אז מה בתפריט?


מי שמביא שלמים יכול להתכוון ל"זבח משפחה" (שמואל א כ', כט), סעודה חגיגית בקדושה, וזה הקרבן היחיד שנאכל "שני ימים ולילה אחד" (משנה זבחים פרק ה, ז).

אבל מי שמביא שלמים "על תודה" (יב), מביא גם 'לחמי תודה' – שלושה סוגי מצות, וכנגדן, "חַלֹת לחם חמץ" (יג). בין קרבנות היחיד, רק בקרבן תודה יש חמץ, כי כל המנחות הן מצות (ראו לעיל פרק ב'). בקרבנות הציבור, רק 'שתי הלחם' בחג השבועות נאפו חמץ (כ"ג, יז), כך, שמצות הפסח מכאן, ו'שתי הלחם' חמץ בשבועות, הם מעין קרבן תודה גדול של כלל ישראל.

מכאן ברור שהמצות מבטאות את הדרך הארוכה והקשה, ואילו החמץ הוא התודה שבסוף הדרך.

הפסח נאכל "על מצות ומרֹרים" (במדבר ט', יא) – בשבעת ימי חג המצות יש רק מצות בלי שום תוספות – "לחם עֹני, כי בחִפָּזון יצאת מארץ מצרים" (דברים ט"ז, ג), וכך יש לזכור את היציאה ממצרים ואת דרך התלאות תמיד .

ומי שבא לומר תודה על הצלתו ממצוקה, מביא שלושה סוגי מצה, אולי כדי לבטא שלושה שלבים בדרך שעבר – מצות רכות בלולות בשמן; רקיקים קשים משוחים בשמן; מצות רבוכה (מורתחות וכפולות בשמן; פחזניות, כפי שהסבירה לי אשתי); אך כנגד כולן – חלות חמץ, לציון סוף הדרך, שם "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם" (תהילים ק"ז, ח, טו, כא, לא).  

הוכחה יפה לכל זה יש לפנינו בפרק הבא.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מה רע בלשתות דם?

 

קרבן שלמים נאכל ברובו המכריע על ידי מי שמקריב אותו (עם משפחתו או עם חברים), כסעודת חג, כחגיגת סעודה, או כסעודה חגיגית.

אבל העיקר בפרק הוא לא מה אוכלים מן השלמים (ומתי ואיך, כפי שיפורש בפרק ז), אלא מה אסור לאכול מהם ומכל בשר קרבן, וגם מכל בשר בהמה וחיה טהורה שאינם קרבן – "חֻקַת עולם לדֹרֹתיכם בכל מושבֹתיכם: כל חֵלֶב וכל דם לא תֹאכלו" (ג, יז).

מה שקרב על המזבח הם החלבים, ומה שנזרק על המזבח הוא הדם – מחזירים אותם לה', שברא אותם, והם אסורים באכילה לאדם גם כשאין מזבח:

1. אין רשות לאדם לשתות דם בכלל (!) "כי נפש הבשר בדם הִוא" (ויקרא יז, יא); "כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג).

2. גם החלבים לא נועדו לאדם כלל (!).

התורה מפרטת אותם בדיוק רב, מפני שהגבול בין חלב לשומן המותר הוא גבול דק; הרבה יותר קשה להפריד בין חֵלֶב לשומן, מאשר להוציא את 'דם הנפש', וגם דם בכלל.

החֵלֶב עשוי לעורר ויכוחים סוערים על השאלה מהו הנזק הבריאותי שהוא עלול לגרום, ודם אין שותים ברוב התרבויות האנושיות, אולם הדגש של התורה הוא על כך שחֵלֶב ודם אסורים לאדם מבחינה מוסרית, כי בהם הנפש, והכיסוי החיוני השומר על האיברים הפנימיים (ג', ג-ד; ט-י; יד-טו).

 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

זה מה שהבאת? מצה ומלח?

 

קרבן מנחה הפוך מקרבן עוֹלָה – הוא בא מן הצומח (סולת חיטה); רק קומץ מוקטר למזבח, וכל היתר נאכל לכוהנים בקדושה; "ונפש", שאיננה יכולה להביא עוֹלָה, למשל, מפני העוני, יכולה להביא מנחה, ולהיחשב לפני ה' "כאילו הקריב את נפשו" (רש"י לפרק ב, א).

אבל מדוע המנחות כולן מצות במלח, ואין בהן חמץ? מדוע במזבח, כל השנה 'פסח'? מדוע גם כל פרי מתוק אסור למזבח תמיד? (ב, יא, ורש"י).

לחם חמץ ופרי מתוק הם השאיפה של החקלאי בסוף המאמץ הגדול, והם הסיפוק הגדול על ההצלחה בסוף הדרך – לכן הם מובאים למקדש כביכורים – "קרבן ראשית תקריבו אֹתָם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחֹח" (ב, יב). שמחת הגאווה והסיפוק על ההצלחה היא הביטוי העיקרי של התודה לה' בהבאת הביכורים – "ועתה, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" (דברים כו, י) – אבל למזבח צריך לבוא בהרכנת ראש של עניות וענווה, כמו מצה במלח – "תְפִלָה לעני כי יַעֲטֹף, ולפני ה' יִשְפֹּך שִׂיחוֹ" (תהלים קב, א), כי באמת, כל מה שיש לאדם עלול להימחק ברגע.

יָתר על כן, החמץ שתפח, והפרי המתוק מתקלקלים מהר, נרקבים בתוך ימים אחדים (מי לא מכיר תיק אוכל עם לחמנייה ופרי, אחרי כמה ימים...), ואילו מצה במלח יכולה להישמר זמן רב.

גם העושר ושמחת ההישגים, תחושות הסיפוק והגאווה, עלולות לחלוף מהר, אבל מי שיש לו מבט של ענווה, יש לו סיכוי להחזיק מעמד.

 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

לא רוצה? אל תקריב

 

שני יסודות הציבה התורה בפתיחת ספר ויקרא –

א. אין חובה על האדם להביא קרבן – "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ... לרצֹנו לפני ה'" (א, ב-ג) – כמו בתרומת הנדבה, הבאת קרבן תלויה ברצון החופשי של האדם – מי שאיננו רוצה מפני שנפשו מסתייגת מקרבנות, או מפני ש"אין ידו מַשֶׂגֶת" (יד, כא; ה, יא), לא חייב, אפילו אם לא יביא קרבן כל ימיו – אין כפייה.

ב. העיקר בפרקים הראשונים (א עד ה) הוא האדם המקריב, ולא הכוהנים, שהם 'משרתים בקודש' רק כדי לשרת את האדם המקריב בעבודות המזבח. זו איננה 'תורת כוהנים', אלא דיבור חופשי ('דיבורא דנדבה', בלשון מדרש ההלכה) אל האדם החופשי באשר הוא, שהוא היעד החשוב כל כך, בתורה – גם התרומה למשכן פותחת בנדבה החופשית, וגם הבאת הקרבנות.

וכאן עולה השאלה הגדולה – למה ירצה אדם להביא קרבן 'עוֹלָה', שכולו עולה לאֵש המזבח?

אפשר להבין קרבן 'מנחה', מצות עשויות מסולת חיטה, ונאכלות לכוהנים – אפשר להבין קרבן שלמים, כי זו סעודת חג (משפחתית) בקדושה – אפשר גם להבין קרבנות כפרה של חטאת ואשם על חטאי שגגה וייסורי מצפון מוצדקים – אבל 'עוֹלָה'?

"ונרצָה לו לכפר עליו" (א, ד) – על מה? יש שאמרו על ביטול מצוות עשה (רש"י), ויש שלמדו מאיוב, שעוֹלָה מכפרת על מחשבה של חטא (רמב"ן), אך המשתמע מעקֵדת יצחק, שאדם מביא 'עוֹלָה' כשהוא מרגיש צורך לכפר על עצמו, או על מי ממשפחתו שנמצא בסכנת חיים – "וילך אברהם ויקח את האַיִל וַיַעֲלֵהוּ לעֹלָה תחת בנו" (בראשית כב, יג).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

על מי מתאבל המצורע?


כאשר אדם מוכרז כמצורע, הוא צריך לשבת מחוץ למחנה ומוטלות עליו מספר חובות:

"והצרוע אשר בו הנגע - בגדיו יהיו פרֻמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". (מה-מו)

המצורע מצטווה בחמישה ציוויים: לפרום את בגדיו, לפרוע את שערות ראשו, לעטות על שפם ולקרוא 'טמא'. ובנוסף לכך עליו לשבת בדד מחוץ למחנה.

שלושת הציוויים הראשונים מלמדים שעל המצורע לנהוג מנהגי אבלות. אולם על מי מתאבל אותו אדם שמחלת הצרעת נגעה בגופו? גם אם הצרעת היא טומאה מיוחדת הנגררת ממחלת עור, קשה להבין מדוע נוהג המצורע דיני אבלות כאשר אף אדם בסביבתו לא נפטר!

דומה כי שאלה גדולה זו עמדה בבסיס דבריהם המפורסמים של חז"ל - "מצורע חשוב כמת" . חז"ל הבינו, ככל הנראה, שהתורה העתיקה את דיני האבלות לדיניו של המצורע שכן המצורע הוא אבל על עצמו. הוא עצמו 'מת', ולכן עליו לנהוג מנהגי אבלות.

הציווי האחרון המוטל על המצורע - "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" - נוגע בעצם מיתתו הסימבולית. המצורע נדרש לעזוב את מקום יישובו ולצאת מחוץ למחנה ולשבת בבדידות (בניגוד, למשל, לזב). נראה שהמצורע צריך להתנתק מהציבוריות הישראלית, ציבוריות שבתוכה שורה שכינה, והתנתקות זו עצמה - זוהי 'מיתתו'. קיומו של אדם מישראל מחוץ למחנה, כלומר - מחוץ לשיתופיות הציבורית הכללית, כמוה כהתנתקות מהחיים, התנתקות מחיי אומה שבתוכה שורה שכינה.

לפי חז"ל, עונש הצרעת בא בגין לשון הרע. בהקשר זה, העונש המוטל על המצורע ברור: אותו אדם אשר פשע לחבירו בעמידתו החברתית - יוקא מתוך החברה, ויידון כמת. אולי ניתן לדרוש על כך את מאמר חז"ל - "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים", ועונשו הוא מוות סמלי, מידה כנגד מידה.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

בלי סודות


הטיפול בחולי הצרעת (=מחלת הנסן) היה דומה מאוד למתואר בתורה – מושבות מצורעים מבודדות "מחוץ למחנה", וכך הדבר גם כיום, גם אחרי שנמצאו תרופות יעילות למדי, בעיקר באסיה ובאפריקה.

תורת הטהרה חייבת לכלול יציאה אל מחוץ למחנה למעמד שתי הציפורים, שילוח החטא החוצה, והכנסת המיטהר אל תוך המחנה. רק אחרי שבעה ימים של ספירת טהרה נוספת יוכל המיטהר גם לבוא אל הקודש ולהקריב את קרבן האשם, את החטאת ואת העולה, כדי לכפר על כל מה שהיה יכול להביא עליו את טומאת הצרעת.

לעומת זה, הבית שנטהר מטומאת הצרעת, איננו יכול לעלות אל הקודש, ודי לו בשתי הציפורים – לשלח את החטא, ולהכניס את הבית אל טהרת המחנה.

אבל מדוע צריכים אנו לדעת את כל הפרוצדורות האלה? לכאורה, הלוא די בפסוק שבספר דברים (כ"ד, ח) – "הִשָמֶר בנגע הצרעת... ככֹל אשר יורו אתכם הכֹהנים הלְוִיִם, כאשר צִויתִם תִשמרו לעשות" – כמו רופאים מומחים, כמו רבנים פוסקים, למה לא נסמוך עליהם?

הכוהנים היו מעדיפים ללא ספק את הפסוק האחד בספר דברים, ולהשאיר את פרשיות ויקרא רק למומחיות שלהם. אבל תורת ה' איננה 'תורה של כוהנים', אלא תורת העם כולו.

היום קוראים לזה 'שקיפות' – כל עם ישראל צריך לדעת היטב מה הכהן עושה בכל שלב, ולא יהיו מחוץ למחנה לא 'ספק מצורעים', ולא 'חשש מצורעים' – אין סודות של כוהנים ורופאים, ואין חומרות של פוסקים, הכול גלוי, ברור ושקוף, לעם שלם העומד לפני ה'.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מחלה מוסרית


הצרעת בתורה היא תופעה נלווית למחלות עור אחדות, שחלקן נזכרות בפירוש – שחין (אבעבועות נזכרו במצרים), בהרת, כוויות בעור, וכנראה גם ספחת ושאת. השחין כשלעצמו אינו מטמא, אף שהוא מחלת עור קשה וידועה (יח), גם בהרות כשלעצמן הן טהורות (לח-לט). נגע צרעת יכול להופיע בתוך מחלת עור קיימת או גם אחרי שנרפאה, ורק הצרעת מטמאת.

במקרא יש תיאורים של הופעת צרעת פתאומית ומהירה ביותר, בלי שום מחלת עור קודמת – בידו של משה (כאות מאת ה', שמות ד', ו-ז), צרעת מרים (במדבר י"ב, י-טו), צרעת גיחזי (מלכים ב ה', כז) וצרעת עוזיהו מלך יהודה (דברי הימים ב כ"ו, יט-כא), וכולם מעידים על חרון אף ה' הפוגע באדם באופן מהיר, ואף מיידי.

גם סימן הטומאה העיקרי בנגעי צרעת בתורה הוא התפשטות מהירה למדי, שניתנת לגילוי בתוך שבוע או שבועיים על ידי סימון והסגרה (=בידוד).

מחלת הצרעת (=מחלת הַנסֶן) המוכרת בהיסטוריה כמחלת עור קשה, חשוכת מרפא, וגורמת לעיוותים בגוף. ההתפשטות שלה איטית, נגעי העור מורמים ובולטים מן העור, ורק בחלק מהמקרים יש שיער לבן, כך שהיא שונה מהתיאור בתורה. אחד החוקרים אמר לי, שלדעתו, החיידק הגורם למחלה עבר מוטציה, שהפכה אותו מאיום קיומי חריף, מהיר ומתפשט, למחלה קשה ומקוללת, אך איטית, ורוב האנשים מחוסנים מפניה.

אולם (כפי שציין כבר הרמב"ם, במורה נבוכים חג, פרק מז) התורה מתארת גם נגעי בגדים ובתים, שאינם קשורים לצרעת האדם כמחלה, ולכן ברור, שטומאת הצרעת איננה הבעיה הרפואית, אלא היא תופעה נלווית למחלות ולתופעות אחרות, ומשמעותה דתית-מוסרית, והטיפול כולו מסור לכוהנים.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

41 יום ליולדת זכר, 81 יום לנקבה


על משמעות ההבדל בין יולדת זכר ליולדת נקבה, התנהלה מחלוקת הלכתית ורפואית כבר בימי המשנה, לפני כאלפיים שנה – רבי ישמעאל סבר "שהזכר נגמר (ברחם) ל-41 יום, ונקבה ל-81 יום" (מסכת נידה דף ל), כי זמן יצירתו של עובר הוא כימי הדימום של היולדת, שנכתבו בתורה.
לדעתו, זכר ונקבה שונים במהות, מעת יצירתם ברחם.

רוב החכמים חלקו על רבי ישמעאל, וקבעו ש"אחד בריאת הזכר, ואחד בריאת הנקבה, זה וזה 41 (יום)", ואין ללמוד זמן יצירת העובר מימי הדימום של היולדת.
לדעת רוב החכמים וזאת ההלכה – זכר ונקבה שווים במהותם הראשונית, בזמן יצירתם ברחם.

מסופר בגמרא (שם), שהביאו הוכחות מהרופאים של קליאופטרא מלכת אלכסנדרוס (=בית תלמי במצרים). הם ניתחו עוברים מרחם של שפחות שנידונו למיתה, ומצאו שוויון גמור בין זכר לנקבה בזמן היצירה ברחם – 41 יום.

על כך הגיב רבי ישמעאל – "אני מביא לכם ראיה מן התורה, ואתם מביאים לי ראיה מן השוטים?" – בהמשך הגמרא מובאת דעה הפוכה, לפיה הרופאים של קליאופטרא דווקא תמכו בדעת רבי ישמעאל, וחכמים אמרו "אין מביאים ראיה מן השוטים".

אף אני שאלתי רופאים מומחים של ימינו, והם אמרו לי בלי ספק, שזמן היצירה ברחם שווה לזכר ולנקבה, ו-40 יום הוא ממוצע נכון, וזה התאים לי לדעת מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שאמר לי כמה פעמים – "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה" (בבא-קמא טו ע"א), וההבדלים הם משניים.

80 יום הם לפי דעתי הזמן הממוצע, שהרחם יכול להתחיל הריון נוסף, וזה מתאים לנקבה, שגם היא צפויה ללדת, בבוא זמנה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

אל תשקצו את נפשותיכם


וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל דברים אלו בכלל "אל תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא י"א, מג), והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות. 

וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו. 

וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" (שם, מד). 

(משנה תורה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י"א)

 

 

רמב"ם - ר' משה בן מימון, נולד בספרד בשנת 1135. עבר למצרים, בה שימש כרב, מנהיג ורופא. גדול הפוסקים והפילוסופים היהודים. חיבר את ספר "משנה תורה" בו אסף, הכריע וסידר את כל ההלכות, וכן את "מורה הנבוכים" - ספר פילוסופיה. נפטר בשנת 1204.

Volver al capítulo

A Gift

According to the teaching of the Rabbinic Sages, Jacob prepared himself for the meeting with his brother, Esau, in three ways – he prepared a gift, he prayed and he made preparations for battle. This three-pronged complicated plan serves as testimony to the concerns and doubts that plagued Jacob as he prepared for this event. Of the three, turning to God in prayer seems to be the most obvious approach, inasmuch as God has served to protect Jacob throughout his sojourn over the years. The gift is a practical, physical act that Jacob chooses in the hope that he will be able to gain peace and avoid the final possibility – the battle – that he fears. Only if left with no choice will Jacob fight to protect his family.

 

When preparing the gift, it is interesting to examine how Jacob chooses to act. Jacob does not bring the gift himself, rather he attempts to avoid a face-to-face interaction, and send the gifts with a series of messengers who are asked to go and meet Esau.

 

The concept of having an agent substitute for one’s own direct participation is commonplace in rabbinic literature, where it is applied in a wide variety of situations. According to Jewish law, although a person can ordinarily appoint an agent to carry out a given act on his behalf, it will not work in all cases. Just as you cannot appoint someone to eat on your behalf, similarly you cannot appoint someone to lay tefillin on your behalf. Nevertheless, an agent can be appointed to sell hametz, to deliver a divorce document, and even – theoretically – for a man to betroth a woman. The agent represents the person who appoints him, and therefore must understand his role and what he is meant to do. The agent acts as the long arm of the person who appointed him, and it is his responsibility to carry out his role in as exact a manner as he can.

 

The fact that Jewish law recognizes the validity of an agent acting on another’s behalf does not free us from asking who might choose to appoint an agent rather than perform the job himself, and why would he might choose to do so. In the context of marriage, the Talmud teaches “it is more fitting that the mitzva be performed by the man himself than by means of his agent” (Bavli Kiddushin 41a), since it is obvious that under normal circumstances we understand that something is “lost” if the groom does not appear at the wedding. We anticipate that a man planning to marry a woman will take the ceremony seriously, will meet his soon-to-be wife and look her in the eyes as they prepare for a life together. We want the act to be a personal, intimate act, even if the letter-of-the-law would permit an agent to accomplish it.

 

Why, then, might someone decide to appoint an agent to perform his obligation?  

 

There can be many reasons why someone might choose to appoint an agent, depending on the specific situation.

 

In the case of divorce, for example, we can easily understand why the man may not want to interact directly with the woman. The husband wants to avoid direct contact; he does not want to face his wife’s withering gaze. Similarly, when a supervisor must fire a worker, he cannot relish the task, and will do everything in his power to pass that responsibility onto others. People often try to avoid performing unpleasant acts.

 

But there are other reasons that a person may choose an agent to represent him. Sometimes a person is simply too busy or distracted to take care of certain things. A high-level executive, for example, may not have the time or the inclination to worry about mundane tasks, so he hires workers to do them, allowing him to focus on his more pressing concerns. In such cases, even personal obligations may be turned over to representatives for them to deal with.

 

On occasion, it is not the status of the person appointing the agent that requires another to act on his behalf, rather it is the status of the recipient. Sometimes it is simply impossible to reach out to someone on a personal level, and delivery of a gift or a message can only be done through intermediaries.

 

We have observed three reasons that an agent may be appointed to act in the place of the primary person – a lack of comfort with performing the task, a person who is too busy or important to deal with the task on his own and when the recipient can only be approached by a third-party. All three of these can be read into the interaction between Jacob and Esau when Jacob sends gifts to Esau by means of an intermediary.

 

First – we can assume that Jacob fears the meeting with his brother. He wants to avoid looking into the eyes of his brother, from whom he took both the birthright and their father’s blessing before escaping like a robber in the night. This presents a problem, however, for with regard to gifts – as in cases of betrothal – if the gift is not hand-delivered, only a small part of the intention of the gift can be fulfilled. The object may change hands, but the intimacy that is part of personal gift-giving is left out. That absence is evident in our story.

 

Second – it is possible that Jacob chooses to send the gifts in this fashion because he wants to also send the message that he is now in a different stage of life. He is coming to meet Esau, not as a simple, naïve yeshiva student, but as a man with wives and children, with wealth, and a large contingent of supporters. He is not someone to be trifled with. Any threat or attack would be viewed as a casus belli, and his personal army would intervene.

 

Finally – Jacob may want to deliver a message to Esau that he recognizes that his status has changed and cannot view the upcoming meeting as a simple reunion between brothers. As a powerful and important man, it is difficult for Jacob to approach him. After all, Esau rules over vast lands and has his own extended family – how could Jacob approach him directly with a gift?

 

It appears that of the three possibilities, Esau chose to accept the last one, in saying “I have enough, my brother; let what you have remain yours” (Genesis 33:9). He is not an ordinary man; he is an important person, who possesses great wealth. Jacob, in turn, presents himself in a similar fashion, saying “Please accept my present which has been brought to you, for God has favored me and I have plenty” (Genesis 33:11).

 

The narrator, however, shares another perspective, and tells the reader of Jacob’s fears. We learn that as Esau approaches, Jacob becomes more and more concerned, and he begins to plan for every eventuality, given the impending disaster. It is clear that the Torah is suggesting that by sending gifts, Jacob hoped to avoid a direct interaction.

 

Ultimately, the discussion that takes place between Jacob and Esau surrounding the gifts was not a conversation between two brothers, but between two people who viewed themselves as princes of the land. In truth, it appears that Jacob’s ploy was successful – by using messengers to deliver the gifts and by avoiding the initial meeting, the two sides were able to present themselves as people of importance who were above the petty disagreements of children and who were past wrestling over a faint childhood memory. In the end, Jacob’s fear of intimate contact with his brother succeeded in creating a sense of distance, offering him protection from Esau’s wrath.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.