תשליך

"וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר" (ויקרא ט"ז, כב)

 

מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת אחרי מות פרק טז

ולמה עושה כן ומוליך אותו השעיר לעזאזל ומביאו להר גדול וקשה ודוחפו עד שיחתך חתיכות חתיכות?

אלא ללמדך שאנו מבקשים מהבורא שכמו זה השעיר שהוא נושא עונות ישראל עליו, וכמו שנופל השעיר חתיכות חתיכות ולא ישאר בו לא ממשות ולא תועלת,

כן אתה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא תפיל לחטאתינו ויאבדו מספרך, ולא יהיה להם תקומה,

ויש מפרשים שישראל עזבו יצר הרע והשליכו אותו מעליהם כשעיר הזה המשתלח,

ועל זה נאמר "ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה".

 

Volver al capítulo

החיים טובים


התבוננות בספר ויקרא מצביעה על דיאלוג מעניין שהספר מנהל עם הסמרטפון שלי. מכשיר הטלפון החכם שלי הוא מסוג LG. שתי האותיות הללו המהוות את שם החברה ומייצגות את המשפט – Life is Good: "החיים טובים". 
והנה, לא רק חולים מיוסרים, נכים, בעלי מצוקה ושבורי לב יפקפקו במסר האופטימי, גם ספר ויקרא לא ממהר להנפיק את האישור הנ"ל ללא תנאים מקדימים, כי מצד אחד, החיים מלאי עוולות וקלקולים. יש בהם ריחוק מה', חטאים ומעשים פסולים. מצד שני – יש מסלול שמאפשר שיפור: 'בואו, תציצו איך זה נראה כשזה טוב ומתוקן', אומרת התורה, אחר כך תמשיכו בחייכם. באמצעות הקרבה אל הקודש וההקרבה לו, המכונה "ראיית פני ה'", אמורה מערכת המצוות והקרבנות לייצר מסלול תיקון בתוך עולם הקלקולים המוכר לאדם. מכוח הראייה והזיכרון ימשיך האדם את חייו. ייפול, יכאב, כאשר במקום כלשהו בתוכו יישמר זכר המקום הנקי, המאושר והבטוח, שהוא זכה לראות. החיים יכולים להיות טובים, מאשר ספר ויקרא, אם לא תתרחק מדי מהמקום הזה.

הולכת השעיר לעזאזל אל "ארץ גזֵרה" וריסוק עצמותיו שם, הרחק מלבה של ירושלים ומלבו של האדם, היא עוד פרשנות, חריגה במקצת, למושג החיים הטובים. החיים הטובים הם מה שנשאר לנו, אחרי שהשלכנו מתוכם את החטא ואת הרוע. תמונת התרסקותו של השעיר אל הוואדי, לוקחת אותנו הרחק ממקום התרבות המוכרת לנו, לתוככי המדבר הצחיח, ומרסקת לנו – יחד עם עצמותיו של השעיר האומלל – גם את הנימוס והאיפוק. לכו לכם צרות, חולאים ומרעין בישין, צועק היהודי בתוך מחזור יום הכיפורים שלו. היעלמו לכם במדרונות הוואדי, הרחק מעין אנוש, כדי שלא נראה אתכם, ולא נחשוב עליכם עוד. השאירו אותנו פה, עם השקט, השלוה והחיים הטובים.

"וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹתָם אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה" (כב), אומר הפסוק. בשפת המקרא, סיבה ותוצאה מעורבבים זה בזה. העוון הוא העונש. העונש הוא העוון. את שניהם נוטל השעיר עמו, ומותיר את האדם המתפלל במקומו, נושם לרווחה, אחרי שהשליך בלבו את הרוע למקום אחר ורחוק, פנוי להיאחז, שוב, בחיים הטובים.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מטמונים בקירות

"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא י"ד, לד) 

 

ונתתי נגע צרעת -

בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם,

לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם

כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר,

ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.  

Volver al capítulo

היחיד בתוך החברה

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת... וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים" (ויקרא י"ד, ד-ה)

 

ציפורי הדרור מייצגות אופי בלתי-חברתי; שהרי אין הן מקבלות מרות, והן דרות בבית כבשדה. תכונה זו היא ניגוד גמור לערכים החברתיים, המתנים את הכניסה לשותפות החברתית של האדם. היא מגלמת את הניגוד שבין חית "השדה" לבין האדם שב"עיר".

וזו הדרישה המופנית למי שנכנס לשותפות החברתית של האדם: "ושחט את - הצפור"; הווה אומר: עליו לשעבד את הבהמיות משולחת הרסן ולהטיל עליה את מרות הרצון האנושי.

אולם שבירה זו של הבהמיות שבאדם אין בה משום "המתת החיים"; אלא דווקא דם הציפור השחוטה יגיע "אל - כלי - חרש על - מים חיים": רק אם שועבדה הבהמיות לרצונו המוסרי של האדם - אף היא תיטול חלק בחייו הנצחיים.

לקריאת פוסט מאת עמותת 'יסודות' העוסק בפירוש זה

 

 

רש"ר הירש - ר' שמשון רפאל הירש חי בגרמניה בין השנים 1808-1888. עמד בראש המאבק ברפורמים, ועם זאת דגל במודרניזציה, בגישת "תורה עם דרך ארץ". כתב ספרים רבים וביניהם פרושו לתורה. 

Volver al capítulo

מדוע המצורע טמא?


פרשנים שונים, מסורתיים וחדשים כאחד, הניחו שהצרעת הייתה מחלה מידבקת ומסוכנת, ועל סמך הנחה זו פירשו את דיני הטומאה והבידוד של המצורע כהגנה על החברה מפני סכנת הידבקות. אולם, ההנחה שהצרעת הייתה מחלה מידבקת ומסוכנת אין לה כל אחיזה במקרא, לא במקומנו ולא במקומות אחרים שהצרעת נזכרת בהם. כנגד התפיסה של טומאת הצרעת כרפואה מונעת טענו המפרשים בדורות האחרונים טענות שונות. שד"ל בביאורו לפרק י"ב טוען: 

"והנה חשבו רבים כי הרחקת המצורע היא מפני שהחולי ההוא מתדבק במגע. ונראה לי, שאם חששה התורה להידבקות החולי, כמה חוליים אחרים יש המתדבקים, ולא התקינה התורה בהם שום תקנה. ואיך לא ציוותה דבר על דבר הדֶבֶר?"

חז"ל במדרשיהם ראו בצרעת עונש על עברות שונות שבין אדם לחברו, ובייחוד על לשון הרע. אולם הטעם המוסרי שנתנו חז"ל לטומאת המצורע אינו יכול לשמש הסבר לרוב רובן של הטומאות האחרות.

רד"צ הופמן הציע שהצרעת ודיני הטומאה הנגזרים ממנה אינם עונש, אלא הם מערכת סימבולית: הצרעת משמשת כסמל של חטאים מסוג מסוים, שהטומאה נועדה לעצב את היחס הראוי אליהם ואילו הטהרה מסמלת את ההתנערות מהם. בשינוי קל ומכריע זה שעשה הרב הופמן בתפיסת חז"ל הוא הפך את הצרעת ודיניה מביטוי מוסרי של שכר ועונש למערכת סמלית חינוכית המביעה את היחס הנכון אל החטא והתשובה ומעצבת אותו. שינוי זה אִפשר לו להרחיב את תפיסתו זו ולהחיל אותה על כל סוגי הטומאה.

הסבר אחר לכל סוגי הטומאות נמצא בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, בו הוא טוען שקרבת ה' והשגחתו המתמדת על ישראל מתבטאת, בין השאר, בהופעת צרעת הבתים והגופות. לדעת רבי יהודה הלוי טומאת המוות היא הציר המרכזי של הטומאות כולן. המצבים המביאים לטומאה, כולם יש בהם דמיון למיתה. הזיבה, הצרעת ואף 'הזרע הנפסד' הם מיתה חלקית - אם בשיעור מרובה ואם בשיעור מועט - בגוף האדם עצמו, ועל כן הם מביאים עליו מפגש עם מוות חלקי של עצמו, שהטומאה היא ביטוי לו. (על כך ראו גם בפוסט מאת הרב שטיינזלץ 'טומאה - הפך החיים') 


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

Jewish Clothing – The Image of Yaakov and the Coat of Many Colors

Yosef's eventful life serves as a parable for the sufferings of the entire Jewish people. The one whose father favored him from amongst all his sons and prepared for him a coat of many colors, is sold in the market as the lowliest slave, passing from one owner to the next. Ruled over by many, he is thrown into the pit for sins he did not commit, and must rely on the mercy of ministers and princes. Even so, he remains in charge wherever he finds himself.

 

During the great darkness that overwhelmed the Jewish People in the last century, Yosef’s persona served as a source of inspiration for rabbinic sermons. In his Mishneh Sakhir, Rabbi Yissachar Shlomo Teichtal writes that he had a personal experience that offered an innovative understanding of the story of Yosef. Rabbi Teichtal had studied in the Yeshiva of Pressburg, where he became a close student of the Grand Rabbi of Munkatch and initially agreed with many of his radical ideas. He began to write his well-known work Em haBanim Semekha during the Second World War, when he became involved in moral and ethical studies. With the systematic murder of Hungarian Jewry during the war, he was captured by the Nazis and was killed in a transport heading to Auschwitz in 1944. He describes how the vicissitudes of war forced him to remove the clothing that identified him as a Jew and disguise himself so that no one could tell that he was Jewish. It was at that moment, when the rabbi was dressed as a non-Jew, that he felt especially close to Yosef, who had been stripped of his special garment and was forced to dress in a manner unbecoming his personality and status.

 

This is how Rabbi Teichtal describes Yosef’s experience on that fateful day when he returned home, only to be propositioned by Potiphar’s wife. Rabbi Teichtal imagined that the house to which Yosef was heading was the traditional study-hall, and that the “work” that he was going to perform was Torah study, just as he always studied while in his father’s home.

 

But at that moment when he sat down to learn, he found himself at a loss, because he recognized that his situation had forced him to remove his Jewish identity and the image of his father, and now he had no choice but to dress as an Egyptian. The coat of many colors that had been made by his father that identified him as a Torah scholar had been removed, and he had even begun to have his hair cut in the Egyptian fashion, that is, his sidelocks had been cut. At that moment, Yosef felt trapped in his new, Egyptian clothing and out of a sense of pain and discomfort he cries out to God “Please examine it; is this your son’s coat or not?”

 

When the rabbinic sages said that his father’s image appeared to him, their intention was to say that he felt terrible for being forced to study Torah while bereft of his father’s image – the Jewish clothing that identified him with his father – and he was complaining about his bitter lot.

 

Rabbi Teichtal goes on to tell a parallel story that took place during World War I in Chust:

One morning, the rabbi of Chust was walking to the mikveh prior to the morning service, and he passed by a group of Soviet prisoners of war who were sweeping the streets of the city. He noticed that one of the prisoners appeared to show him particular respect by clearing a path for him to walk. Again when returning from the mikveh, the man politely cleared a path for him. The rabbi bowed his head and thanked the man.

It was at this point that the prisoner spoke up, saying: There is no need to thank me for this. I am obligated to show honor to the community rabbi, just as I was honored as rabbi in my hometown.

The rabbi of Chust was shocked to hear this, and he did his utmost to have the prisoner freed from demeaning labor. After speaking to him, the rabbi realized that the prisoner was truly a learned man, and he looked out for him and invited him to speak in the synagogue on Shabbat.

When the word got around that this man would speak publicly, many people came to hear him, as it was unusual to have an opportunity to hear a prisoner speak. With the synagogue packed with people, as the prisoner approached the Holy Ark to speak, the head of the local rabbinical court suggested to him that he change out of his prisoner’s garb and wear something more appropriate. The prisoner responded: No! This is the only clothing I am willing to wear!

The prisoner stood in front of the Holy Ark and began his speech with the following words:

Master of the Universe! “Please examine it; is this your son’s coat or not?”

As he said this with a crying, bitter voice, he took hold of his prisoner’s garment and said “Master of the Universe! Are you honored by the clothing that I am wearing!?”

And there was no need for him to continue, as the entire community began weeping with great emotion.

(Mishne Sakhir, Parashat Vayeshev)

 

In this story related by Rabbi Teichtel, the Jewish prisoner expressed his longing by referring to the image of Yaakov, that is to say, typical Jewish clothing, which had been stolen from him. This Russian prisoner embodied the righteous Yosef of our parasha, who cries out to God from pit where he was thrown using the language of his brothers: “Please examine it; is this your son’s coat or not?” turning the words on themselves.

 

But let us return to Rabbi Teichtel’s own experience and to the midrash that he understood anew, having lost his Jewish clothing and identity. The Torah describes how Yosef entered the home of his master, Potiphar, in order to do his work. The midrash offers two contradictory explanations of Yosef’s intent at that moment. The first approach has Yosef coming to the house to perform his ordinary, daily duties, while the second approach suggests that he had decided to finally respond positively to the entreaties of Potiphar’s wife to sleep with her. Only at the last moment, with the help of his father’s image, is he saved from this sin.

 

“He came into the house,” to do his master’s accounting. Another approach: this teaches that he came to sleep with her, but the Holy One Blessed be He prepared a vision of his father’s image.

(Midrash Aggada, VaYeshev)

 

According to the first approach brought in this midrash, Yosef entered the house innocently “to do his master’s accounting” – which may even mean that he turned his attention to Heavenly accounting. According to the second approach, the difficulties of exile coupled with the loss of his identifying elements serve as expressions of the spiritual distancing that took place between Yosef and his heritage, as he became more and more attuned to the local Egyptian norms and values. Recalling his father’s image in a sudden, dramatic, manner, served to redirect Yosef’s internal sensibilities. There is no better way to evoke a vast array of details, than by gazing upon a single figure that represents so many significant values. The point of view of the character – of Yaakov – served to illuminate the path for Yosef, encouraging him to make proper choices and preventing him from falling into the dangers that lurk in unfamiliar places.

 

Whether his father’s image served as the image of a traditional Jew, or as a spiritual model, separation from this image was surely a painful and traumatic process.

 

From our somewhat pained perspective – albeit a perspective that carries with it some level of consolation – one can say that there are occasions when removing clothing is essential. There are times that call for a return to the primeval state of nakedness that will allow a person to clarify for themselves the very roots of the image of their father, so that they can renew their outer clothing in an even more substantive, meaningful manner.

 

As we approach the days of Hanukkah, perhaps we can suggest that renewal can begin only at a point when the destruction is near, when only a small flask of pure olive oil remains. That small amount of oil may suffice to act as the source from whence great gates can be opened wide, turning darkness into great light.

Volver al capítulo

כלי משכן אנושי


בפרקנו מתחיל להתרחש האירוע המכשיר את המשכן לעבודה: שבעת ימי המילואים.
פרקנו הוא ביצוע של הציוויים מספר שמות על שבעת ימי המילואים (פרק כ"ט) ושל הציווי, הנזכר פעמיים (ל', כ"ו-ל'; מ', א'-ט"ו), למשוח את אהרון ובניו ואת כלי המשכן.

לכאורה, הקב"ה מצווה שני ציוויים שונים בנוגע לשמן המשחה – למשוח את כלי המקדש, ואת אהרון ובניו. כך גם עולה מסדר הפסוקים בחומש שמות (מ', א'-ט"ו), בהם ראשית נמשחים כלי המשכן, ורק אח"כ מולבשים ונמשחים אהרון ובניו.

לעומת זאת, אנו רואים שביצוע המשיחה בפועל היה שונה- משה הלביש את אהרון בבגדי הכהונה קודם שמשח את כלי המשכן, והמתין עם משיחת אהרון לסוף. (פס' ו-יב) מדוע משה רבינו משנה מהציווי שקבל, ובוחר להכניס בין לבישת הבגדים למשיחת אהרון ובניו את משיחת הכלים?

לדעת הרמב"ן (פסוק י)  מטרת התיאור בחומש שמות היא חלוקה לנושאים השונים – "הסדיר כל הנעשה לאהרן ולבניו כאחת" - ולמעשה, משה אכן עשה כמו הסדר הכתוב בפרקנו.
ולשאלה 'מדוע אהרן נמשח רק אחרי משיחת הכלים?' עונה הרמב"ן: "על כן לא רצה למשוח המשכן עד שהלביש אהרן, ומשח אותם כאחד כדי שיהיה המקריב כמזומן לבא אל המקדש לעבוד".
לפי הרמב"ן, אהרון צריך להגיע לעבודה במקדש מוכן ולא להמתין משוח, מוכן ומזומן, להקדשת המשכן.

ברצוני לברר מעט את דברי הרמב"ן ולחדדם: לו היתה המטרה רק להכניס את אהרון למקדש מוכן, היה הגיוני יותר למשוח תחילה את המשכן ורק אח"כ להלביש את אהרון ולמשוח אותו. מדוע מולבש אהרן קודם משיחת הכלים?

נראה שיש כאן רעיון עמוק אף יותר: אהרון מהווה חלק מהמשכן, וממערכת השראת השכינה בעולם. משיחת המשכן ומשיחת אהרון לא יכולים, כפי שלכאורה משמע מהציווי בשמות, להעשות בנפרד.

משה רבינו, בהבנתו את עומק הציווי הא-להי, בוחר להתנהג באהרון כפי שהתנהג בכלים: ראשית יש "לבנות" את הכלי, כלומר: להלביש את אהרון ולהכניס אותו "טכנית" לתפקיד. רק כאשר כל המשכן מוכן, הן בחלקו הדומם והן בחלקו האנושי, ניתן למשוח אותו בשמן המשחה ולתת לו קדושה יתירה.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

זבח תודת שלמים


קרבן התודה ייחודי בשני דינים מרכזיים: הוא מוקרב יחד עם לחם חמץ, בניגוד לשאר הקרבנות המוקרבים על מצות או מנחות בלבד; וזמן אכילתו קצר מזבח שלמים רגיל, אף שיש יותר מה לאכול (ארבעה סוגי לחם).

האברבנאל מסביר שזמן אכילת התודה קצר יותר משאר הקרבנות כדי שהמקריב ייאלץ לחלוק את הקרבן עם אנשים אחרים וכך יתפרסם הטוב שה' עשה לאדם, וגם יגברו השלום והאחוה בין בני ישראל. זו הסיבה שהתודה מוזכרת גם כשלמים (ז, יג); היא מרבה את השלום בין האנשים.

עוד אומר האברבנאל, שהחלות הנאכלות עם התודה (שלוש חלות מצה וחלה אחת חמץ) מסמלות תהליך שהאדם עובר מול ה':

לעתים קרובות אדם עומד מול קשיים שמזדמנים לו והוא נחפז לבוא בריב עם הקב"ה שגרם לו כך. את זאת מסמלת המצה, שהיא מילה בעלת משמעות כפולה: לחם שעשייתו מזורזת, וריב, כמו בפסוק "הן לריב ומצה תצומו" (ישעיהו נח, ד). רק כאשר האדם יושב בנחת וחושב על הדברים שה' נתן לו, הרעים עם הטובים, הוא מגלה שיש הרבה טוב. את זאת מסמל החמץ, שעשייתו בנחת ולאט. רק בסיום תהליך זה, אדם יכול להקריב תודה.

יוצא מדברינו כי קרבן התודה מרבה שלום לא רק עם ה' - אלא גם עם הסביבה, ובין האדם לעצמו.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

בדידות המצורע

"כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג, מו)

 

בדד ישב - שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו.

ואמרו רבותינו: מה נשתנה [המצורע] משאר טמאים לישב בדד?

הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל.

 

 

 

רש"י -  ר' שלמה יצחקי, גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

תקציר ויקרא פרק ט"ו

דיני זב (א-טו)

זיבה היא יציאה של שכבת זרע מאיבר המין הגברי באופן לא סדיר. אדם זב טמא ולכן מטמא גם משכב ששוכב עליו וכל כלי שיושב עליו. הנוגע בזב גם הוא טמא, אך בדרגה פחותה (עד הערב). כדי להיטהר מהזיבה יש לספור שבעה ימים של טהרה, לכבס בגדים ולרחוץ את הגוף במים. ביום השמיני הזב מביא למשכן שני תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה.

דיני שכבת זרע והשוכב עם אישה (טז-יח)

במקרה ושכבת זרע יוצאת בצורה מבוקרת ולא מוגדרת כזיבה, האדם טמא עד הערב ויש לרחוץ את הגוף כדי להיטהר. כך גם במקרה של איש ואישה שהיו יחד, הם טמאים עד הערב ורוחצים במים.

דיני ימי הנידות (יט-כד)

אישה בזמן נידתה (בשעה שרואה דם וסת) טמאה עד שבעה ימים. גם האישה הנידה מטמאת מושבים וכלים. כאן התורה לא מזכירה את האיסור להתקרב אל אישה בזמן נידותה אלא מציינת שאם בכל זאת איש שכב עם אישה בזמן נדתה הוא טמא שבעת ימים.

דיני זבה (כה-ל)

במקרה והאישה רואה דם בצורה לא מבוקרת "יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ" (כה) היא צריכה להיטהר במשך שבעה ימים, כמו במקרה של הזב. ביום השמיני היא לוקחת שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה.

סיכום (לא-לג)

וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם. זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זֶרַע לְטָמְאָה-בָהּ. וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת-זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם-טְמֵאָה

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.