית קשורות לגודל הטומאה שיש במשכן שיש לחטא אותה, וכך הוא מסביר את ההבדל בין חטאת פנימית לחטאת חיצונית.

על כל פנים בהנחה שקרבן חטאת בא לצורך חיטוי המשכן מפני הטומאה, מובן היטב מדוע היולדת מקריבה קרבן חטאת. בשעת הלידה יוצא דם רב מגוף האישה שמטמא אותה. מסתבר שהטומאה הזו נדבקת לא רק באישה אלא גם במקום השראת השכינה: במשכן. אולי יש כאן הד לתפיסה לפיה ה' שותף בשעת לידת הולד, וכמו שהאישה נטמאת, גם המשכן עצמו נטמא. מכיוון שהמשכן נטמא יש להקריב קרבן חטאת שמחטא את המשכן מהטומאה. לפי זה קרבן החטאת משתלב היטב בהקשר של הפרק כולו: הפרק עוסק בדיני טומאה וטהרה של האישה ומסתבר שקרבן החטאת עוסק בטהרה ובחיטוי של המשכן מפני הטומאה שנוצרה עם לידתו של הולד החדש.

עוד על עניינו של קרבן החטאת כמחטא ניתן לקרוא בפוסט מאת פרופ' יונתן גרוסמן 'חוטא ומחטא'

Volver al capítulo

קרבן טהרה

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן־יוֹנָה אוֹ־תֹר לְחַטָּאת אֶל־פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד אֶל־הַכֹּהֵן׃ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ" (ויקרא י"ב, ו-ז)

 

יאמר שתקריב כופר נפשה לפני ה' שתטהר ממקור דמיה,

כי האשה בלדתה תהיה לה מעין נרפס ומקור משחת,

ואחרי עמדה בימי הנקיון...

תביא כופר נפשה שיעמוד מקורה ושתטהר,

כי השם יתעלה רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון. חי ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

שבועת היולדת

"ובִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן־יוֹנָה אוֹ־תֹר לְחַטָּאת אֶל־פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד אֶל־הַכֹּהֵן" (ויקרא י"ב, ו)

 

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תזריע סימן ד

למה היא מביאה קרבן?

אמרו רבותינו ז"ל: מאה פעיות האשה פועה... כשהיא יושבת על המשבר

צ"ט למיתה ואחת לחיים

וכיון שהצרות מקיפות אותה היא נודרת שלא תזקק עוד לאישה,

לפיכך מביאה קרבן שנאמר תביא כבש בן שנתו. 

 

 

 

מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

שמונה ימי מילה


"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא׃ וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ב-ג).

לדעת רב אסי (שבת קלה ע"א), הכתוב כורך את מצוות המילה ביום השמיני לטומאת היולדת שבעה ימים. מכך ניתן ללמוד שהמילה נעשית ביום השמיני מפני שהאם היולדת טמאה שבעה ימים, ומחכים לטהרתה כדי לעשות את המילה. אלמלא הייתה האישה היולדת זכר טמאה שבעת ימים היה ראוי שהמילה תיעשה ביום הראשון ללידת הבן.

אולם, יש דעות לפיהן המילה ביום השמיני איננה קשורה לטומאת היולדת.

כך כתב הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק שלישי פרק מט):

"והטעם שהמילה בשמיני, מפני שכל חי בזמן שנולד חלוש מאוד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עד כה בבטן, עד עבור שבעה ימים, ואז נחשב מן היוצאים לאוויר העולם. הלא תראה כי גם בבהמות נקבע עניין זה 'שבעת ימים יהיה עם אמו' וגו' (שמות כ"ב, כט), וכאילו הוא לפני כן נפל".

אפשר שלפני הרמב"ם עמדו דברי מדרש דברים רבה ראש פרשת כי תצא:

"ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו, להמתין לו עד שיהא בו כוחו".

הבהרה רפואית מודרנית של טעם זה נמצאת במאמרה של ד"ר אילה אברהמוב ('בעיות הקרישה והדימום ביילוד והשלכותיהם על ביצוע המילה' בספר אסיא כרך ג עמ' 384-386) :

"ברית מילה היא פעולה כירורגית הזקוקה לשם ביצועה המוצלח למנגנון קרישה ומניעת דֶּמֶם במצב תקין… והנה התורה קבעה את ביצוע ברית המילה ביום השמיני לחיים. ואכן, יש גם טעם רפואי לקביעת ביצוע המילה בתאריך זה דווקא… תינוק נולד עם מנגנון קרישה תקין, זאת בגלל השירות הטוב שהוא מקבל מאמו, בצורת פקטורים של קרישה המועברים אליו דרך השליה… ברם תמיכה זו של האם נעלמת תוך 3-2 ימים, ומגיל 5-3 ימים כל תינוק - אף אם הוא בריא ובשל - סובל ממצב של חוסר גורמי הקרישה. פקטורים אלה… נוצרים בכבד, אך בימים הראשונים אחר הלידה אין הכבד בשל עדיין לפעילות זו… ולכן ברית מילה בגיל 6-3 ימים יכולה לגרום למותו של התינוק עקב דֶּמֶם מסיבי ללא יכולתו של התינוק להתגבר על הדמם הזה... בגיל שמונה ימים קיימת כבר רמה מספקת של גורמי הקרישה, כך שהתינוק יכול לעמוד בהצלחה בביצוע הברית".


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

נפש האדם בדמו


פרטי הדינים של היולדת מצטרפים למארג של דינים שמהם אנו למדים כי נפש האדם מצויה בדמו. קיימות בידינו עדויות מלפני אלפי שנים כי גם בתרבויות אחרות הכירו בני-אדם כי כוחות החיים והמוות מצויים בדם. התעודות ממארי (תעודות שנמצאו במארי, השוכנת על חוף נהר פרת) מלמדות כי נשים בימי המחזור הורחקו מהארמון, בשל "עוצמת האלים שבארמון", ואף בשגרה נעדרו מעבודתן בימים אלו בכל חודש; ואילו אצל החיתים לוותה כל לידה בטקס היטהרות לרך הנולד. התורה בפסוקים שבפרקנו מדגישה את הרחקת היולדת מהמקדש דווקא אחרי לידה: "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" (ד). 

נראה כי בבסיס עומדת כאן ההנחה כי יש עוצמות בדם על כל מופעיו, ולא ראוי להתעלם מהכוחות המלווים את קיומו ואף את יציאתו מהגוף. אמנם, מפתיע כי דווקא לאחר שהוסיפה היולדת מגופה חיים חדשים לעולם, מורחקת היא מהמקדש בשל הדם שמלווה את ההולדה. בקריאת הפסוקים נותרת תמיהה זו ללא מענה.

ואולי העוצמה והחסד שבהם כרוכה הלידה מצריכים בידול, וביסוס של האם לצד היצירה הא-לוהית החדשה העצמאית בכוחותיה, בנפשה ובדמה לפני החזרה למקדש והמפגש עם הכוחות הא-לוהיים השוכנים בתוכו.

קיומו של הדם בגופנו מאפשר חיים, חיים פיזיים ורוחניים. אין זה מקרי שגם עתה, בשנים שבהם חוקרים מצליחים ליצור חלופות לאיברים רבים בגוף, אין תחליף לתרומת דם. שום מעבדה לא יכולה ליצר את נפש האדם כי נפשנו בדמנו היא. 


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

דבקות כרצונו

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ויקרא ט', ו)

 

והענין דכבר היה בימי משה כתות בישראל שהיו להוטים אחר אהבת ה' אבל לא על ידי גבולים שהגבילה תורה... על כן בבוא יום התראות גילוי שכינה, שלזה היה תכלית תשוקתם... בשביל זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר, אלא אותו יצר הרע העבירו מלבכם, שגם זה התשוקה אף על גב שהיא להשיג אהבת ה' בקדושה, מכל מקום אם היא לא בדרך שעלה על רצונו יתברך, אינו אלא דרך יצר הרע להטעות ולהתעות דעת גדולי ישראל בזו התשוקה. 

 

 

 

נצי"ב - רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, חי בין השנים 1817-1893. עמד בראש ישיבת וולוז'ין שברוסיה. כתב ספרים במקצועות התורה השונים: פירוש לש"ס בשם 'מרומי שדה'; חיבור 'העמק שאלה' על ספר השאילתות של רב אחאי גאון; פירוש 'העמק דבר' לתורה; שאלות ותשובות 'משיב דבר' ועוד. הנצי"ב אף סייע באופן פעיל לתנועת חובבי ציון, אשר עסקה בעלייה וביישוב ארץ ישראל השוממה.

Volver al capítulo

תקציר ויקרא פרק ז'

פרקנו ממשיך לסקור את הקרבנות הנותרים ולעסוק בדיני אכילתם.

תורת האשם (א-י)

במהלך הדיון בתורת האשם הכתוב מזכיר כמעט את כל הקרבנות. הכתוב פותח בכך שמקום שחיטת האשם הוא מקום השחיטה של קרבנות העולה. הכתוב ממשיך להסביר את עבודת הכהן ומסכם "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ לוֹ יִהְיֶה" (ז) ולבסוף הכתוב מזכיר את קרבן מנחה ומחלק בין המנחות שמכינים אותן לפני ההקרבה (מעשה תנור, מרחשת ומחבת) שעוברת למקריב לעומת המנחה הרגילה שעוברת אל הכהנים.

תורת זבח השלמים (יא-כא)

בדיון הקודם על זבח השלמים הכתוב לא הזכיר כלל את עניין האכילה של המקריב. כעת הכתוב מחלק בין סוגי השלמים: תודה מחד גיסא ומאידך גיסא נדר או נדבה. אם המקריב מביא "עַל-תּוֹדָה" (יב) הוא מוסיף לקרבן התודה את זבח השלמים ומקריב יחד עם הקרבן אחד מכל סוגי הלחם והמצות שהביא. הכהן אוכל את החלות והבעלים אוכל את בשר הקרבן, ואסור להותיר מבשר הקרבן - "לא יניח ממנו עד בוקר" (טו). אם מדובר בנדר או נדבה מותר להותיר מן הקרבן אך רק למשך יומיים, ומה שנותר ממנו נשרף באש. הכתוב חותם את דיני השלמים בדיני אכילה בטומאה.

איסור אכילת חֵלֶב ודם (כב-כז)

כחלק מדיני השלמים, הקרבן שנאכל גם על ידי המקריב, הכתוב מציין את איסור אכילת חֵלֶב ואכילת דם.

דינים נוספים לקרבן שלמים (כח-לו)

בפסקה זו מתבהר מה נעשה עם החלב: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה" (לא). בפסקה זו הכתוב מפרט איזה חלק בקרבן הכהן מקבל "וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם. הַמַּקְרִיב אֶת-דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת-הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה" (לב-לג).

סיכום חטיבת הקרבנות (לז-לח)

לאחר סקירה של הקרבנות: דרך הקרבתם ודרך אכילתם הכתוב מסכם "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי" (לז-לח).

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.