הקודש ממית

 

פרקנו עוסק בעבודת בני קהת, מררי וגרשון הלוויים בפירוק המשכן ובנשיאתו לקראת היציאה למסע, ובהרכבת המשכן עם בוא עת החניה. אחת הפעולות הבולטות בתיאור המופיע בתחילת הפרק היא פעולת הכיסוי. "וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו, בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה, וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת. וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ, וּפָרְשׂוּ בֶגֶד-כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה... ועַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת... וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם, בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְכִסּוּ אֹתוֹ, בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ... וְכִסּוּ אֶת-מְנֹרַת הַמָּאוֹר..." (ה-ט) וכן הלאה... פורסים ומכסים, פורסים ומכסים.

מה משמעות הכיסויים הללו? פסוק טז אומר לנו: "וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה, וְאַחֲרֵי-כֵן יָבֹאוּ בְנֵי-קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא-יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ". כלומר הכיסוי נועד להרחיק את המגע הישיר של בני קהת בכלי הקודש. כי הקודש ממית.

תובנה זו מזכירה לנו את סיפורו הנורא של עוזה בשמואל ב' פרק ו'. דוד מבקש להעלות את ארון ה' שחיכה בבית אבינדב, מאז החזרתו משבי הפלשתים, לירושלים. באירוע גדול מעלים את הארון מבית אבינדב לכיוון ירושלים. אבינדב שולח שניים מבניו להסיע את העגלה שעליה שמו את הארון – אחיו ועוזה. בדרך רואה עוזה כי הארון מתנדנד ועומד ליפול, על כן הוא תומך בארון בידו ומשיבו כראוי על העגלה. "וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים... וַיָּמָת שָׁם" (שם, פסוקים ו-ז), ובהמשך אנו קוראים: "וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה" (שם ח) ואף אנו מצטרפים לכעסו ושאולים הכיצד? הרי עֻזָּה ביקש להציל את ארון ה' אשר בהמות המשא כמעט והפילוהו?!

קדוש הוא המופרש, המובדל – מלמד אותנו המקרא. וכפי שיש סכנה בריחוק מן הקודש, גם קרבת יתר אל הקודש מסוכנת. סוד חיי אנוש טמון אם כך, באיזון העדין שבין התקרבות להתרחקות. בין תשוקה לגעת לבין תודעת קדושה המצריכה ריחוק, כיסוי והבדלה.

דומני שהדברים נכונים לא רק לגבי ארון העדות אלא גם לגבי מצבו הנפשי של המאמין. הִיבלעות בקודש ללא הבחנה בין האנושי לא-לוהי עלולה להיות מקור סכנה לא פחות מחיים ריקניים שאין בהם ולו טיפה של קודש.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שירת המשכן

 

חנוכת משכן או מקדש היו תמיד הזדמנות להקרבה המונית של קרבנות, במקרא ובמזרח הקדום. מקדש שלמה נחנך ב"צאן ובקר אשר לא ייספרו ולא יימנו מרוב" (מלכים א ח', ה), ובהמשך מובאים מספרים של עשרות אלפי בהמות; וכך גם בחנוכת המקדש השני אצל זרובבל, ובחנוכה החזונית של מקדש יחזקאל. גם קרבנות הנשיאים שבפרקנו נמצאים באותה המסגרת והם משלימים את חגיגת חנוכת המשכן שהופרעה בספר ויקרא, עם מותם של נדב ואביהוא. אלא ששם התמקד התיאור בכוהנים ובתפקידיהם, ואילו כאן, כראוי לספר הזה כולו, הכוהנים הם חלק מהעם כולו, והעם באמצעות נשיאיו הוא העומד במרכז הטקס.

הקרבנות עצמם מתוארים ברשימה, כמו עשרות רבות של רשימות מכל הסוגים מכל רחבי העולם העתיק. הרשימה ממוינת לפי סוגי הכלים או הבהמות, ובסופה בא סיכום כולל; בכך מקבלת הרשימה אופי בירוקרטי לגמרי. אבל עצם החזרה המדויקת פעם אחר פעם כמעט ללא שינוי מעוררת תמיהה. הפרשנות הקלאסית ראתה פה מעין מתן כבוד לנשיאים, כל אחד בפני עצמו, ואולי אף מניעת תחרות סמויה, וגם נימת ביקורת לא נעדרת כאן בפירושו של רש"י – "מה ראו הנשיאים להתנדב תחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה?".

עם זה, ראוי לזכור כי החזרה המדויקת היא מסימני השירה המקראית. ולא עוד, אלא ששתי הפסקאות הראשונות ושתי האחרונות שונות מכל השאר. הראשונות פותחות "ויהי המקריב ביום הראשון... וקרבנו" (יב-יג), "ביום השני הקריב... הקריב את קרבנו" (יח-יט); האחרונות פותחות "ביום עשתי עשר יום נשיא..." (עב), "ביום שנים עשר יום נשיא" (עח), ואילו שאר השמונה האמצעיות כולן אחידות: "ביום ה X נשיא לבני Y... קרבנו" וכו' (כד, ל, לו וכן הלאה). המבנה הזה, של "הקריב הקריב" בתחילה ו"יום יום" בסוף, משמש מסגרת לכל שאר הימים, ומאגד אותם לכלל פרשה אחת, בעלת מקצב קבוע וחוזר, בעלת כותרת וסיום, שנותנים להם את המסר: "הקרבה הקרבה, יום יום". מכאן ואילך יש רק עוד סגירת קצוות, וקדימה למסע.

כך מסיימת השירה הזאת את פרשיות המשכן כולן, והופכת להיות שירה למשכן כולו, שכל כולו שגרת עבודה, שירה לשגרה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

חרם - פשוטו של מקרא

"כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת" (ויקרא כ"ז, כט)

 

רמב"ן, משפט החרם:

ואני אומר, בשמא לאחר בקשת המחילה, שזהו פשט הכתוב בתורה: "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת", כלומר מה שהסכימו עליו הכל [=הציבור] והוחרם לדעתם, העובר עליו [=ונהנה מן החרם] לא יפדה בממון אלא חייב מיתה. 

ואל תהיה חוסם פינו בזה מפני שרבותינו ז"ל דרשו המקרא הזה לענין אחר... שאף על פי כן אין מקרא זה יוצא מידי פשוטו, דכתיב "אחת דבר א-להים שתים זו שמעתי" (תהילים ס"ב, יב) – משמש הוא הכתוב לזה ולזה... הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה.

 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

דרגות הכהונה

 

פרק כ"א ופרק כ"ב הם למעשה חטיבה אחת של איסורים, כאשר הביטוי שמחבר את כל האיסורים לפרשייה אחת הוא:" ולא יחלל\ יחללו… כי אני ה' מקדשכם\ מקדשם".
הפרשייה מסודרת באופן הבא:

1. איסורים על כהן הדיוט.

2.איסורים על כהן גדול.

3. כהנים הפסולים מלהקריב את לחם ה'.

4. כהנים הפסולים מלאכול את לחם ה'.

5. בהמות הפסולות מלהיות לחם ה'.

דיני הכהנים מפורטים בסדר יורד של חשיבות - הכהנים הכשרים ודיניהם, הכהנים בעלי מומים והטמאים, ולבסוף דיני הבהמות. בהתאם למדרג זה, הציפייה הייתה שהתורה תתחיל בכהן גדול, ורק אחר כך תעבור לכהן הדיוט, בהתאם למדרגתם; אולם באופן מפתיע הכהן ההדיוט מגיע לפני הכהן הגדול.

סידור זה יכול להצביע, שדרגת הכהן הגדול לא שונה מהותית מדרגתם של שאר הכהנים - כפי ששונה מהותו של כהן תמים מכהן בעל מום - אלא שניהם במדרגה בסיסית אחת, ממנה יוצא כהן אחד לתפקיד בו ממוקדת הקדושה.

חיזוק להבנה זו ניתן ללמוד מספר יחזקאל: 
לעומת פרשתנו, המציגה חומרה יתרה באיסורי הנישואין של הכהן הגדול על פני אחיו, בספר יחזקאל לא מוזכרים דינים מיוחדים לכהן גדול. על כל הכהנים בני צדוק נאמר שם: "וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ." (יחזקאל, מ"ד, כ"ב).
על פי יחזקאל, לעתיד לבא על כל הכהנים יתוסף גם איסור על אלמנה של ישראל.

כותב שם המלבי"ם (פסוק יז שם):" הודיעו שלעתיד יתעלו הכהנים בני צדוק להיות להם בקצת דברים חשיבות של הכ"ג, כי יהיו כממוצעים בין מדרגת הכ"ג ובין מדרגת הכ"ה".

האידאל, אם כן, הוא שכל הכהנים יתעלו למדרגת הכהן הגדול, ולכן ביחזקאל המספר על הגאולה העתידית דיני הכהן ההדיוט דומים לכהן גדול - ואלמנה שאינה אלמנתם תהיה אסורה להם.

 

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

נצחיות התורה

"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (ויקרא כ"ו, מד)

 

ואף גם זאת - על דרך הפשט יאמר: אף על פי שאני עתיד להביא עליהם זאת הפורענות, לא אמאסם בגלות אבל אשמור להם הברית.

ועל דרך המדרש: אמר זאת על התורה שכתוב בה (דברים ד', מד): "וזאת התורה", ובא לרמוז שהתורה לא תזוז להם אפילו בהיותם בגלות בארץ אויביהם, כענין שהבטיח בפסוק (דברים ל"א, כא): "כי לא תשכח מפי זרעו". 

ומזה דרשו רז"ל בתורת כהנים (ספרא ח, י): וכי מה נשתייר להן לישראל שלא נמאסו ושלא נגעלו, והלא כל המתנות הטובות שנתנו לישראל נטלו מהם, ולולא התורה שנשתיירה להם לא הניחו להם האומות כלום, כוונו בזה למה שאמרתי.

 

 

 

רבנו בחיי - רבנו בחיי בן אשר, חי בסרגוסה שבספרד. נפטר בשנת 1340. פרושו לתורה כולל ארבע שיטות: פשט, דרש, שכל (שימוש בחכמות שונות), וקבלה. מרחיב את דברי הקבלה שהרמב"ן מביא בקיצור ובהסתר.

Volver al capítulo

אחריות קולקטיבית

 

בשני אופנים באה לידי ביטוי האחריות הקולקטיבית של עם ישראל בפרקנו.

האחד הוא אחריות "עם הארץ" להעניש את החוטאים במולך, וענישת חלקם בידי שמים אם הם ייכשלו בכך: "וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא... וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם" (ד-ה)
אחריות זו מקורה בחשש להשפעה שלילית על העם עצמו - כאשר העם נמנע מלהוקיע ולהעניש את הפושעים, אזי גם משפחת החוטא מושפעת ממנו, ועוד אנשים באים וזונים אחריו. העונש המובטח כאן גם לסביבתו השותקת של החוטא מטרתו מניעת השפעת החטא על כל העם - מעין ניתוח להסרת גידול סרטני, שחובה עליך להסיר בו לעיתים גם בשר בריא הסמוך לגידול, על מנת להציל את כל הגוף. הבנה זו נתמכת בכך שהעונש לסובבים את החוטא נועד להיות בידי שמיים - רק ה' יודע במי נחוץ לפגוע ובמי לא.

האופן השני בו באה לידי ביטוי האחריות הקולקטיבית הוא בבעיה "מיסטית" - רוחנית: "וְלֹא־תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (כב). החטאים שאינם מטופלים מטמאים את הארץ, ועל כן היא תקיא את כל יושביה - טובים ורעים כאחד, והם יושלכו מהארץ.

האחריות הקולקטיבית מן הסוג הראשון אינה יחודית דווקא לכאן, ועיקרון דומה לענישה קולקטיבית מופיע גם בדיני עיר הנידחת ונביא שקר.
אך הסוג השני של אחריות קולקטיבית מוגבל בפסוקים רק לדיני עריות - כאן ובפרשה המקבילה בפרק י"ח.

ניתן להסביר זאת בכך שחטאי עריות פוגעים באופן משמעותי בארץ וביישובה: הארץ נועדה ליישוב על פי שבטים ומשפחות, ודגש רב מושם על הקשר בין אדם לבין נחלת אבותיו. חטאי העריות, הפוגמים ומערערים את המשפחה היהודית המתוקנת, מביאים לערעור הקשר הייחודי שלנו עם ארץ אבותינו, ועלולים להביא להתנתקות כללית ממנה.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

חיבתן של ישראל

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃ שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א', א-ב)

 

מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה -

כשיצאו ממצרים מנאן,

וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים.

כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן -

באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם.

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.  

Volver al capítulo

כל הפרטים מסיני

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר... וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כ"ה, א-ב)

 

מה ענין שמיטה אצל הר סיני?
והלא כל המצות נאמרו מסיני!
אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני,
אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.
כך שנויה בתורת כהנים.
ונראה לי שכך פירושה: לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב.

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

Binyamin’s Loss

That moment when Yosef finally set his eyes on Binyamin was the moment when he could no longer contain himself and he revealed himself to his brothers. This meeting was a high point within Yaakov’s family history and it serves as a dramatic moment in Jewish history.

 

The midrash attempts to imagine the conversation that took place between the two brothers at that momentous juncture in time. From the perspective of the rabbinic sages, the conversation opens with a laconic clarification of information regarding Binyamin and his family:

“Looking about, he saw his brother Benjamin, his mother’s son” (Bereishit 43:29).

R. Shmuel b. Nahman said: At the moment when Yosef saw Binyamin, he calmed down and said: “May God be gracious to you, my boy.”

He then said to them: Bring him close to me. And he began to ask him questions.

He asked him, “Have you a brother?”  

He replied, “I had a brother but I know not what became of him.”

He asked him, “Are you married?”

He replied, “I am married and have ten sons.”

 

These questions, which are technical in nature, served as Yosef’s attempt to understand how his being sold into slavery had affected his brother. He wonders whether Binyamin remembers him at all, and whether he is aware that he had an older brother who went missing. Once this question is clarified, it appears that Yosef is simply curious about Binyamin’s personal status, and he learns that his younger brother has already built a large family. At this point he inquires as to the names of his children:

 

Yosef asked him, “And what are their names?” Benjamin replied, “Bela, Becher etc.” (cf. 46:21).

 

But for the midrash, the list of names will not suffice – even though that is the information that Binyamin must have shared with Yosef. According to the midrash, Binyamin’s children’s names are the true surprise for Yosef. For they indicate that not only was Binyamin aware of Yosef’s disappearance, but that it was the foundational event of his life. His children’s names testify that the tragic loss of his older brother became more and more painful for Binyamin with every family event over the years. The birth of each additional child was an additional opportunity to memorialize his brother.  

Yosef inquired, “What are the ideas underlying these names?”

He replied:

Bela (בלע) because he was swallowed up (נבלע) from me;

Becher (בכר) because he was the firstborn (בכור) of his mother;

Ashbel (אשבל) because God sent him into captivity (שבאו אל),

Gera (גרא) because he had to live (גר) in a foreign country;

Naaman (נעמן) because he was exceedingly pleasant (נעים);

Ahi (אחי) because he was a true brother (אח) to me;

Rosh (ראש) because he was my superior (ראש);

Muppim (מופים) because he was beautiful (יפה) in every way;

Huppim (חופים) because he did not witness my marriage (חופה —marriage canopy) and I did not witness his marriage;

and Ard (ארד) because he was the most beautiful of roses (ורד) amongst the nations.

(Bereishit Rabbah Vayigash 93).

 

Yosef’s absence echoes in each one of Binyamin’s son’s names. This addition presented by the midrash helps explain why that is the fateful moment for Yosef, when he could no longer hold back sharing that he was their brother.

 

But the list of names goes beyond an expression of Binyamin’s pain and longing for his brother. It exhibits an intricate progression of mourning that develops over the years.

 

Binyamin’s firstborn was called Bela (swallowed up), expressing the feeling of sudden loss – as if his brother was simply swallowed up by the earth. The feeling of total lack of preparation for Yosef’s disappearance was the first painful experience that Binyamin carried with him. The open wound develops over time: Recognition of how life differs when his big brother – his role model – was gone, is enshrined in the name Becher (firstborn). The anger that with the loss comes with time can be heard in the name Ashbel (captive); Binyamin feels that part of himself was taken and held captive in the depths of his consciousness.

The next set of names show the longing and compassion that Binyamin feels for his brother, as they express that Binyamin has moved beyond the initial stage of shock and internalization. He now begins to recognize the suffering that Yosef must be experiencing having been sent as a captive to some foreign land. After these sentiments he finds expression for the vacuum – the emptiness that exists – because Yosef is gone. Ahi (my brother) is not here to serve as a role model; Muppim (beautiful), the beautiful child is gone. Finally, Huppim. The reality that he is missing in the here-and-now. Recognition that Yosef will be missing from all of the significant moments in Binyamin’s life: “he did not witness my marriage and I did not witness his marriage.” Losses like this cannot be made up.

 

There is an alternative suggestion in the midrash regarding the meaning of Binyamin’s children’s names and their connection with Yosef, which also connects them with the sense of loss. In this version, Binyamin does not express a sense of personal loss; indeed, he may not have any direct memories of Yosef at all. Binyamin experiences the loss of Yosef vicariously through his father:

Ashbel – that he was sent into captivity and taken from his father;

Naaman – that he was exceedingly pleasant to his father and his mother;

and so forth.

 

This description of secondary mourning is perhaps even more heartrending. We hear of a person who does not truly know what he is missing, and his only relationship is based on some old photographs and fragments of memories, by which he conjures up the image of his unknown and lost brother.

It was at that moment that Yosef was overcome with emotion, as it says: “With that, Joseph hurried out, for he was overcome with feeling toward his brother and was on the verge of tears” (Bereishit 43:30).

 

There is one additional element that the midrash does not state outright, but should be taken into account to complete the picture. Binyamin’s family is unusual. In contrast with his brothers, he has ten sons – a very large family. No explanation is offered for this, but we might suggest that the missing element in his life encouraged him to have more children. He desired to create life in order to try and fill that sense of emptiness. Having children serves as a powerful life-force that intensifies the illusion that creation of more and more life can serve as compensation for the loss of life – and even more, offers a response to the question: What is the meaning of life?

Is my father still alive? (Bereishit 45:3)

Yosef is still alive! (Bereishit 45:26)

Enough! My son Yosef is still alive! (Bereishit 45:28)

Volver al capítulo

מפקד אוכלוסין


בפירושו לתורה קובע דון יצחק אברבנאל, מנהיגם הנערץ של יהודי פורטוגל בזמן הגירוש, כי ספר במדבר הוא ספר שמטרתו לתאר "את הנהגת העם". ואכן, שורשיה המוקדמים של הפילוסופיה הפוליטית העברית, כמו עקרונות החרות מעול זר והברית בין העם לאלוקיו, מופיעים כבר בספרי בראשית, שמות, ואף ויקרא, אבל תיאור הנהגת העם בפועל והאופן שבו באה לידי ביטוי הפילוסופיה הפוליטית העברית בעולם היום יומי של העשייה, זוכה למקום של כבוד בספר ההנהגה, ספר במדבר.

ספר במדבר נפתח במפקד האוכלוסין של העם ובעקבותיו בחלוקת עם ישראל לשבטים ולדגלים וסידורם "איש על מחנהו ואיש על דגלו" (נב). פרשני המקרא תמהים מדוע יש בכלל צורך במפקד, ומה הקשר בין המפקד ובין המבנה שבו ניצב "איש על מחנהו ואיש על דגלו".

הרמב"ן מכיר בנוהג המעשי של עריכת מפקד אוכלוסין "שכן דרך המלכים במנותם את העם", אבל למרות היכרותו עם הצורך ועם הפרקטיקה של מפקדי אוכלוסין הוא לא מצליח להבין למה יש צורך בפירוט המספרים המפורש, וכדבריו: "אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה ציווה שידעו אותו".

מניסיוננו כיום, בניהול מדינה, ניסיון שלא היה לפרשני ימי הביניים, אנו יודעים עד כמה מפקד אוכלוסין וידע נרחב על מרכיבי החברה, הם הכרחיים לניהולה של מדינה. בעבורנו שאלתו של הרמב"ן מקבלת את תשובתה מהחיים המעשיים: ללא פיקוח וידע סטטיסטי על האוכלוסייה, תכנון ארוך טווח, שהוא מנשמת אפה של החברה המודרנית, איננו אפשרי. גם ברמה הבסיסית יותר, מניינם של 'יוצאי הצבא', כפי שכבר מכיר הרמב"ן עצמו, הוא הכרחי להיערכות למאבק אפשרי, ונדרש לשם המשגת עוצמתה של החברה.

עם זה, עלינו לזכור שישנה סכנה בסטטיסטיקה ובמפקד אוכלוסין. הסכנה היא אובדנו של היחיד ואובדנם של השבטים השונים בחברה. במילים אחרות, סכנת הפיכתו של האדם למספר, סכנה המוכרת לנו היטב. ואכן רבי יצחק עראמה, מחבר הספר 'עקדת יצחק', מדגיש מרכיב אחר בעריכת מפקד האוכלוסין בפתח ספר במדבר: התורה מדגישה שהמניין צריך להיות "איש לגולגולתו", משמע כל איש ואיש נספר באופן עצמאי. הדגשת האיש היחיד מבטאת לדעתו של רבי יצחק עראמה את הרעיון שמטרתו של המפקד לא הייתה המניין הכללי, אלא דווקא הדגשת כל יחיד ויחיד הנמנה במפקד, מתוך רצון להנחיל תודעה לעם "שכל יחיד מהם – יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וככוהן".

לפי דברים אלו, ההכרה בייחודיותו של כל מרכיב ומרכיב בחברה, של כל יחיד ויחיד, היא מסימניו המובהקים של מפקד האוכלוסין, של ספר במדבר. המפקד לא נעשה בשביל לדעת את התוצאה הסופית, את הסך הכולל, אלא נעשה דווקא בשביל אותם היחידים שכל אחד מהם "בן מלך".   

גישה זו מדגישה כי אסור לה למדינה לאבד את היחיד כרכיב של הכלל. אסור שהפרט יאבד בסטטיסטיקה ואסור שהיחיד ייתפס כמספר בלבד, כנתון. אדרבה, בריאותה של החברה היא במיקומם ובהערכתם העצמית הגבוהה של כל אחד ואחת מחבריה ומחברותיה. רק חברה המכירה את ערך היחידים המרכיבים אותה ונותנת מקום לכל אחד ואחד מהם, תדע לשרוד. בחברה כזו יגדלו יחידים שיהיו שׂדרת מנהיגות כלכלית צבאית ופוליטית, יחידים בעלי 'הדר', יחידים המוכנים להקדיש את עצמם ואת חייהם למען החברה – ויותר מכך, למען היחידים שבה.

עוד באותו נושא ראו גם בפוסט מאת הרב פרופ' יהודה ברנדס 'לכל איש יש שם'


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.