"כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג, מו)
בדד ישב - שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו.
ואמרו רבותינו: מה נשתנה [המצורע] משאר טמאים לישב בדד?
הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל.
רש"י - ר' שלמה יצחקי, גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.
דיני זב (א-טו)
זיבה היא יציאה של שכבת זרע מאיבר המין הגברי באופן לא סדיר. אדם זב טמא ולכן מטמא גם משכב ששוכב עליו וכל כלי שיושב עליו. הנוגע בזב גם הוא טמא, אך בדרגה פחותה (עד הערב). כדי להיטהר מהזיבה יש לספור שבעה ימים של טהרה, לכבס בגדים ולרחוץ את הגוף במים. ביום השמיני הזב מביא למשכן שני תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה.
דיני שכבת זרע והשוכב עם אישה (טז-יח)
במקרה ושכבת זרע יוצאת בצורה מבוקרת ולא מוגדרת כזיבה, האדם טמא עד הערב ויש לרחוץ את הגוף כדי להיטהר. כך גם במקרה של איש ואישה שהיו יחד, הם טמאים עד הערב ורוחצים במים.
דיני ימי הנידות (יט-כד)
אישה בזמן נידתה (בשעה שרואה דם וסת) טמאה עד שבעה ימים. גם האישה הנידה מטמאת מושבים וכלים. כאן התורה לא מזכירה את האיסור להתקרב אל אישה בזמן נידותה אלא מציינת שאם בכל זאת איש שכב עם אישה בזמן נדתה הוא טמא שבעת ימים.
דיני זבה (כה-ל)
במקרה והאישה רואה דם בצורה לא מבוקרת "יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ" (כה) היא צריכה להיטהר במשך שבעה ימים, כמו במקרה של הזב. ביום השמיני היא לוקחת שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה.
סיכום (לא-לג)
וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם. זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זֶרַע לְטָמְאָה-בָהּ. וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת-זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם-טְמֵאָה
היטהרות מהצרעת (א-לב)
בפרק הקודם קראנו על נגעי הצרעת וכיצד ניתן לאבחן אם מדובר בנגע מטמא או לא. פרקנו עוסק בדרך ההיטהרות של המצורע.
ההיטהרות נחלקת לשלושה חלקים. בשלב הראשון הכהן צריך לוודא ש"נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן-הַצָּרוּעַ" (ג).
בשלב השני הכהן מצווה להביא שתי ציפורים, עץ ארז ושני תולעת ואזוב. הכהן שוחט ציפור אחת, ואת הציפור השנייה יחד עם כל החומרים האחרים טובל בדם הציפור המתה והוא מזה על המצורע שבע פעמים. בסוף התהליך הכהן משלח את הציפור החיה לחופשי.
בשלב השלישי האדם צריך להמתין שבעה ימים מחוץ לאוהלו. ביום השביעי הוא מגלח את כל שערותיו בגוף, מכבס את בגדיו ומתרחץ – וכך מטהר.
השלב הרביעי הוא היום השמיני בו האיש מביא שלושה כבשים: אחד לעולה, השני לאשם והשלישי לחטאת. לאחר שהכהן מזה על גוף האדם מכבש האשם ומהשמן שבסולת – האדם נטהר לחלוטין. במקרה שהאדם חסר אמצעים הוא יכול להביא רק כבש אחד לאשם.
צרעת בתים (לג-נג)
בניגוד לסוגי הצרעת שנמנו עד עתה, צרעת הבתים לא רלוונטית לדור המדבר אלא רק אחרי שעם ישראל יכנס לארץ. גם כאן הכהן צריך לערוך בדיקות חוזרות כדי לקבוע האם מדובר בנגע מטמא. במקרה ומדובר בצרעת, יש לנתוץ את הבית ולהרוס אותו. תהליך ההיטהרות של בית שהנגע בו לא התפשט חוזר על השלב השני של ההיטהרות מצרעת רגילה, אלא שהפעם ההזאה היא לא על האדם אלא על הבית.
סיכום (נד-נז)
הכתוב מסכם את דיני הצרעת "זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל-נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק. וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת. וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת. לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת"
פרקים י"ג-י"ד עוסקים בנגעי הצרעת. הצרעת הוא שם כולל לנגעים רבים שמפורטים בפרק. העקרון המנחה לכל דיני הנגעים הוא שהכהן צריך לבדוק ולוודא שאכן מדובר בנגע "צרעתי". דיני הטהרה מן הנגעים יובאו להלן בפרק י"ד.
שאת ובהרת (א-ג)
הכתוב פותח במקרה של אדם שיש לו שאת, ספחת או בהרת ויש חשש שאלו יהפכו להיות צרעת. הכהן מסתכל על הנגע ובודק אם מדובר בצרעת על ידי שני פרמטרים: השער שבנגע הפך להיות לבן והנגע טבוע עמוק בעור. אם שני אלו קיימים – מדובר בצרעת, והאיש טמא.
בהרת לבנה (ד-ח)
במקרה וישנה בהרת לבנה בעור, ומבדיקה שערך הכהן הפרמטרים לטומאה לא נמצאים – בכל זאת מסגירים את האדם לשבעה ימים שלאחריהם בודק שוב הכהן את הנגע. אם עדיין יש ספק, הכהן מסגיר את האדם שוב לשבעה ימים שלאחריהם, אם אין שינוי – האדם יצא מחזקת טמא והוא טהור. אך אם הנגע "פשה" (=התפשט) הכהן קובע שהאדם הוא טמא ויש לו צרעת.
דיני צרעת נוספים (ט-טז)
הכתוב מביא עוד פרמטרים לקביעה שמדובר בצרעת. האחד "שְׂאֵת-לְבָנָה בָּעוֹר" – בליטה לבנה בעור, והשני "מִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת" – בשר חי, רגיל, שגדל בתוך הבליטה. אמנם זה לא מפורש, אך סביר לפרש שאחד מן הסימנים האלה מספיק כדי לקבוע שמדובר בצרעת.
במקרה של "צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת", צרעת ישנה שפרחה מחדש – הכהן מטמא מיד את האיש.
במקרה והצרעת מכסה "אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו" – הכהן מטהר את האדם כי "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא" (יג). אך ברגע שהאדם רואה בשר חי, רגיל, הוא מטמא מיד. ואם הבשר החי נהפך ללבן, הכהן בודק את הנגע ומטהר את האדם.
צרעת בשחין (יח-כג)
בפסקה זו הכתוב עוסק בשחין (=העור נהיה "חם"), מחלת עור בה העור נהיה דלקתי. אם במקום של השחין האדם רואה סימן שעשוי להעיד על צרעת הוא פונה אל הכהן, והוא בוחן את הנגע לפי הקריטריונים שבתחילת הפרק, ומטהר או מטמא לפי הבדיקה.
צרעת בכוויה (כד-כח)
אדם שנכווה ומתוך הכוויה יוצאת "בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה" שוב הכהן בודק לפי אמות המידה שנקבעו בתחילה, ודיני הצרעת שבכוויה דומים לדיני הצרעת שבשחין.
צרעת באזור מכוסה בשיער (כט-לט)
כעת הכתוב דן במקרה של נגע בראש או בזקן (טיבו של הנגע לא מפורש), מקומות מלאים בשיער. אם הכהן רואה את הסימנים המאפיינים צרעת, הוא מטמא את האדם אך אם לא, הוא מסגיר את האדם למשך שבעה ימים. לאחר שבעה ימים ובדיקה נוספת האיש צריך לגלח את האזור (אך לא את המקום עצמו), ושוב מסגירים את האדם כדי לבדוק אם הנגע התפשט. אם לא, האדם יגלח גם את מקום הנגע ויחכה שבעה ימים נוספים. אם הנגע לא חזר, האדם טהור. אך אם הנגע חוזר אחרי טהרתו, האדם טמא.
נגעים בקרקפת ובמצח (מ-מו)
אדם ששערותיו נושרות באופן טבעי – הוא טהור, אך אם אדם רואה בקרחת (מצח) או בגבחת (קרקפת) נגע שחשוד כצרעת, יש ללכת לכהן ולהיבדק. אם קיימים הסימנים של הצרעת הכהן קובע כי האיש טמא. במקרה של הצרעת הזו נוסף דין מיוחד: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל-שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא". מדוע המצורע נוהג באבלות? ראו בפוסט של פרופ' יונתן גרוסמן.
צרעת בגדים (מז-נט)
הצרעת האחרונה הנזכרת בפרק היא צרעת הבגדים. בבגדים הנגע מתקבל בצבע אחר "יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם" (מט) גם כאן הכהן מנהל בדיקות חוזרות ונשנות כדי לבדוק האם הבגד טמא: לאחר שבעה ימי המתנה יש לכבס את הבגד ולבדוק את מצבו. אם הנגע לא התפשט, ניתן לקרוע את החלק הבעייתי בבגד ולהשתמש בו. אם הנגע התפשט, יש לשרוף את הבגד.
פרקנו עוסק בטומאת יולדת ובקרבן שעליה להביא לטהרתה.
דרך טומאה (א-ג)
בעקבות הלידה, האשה טמאה למשך שבעה ימים בלידת זכר. בלידת נקבה היא טמאה למשך שבועיים. אם מדובר בזכר, יש למול אותו ביום השמיני, כפי שהצטווה אברהם (בראשית י"ז).
ימי "דמי טהרה" (ד-ה)
לאחר שבעה ימים האישה יושבת שלושים ושלושה ימים (במקרה של לידת זכר) ושישים ושישה ימים (במקרה של נקבה). הכתוב לא מרחיב על האופי של ימי הטהרה האלה, אך הוא וודאי מחלק בין ימי הנידות (שבוע או שבועיים) לבין תקופה ארוכה של ימי הטהרה.
לאחר ימי הטהרה (ו-ח)
לאחר השלמת ימי הטהרה, האישה צריכה להביא למשכן כבש לעולה ובן יונה או תר לחטאת, ואם ידה אינה משגת, היא יכולה להביא גם לעולה בן יונה או תר, נוסף על החטאת. מדוע היולדת צריכה להביא חטאת? המפרשים הביאו אפשרויות שונות, ראו למשל בדברי המדרש. אולם, יתכן שקרבן החטאת איננו בא ככפרה על חטא אלא כחיטוי מטומאה.
פרק י"א פותח את חטיבת הטומאה והטהרה שבספר ויקרא. פרקנו עוסק בדיני מאכלות אסורות.
סימני טהרה וטומאה בחיות (א-ח)
סימני הזהוי של חיה טהורה הם שלושה: מפריסה פרסה, שוסעת שסע ומעלה גרה. אם יש לחיה רק שני מאפיינים או רק מאפיין אחד – היא איננה כשרה לאכילה. לכן הגמל, השפן, הארנבת והחזיר – לא כשרים למאכל.
סימני טהרה וטומאה בחיות המים (ט-יב)
בדגים יש רק שני סימני טהרה: "כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם" (ט). בניגוד לפסקה של החיות, הכתוב לא מביא פירוט אילו דגים כשרים למאכל ואילו לא.
עופות טהורים וטמאים (יג-יח)
בדיון על העופות אין כלל סימנים, אלא רק רשימה של עופות האסורים לאכילה, וביניהם: נשר, עורב, בת יענה, שחף, נץ, ינשוף, חסידה וגם עטלף.
שרצי העוף טהורים וטמאים ודיני הטומאה בנגיעה (כ-כח)
הדיון על השרצים מתחיל עם שרצי העוף. עקרונית כל שרץ שהולך על ארבע אסור באכילה אך "אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ" – מותר באכילה. כך למשל מותר לאכול ארבה, חרגול וחגב. כאן הכתוב מרחיב לגבי נגיעה בשרץ מת – "כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד-הָעָרֶב" (כד). הכתוב מוסיף גם דיני נגיעה בבהמה טמאה (שעוד לא מתה) : "כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא" (כו).
שרצי הארץ טהורים וטמאים ודיני הטומאה בנגיעה (כט-מה)
לגבי שרצי הארץ הכתוב לא נוקט בכללים אלא נותן רשימה קצרה של שרצים האסורים למאכל: חולדה, עכבר, צב, לטאה ועוד. גם כאן הכתוב מרחיב על דיני נגיעה בנבלת השרצים ומוסיף עוד על טומאת כלים "וְכֹל אֲשֶׁר-יִפֹּל-עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא..." (לב). הכתוב מביא דינים נוספים וחוזר בסוף לדיני השרץ. לבסוף, הכתוב מביא את הסיבה לאיסורי השרצים (וכנראה שזו הסיבה גם לכל דיני מאכלות אסורים): "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי... כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (מד-מה)
סיכום (מו-מז)
זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל-נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל-הָאָרֶץ. לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל
מעשה נדב ואביהוא ומותם (א-ה)
כחלק מחגיגות היום השמיני, נדב ואביהוא, שני בניו של אהרן, לוקחים מחתות ושמים בהן אש וקטורת ומקריבים לפני ה'. מסתבר שנדב ואביהוא הקריבו "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (א) ובמקום שהאש שיורדת מהשמיים תאכל את הקרבן, היא אוכלת אותם "וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (ב). אהרן מגיב בצורה יוצאת דופן: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ג) ומשה מבקש להוציא את המתים מהקודש אל מחוץ למחנה.
איסורים לכהנים: לשעה ולדורות (ו-יא)
לאחר מות נדב ואביהוא משה נותן הוראות שמיועדות לאהרן ולשני בניו הונתרים ובפסקה שלאחר מכן הוא נותן הוראות לכלל הכהנים. משה מצווה את אהרן, אלעזר ואיתמר, לא לנהוג מנהגי אבלות "כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם" (ז) – לא ניתן תוך כדי חגיגות היום השמיני להיות אבלים.
בפסקה השנייה משה מצווה את כל הכהנים להיזהר מלהיכנס אל הקודש שתויי יין "יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ" (ט). הוראה זו היא לדורות, ולא רק למשפחת אהרון בארוע זה.
זכויות הכהנים (יב-טו)
בפסקה זו מובאות זכויות הכהנים בקרבנות. משה מזכיר את קרבן המנחה ואת החובה לאכול אותו במקום קדוש "כִּי-כֵן צֻוֵּיתִי" (יג) ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה יש לאכול במקום טהור, "וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (טו).
מעשה אלעזר ואיתמר (טז-כ)
אלעזר ואיתמר לא אוכלים את שעיר החטאת. משה נוזף באלעזר ואיתמר "מַדּוּעַ לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת-עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'" (יז). אהרן עונה בשמם של ילדיו: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם - הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?". אהרן עורך קל וחומר – לפני רגע בני אהרן הקריבו את החטאת ואת העולה וקרה אסון ("וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה"), האם "הַיּוֹם" (=כעת) כדאי לאכול את החטאת, "הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!". משה מתרצה מהתשובה של אהרן "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (כ).
בפרק הקודם קראנו על שבעת ימי המילואים ומה משה והכהנים צריכים לעשות בהם. פרקנו עוסק ביום השמיני.
הכנה להקרבת קרבנות היום השמיני (א-ז)
ביום השמיני משה קורא לאהרן, לבניו ולזקני ישראל והוא מנחה אותם מה לעשות באותו היום: להקריב קרבנות. אהרן מקריב עגל לחטאת ואיל לעלה. בני ישראל, שהזקנים מייצגים אותם, מקריבים שעיר עזים לחטאת, עגל וכבש לעולה, שור ואיל לשלמים ולבסוף גם מנחת סולת בלולה בשמן. הכתוב מסביר מדוע יש צורך בכל כך הרבה קרבנות: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ד) כלומר הקרבנות מכשירות לקראת התגלות ה' "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ו).
אהרן מקריב את קרבנות היום השמיני (ח-כב)
אהרן שומע לדברי משה ועושה מה שציווה עליו. הוא מקריב את הקרבנות כהלכה, והפזמון "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" חוזר בפסקה זו פעמיים (י; כא) וגם הביטוי "וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט" (טז). נשים לב שאהרן מקריב את כל קרבנות הנדבה האפשריים ואף קרבן חטאת. כשאהרן סיים את מלאכתו הוא נושא "אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (כב).
התוצאה: השראת שכינה (כג-כד)
בעקבות עבודתם של אהרן ובניו הכהנים כעת משה ואהרן יוצאים אל אהל מועד ומברכים את העם ומיד "וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם" (כג). בשונה מההתגלות שהורגלנו בה בספר שמות, ההתגלות המתוארת כאן היא יציאת אש ואכילת הקרבנות מהמזבח. העם רואה את המופת ומגיב "וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם" (כד).
פרשות תזריע-מצורע יכולות לשמש כמבחן "רורשך": עם מי אתם מזדהים? עם המצורע המושלך אל מחוץ למחנה, זה העומד מבחוץ, מתבונן אבל אינו חלק מהחגיגה? או אולי דווקא עם אלה הממוקמים היטב במרכז, נמצאים ב"צנטרום של הפיילה", תמיד יודעים מה לומר ואיך להתנהל, ולעולם לא עושים את השגיאה שתשלול מהם את הלגיטימיות החברתית?
התקופה הפוסט מודרנית, על ריבוי הנראטיבים שהיא מקבלת, הסיטה את המבט מהמרכז אל השוליים. מאלה הנמצאים בעיבורו של המחנה אל העומדים מעבר לגדר ואינם רשאים לבוא בשערי החברה. אולם האם הציבור איבד את הזכות לשרטט את גבולותיה של החברה הלגיטימית? את זכות החרם?
להוצאת המצורע אל מחוץ למחנה נימוקים שונים. ההכרח הדתי של חלוקה בין החיים והמוות, הטומאה והטהרה, משמשים את חלק מן הפרשנים.
לצד אלה, אחד ההסברים המקובלים ביותר, קושר בין הצרעת ובין דיבור לשון הרע:
"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"? זו תהיה תורתו של מוציא שם רע" (ערכין טו, ע"ב)
מי שדיבר סרה בחברו איננו יכול להיות חלק מן הקהילה, עליו לצאת מן המחנה, לשבת בדד - לפחות שבעה ימים, ולשוב רק לאחר שהביא קרבן והיטהר מטומאתו. חלק מן הקרבן הוא "שתי ציפורים חיות טהורות" (ד) וכך מסביר הרב שמשון רפאל הירש (שחי, פעל והגה בגרמניה של המאה התשע-עשרה), את הקשר בין הקרבן ובין הצרעת:
"האופן הבלתי סוציאלי המסומל על ידי ציפור הדרור, שאינה מקבלת מרות, מתבלט כאן כניגוד לאופיו הסוציאלי של מי שברצונו לשוב, להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתת על יסודות סוציאליים... כניסה זו לחברה הסוציאלית מותנית בקיום הציווי: "ושחט את הציפור" פרושו של דבר, שעל האדם לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת הרצון האנושי התקיף במוסריותו".
הכהנים והקרבנות, הטומאה והטהרה, אינם קיימים בעולמנו באופן בו שמשו בחיים שיש בהם בית מקדש. החרם, ההוצאה אל מחוץ למחנה, כמעט ואיננה קיימת בחברה שהעלתה על נס את האינדיבידואל ואת זכויותיו. ובכל זאת, את מי אנחנו מוכנים להחרים, מהו המעשה ה'בלתי סוציאלי' כלשונו של הרש"ר הירש, שישלול מבני האדם את זכותם להיות חלק מן הקהילה? התשובות לכך בהחלט עשויות להיות מבחן רורשך, שלא בא לאבחן את היחיד, אלא לגלות ליושבים בתוככי המחנה כמה דברים מעניינים אודות עצמם.
באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג
Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.
