גם "ביום השמיני" יש דמיון לקרבנות אהרן (והעדה) "אחרי מות שני בני אהרן" (ולדורות, ביום הכיפורים, כפי שכתב רמב"ן לפסוקים ב-ג) – ובמטרה דומה – "וכַפֶּר בעדך ובעד העם" (ז; השוו ט"ז, כד).
גם כאן נשרף קרבן החטאת (יא) בדומה ליום הכיפורים (ראו בפרק הקודם).
אולם יש גם ניגוד עמוק (ראו מאמרי 'היום השמיני ויום הכיפורים') – ביום הכיפורים קבעה התורה צום ועינוי נפש, ובסדר העבודה (טז, ג, ה) אין שום קרבן נאכל, ואילו "ביום השמיני" הקריב העם "ושור ואיל לשלמים... ומנחה בלולה בשמן" (ד).
והעיקר – בכפרת קודש הקודשים (וביום הכיפורים), נכנס אהרן פנימה "אל מבית לפָּרֹכת" (ט"ז, טו) לכַפֵּר, ואילו "ביום השמיני" (כמו בימי 'המילואים') לא נזכרה שום עבודה בתוך המשכן. ניתן להבין, שהמשכן כולו מלא בכבוד ה', ואש ה' יצאה אל המזבח החיצון.
לדורות יש לנו בתורה שני ימים של זיכרון, דין וכפרה – יום התרועה ('ראש וראשית השנה') – תרועת מלך בשופרות היא קבלת פנים – 'המלך בשדה' יוצא אל עמו ואל עולמו – זהו יום חג, שאין בו צום, ואין בו וידוי של כפרה. לעומת זה, ביום הכיפורים 'המלך בהיכלו', ואנו באים אליו להתוודות מתוך צום ועינוי נפש – במשכן ובמקדש היה כהן גדול נכנס פנימה לפני 'כסא הכבוד' כדי לבקש כפרה לכל ישראל.
'היום השמיני' דומה לדעתי ליום התרועה והדין של ראש השנה, והוא הפוך במשמעו ליום הכיפורים – שני 'הימים הנוראים', הם ניגודים משלימים, כמו 'היום השמיני' ויום הכיפורים.
באדיבות אתר 929