הרמב"ן (בפירושו לפס' טז, מ"ודע והבן") קרא בפרק זה נבואה מדויקת על גלות בבל, ש-70 שנותיה נחשבו כנגד השמיטות והיובלות שלא נשמרו בימי בית ראשון, כנבואה שנאמרה כאן, וכמסופר בסוף התנ"ך (שממת הארץ תהיה ריצוי וכפרה על "אשר לא שבתה בשַבּתֹתֵיכֶם בשִבְתְכֶם עליה" [לד-לה]; וראו דברי הימים ב [ל"ו, כא] – "למַלֹאות דבר ה' בפי ירמיהו, עד רצתה הארץ את שַבּתוֹתֶיהָ... למַלֹאות שבעים שנה").
בקללות שבספר דברים (כ"ח) קרא הרמב"ן נבואה מדויקת על חורבן בית שני, ושם אין חשבון שנים, אלא נבואת תשובה וקיבוץ גלויות באחרית הימים (דברים ד', כז-ל; ל', א-י).
שני דברים טובים כתובים כאן בפרקנו בתוך תיאורי הזוועה – ה' לא ימאס בנו, ולא יכַלֶה אותנו גם בגלות (מד) – והארץ תישאר שממה ביד אויבינו (לב), ותחכה לשובנו אליה.
קללות התורה התקיימו במדויק בשני החורבנות, ואנו נמצאים בקיבוץ גלויות פלאי שנמשך כבר 175 שנה, וכבר שבו לציון מיליוני יהודים מכל קצות העולם, דבר שלא קרה בכל ההיסטוריה, בשום מקום.
האם חזרנו בתשובה? האם הגאולה תלויה בתשובה (סנהדרין צז-צח)?
הרב יהודה אלקלעי (בחיבורו 'פתח כחודה של מחט', כתבי הרב אלקלעי [ירושלים תשנ"ה], כרך ב, עמודים 325-323; וראו בספרי נס קיבוץ גלויות [מהדורת תל-אביב תשע"א], עמודים 146-134) טען בתוקף שהתשובה המדוברת היא לשוב מהגלות לארץ, כי הגלות היא לא רק עונש אלא גם חטא, כפי שאמרו חז"ל בגמרא – "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת אלילים" (כתובות קי ע"ב). רק אחרי השיבה לארץ תבוא גם התשובה לאהבת ה' ולמצוות התורה.
באדיבות אתר 929