שלושת עמודי התורה

 

"(ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: (ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: (ח) וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם"

בקטע זה משה מספר על הגוים שישתאו למראה עם ישראל אם יקימו את המצוות. לכאורה נראה כי הוא נותן שני הסברים לאותה השתאות: קרבת הקב"ה לעם ישראל, והתורה שהוא נתן להם.

עם זאת, יש לתהות בתוכן הדברים - האם המאפיינים האלה אכן מעידים דוקא על חכמתו של עם ישראל? אלה אמנם זכויות ייחודיות של העם, אך לא ברור כיצד הם מבטאים חכמה עצמאית.

יתכן, אם כן, להציע פירוש אחר ליחס בין הפסוקים. ניתן לומר שהמעלות המופיעות בפסוקים ז-ח לא באות להסביר את חכמתו של העם אותה רואים הגוים בפסוק ו, אלא את תחילתו של הפסוק  - "ושמרתם ועשיתם". לפי זה יש לקרוא כי כאשר משה רבנו תובע מהעם לשמור ולעשות את חוקי התורה, הוא מביא לתביעה הזאת 3 נימוקים שונים: הערכת הגוים (ו'), קרבת ה' (ז') וצדקת משפטי התורה (ח').

שלושת הנימוקים הללו עשויים להקביל לדברי ה' בפתיחת מעמד הר סיני:

"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט, ה-ו)

גם כאן אנו רואים את הדגש על ייחוד עם ישראל (סגולה מכל העמים), הקרבה הייחודית לה' (ממלכת כהנים, הנבחרים לקרבה אל הקודש) וחברת המופת ששמירת התורה יוצרת (גוי קדוש).

הקבלה זו מסתייעת במיוחד לאור המשך פרקנו, המצווה על העם לזכור את מעמד הר סיני ועשרת הדברות.

אם כך, שלושת הרעיונות הללו הם ההקדמה למתן התורה - בשלם אנו נתבעים לקבל עול תורה ומצוות עלינו, והם מבטאים את הדרישה הבסיסית ממקבלי התורה.

נוסיף בשולי דברינו שהרעיון מתקשר למאמר המפורסם והחידתי מהזוהר "קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא". נראה להציע שאותם שלושה מרכיבים שהצענו (קרבת ה', חברת מופת שהתורה מעצבת ו"סגולה מכל העמים") נרמזים גם בו.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

תקציר במדבר פרק ל'

כמו רשימת קרבנות המוספים, גם פרקנו עוסק בעניין שלכאורה לא קשור באופן ישיר להכנות לכניסה לארץ: ענייני נדרים והפרתם. התורה מביאה את חוק הנדר באופן עקרוני, ואז מפרטת לגבי נדרי נשים – שתלוי במעמד האישה.

פתיחה (א-ג)

הכתוב פותח את פרשיית נדרים כך: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ג). הפרשייה עוסקת בשאלה מתי חלים הנדרים וכיצד ניתן להפר אותם. הפרשייה בנויה בצורה של פרט וכלל, כך שהכלל יבוא רק בסוף הפרשייה.

נדר אישה בנעוריה (ד-ו)

אישה פנויה נמצאת ברשות אביה, ולכן אם היא נדרה נדר כשהיא ברשות אביה, ואביה לא מנע ממנה מלנדור, הנדר חל עליה. אך אם אביה "הֵנִיא" (=מנע) ממנה מלנדור "בְּיוֹם שָׁמְעוֹ", נדריה לא חלים "וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ" (ג).

נדר אישה נשואה (ז-ט)

אותו העקרון חל גם על אישה נשואה, אלא שהפעם במקום אביה נמצא בעלה. אם הוא שמע את אשתו נודרת, והוא התעלם – הנדר חל. אם הוא שמע והניא אותה, נדריה מופרים "וַה' יִסְלַח לָהּ" (ט).

נדר אישה אלמנה או גרושה (י-יג)

לגבי פסוקים יא-יג יש מחלוקת פרשנים. רש"י בעקבות חז"ל מניח שמדובר באישה נשואה (והפסקה הקודמת עסקה באישה ארוסה). ראב"ע והאברבנאל מפרשים כפי שנקטנו כאן, שהפסקה הנוכחית עוסקת באישה אלמנה: "שאם בית אישה קודם שמת הבעל או גרשה נדרה, ואחר כך נתאלמנה או נתגרשה מה יהא דינה? ועל זה אמר אם קודם האלמנות והגירושין... החריש לה הבעל, יקומו כל נדריה (גם אחרי) שנתאלמנה ונתגרשה" (אברבנאל). אם האיש הפר את הנדרים, הם לא חלים עליה גם אחרי מותו או הגירושין.

סיכום (יד-יז)

בסוף הפרק הכתוב מסכם את דיני נדרים ומביא את הכלל הכולל "וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲו‍ֹנָהּ" (טו-טז).

Volver al capítulo

עשיר הדיוט קופץ בראש

"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר" (במדבר ל"ב, א-ב)

 

מפרש האברבנאל: ויבואו בני גד ובני ראובן - היה לו להקדים בני ראובן הבכור. ותדע כי המפרשים אמרו שמקנה בני גד היה מרובה על של ראובן, והיינו דכתיב ולבני גד עצום מאד רצה לומר יותר משל ראובן, ועל כן אמרו בני גד דבריהם קודם לבני ראובן הבכור לפי שהיה צערן גדול על של ראובן.

ואני אומר שאם כן הוא ודאי לא מפני צערן קפצו בראש כי אם מתוך רום לבבם קפצו לדבר בראש לפני בני ראובן הבכור, כי כך טבע העושר שנותן רום לב לבעליו ועשיר הדיוט קופץ בראש ויענה עזות לא ישוב מפני כל איש אינו חולק כבוד לבכור ולא לשום בעלי המעלה האמיתית בחושבם כי על ידי העושר הוא מתרומם.

 

 

 

כלי יקר - רבי שלמה אפרים מלונטשיץ. נולד בלונטשיץ שבפולניה בערך בשנת ש' (1540). רבו המובהק היה המהרש"ל. משנת שס"ד (1604) כיהן כעוזרו של המהר"ל ברבנות העיר פראג וכראש הישיבה בה, ולאחר פטירת המהר"ל בשנת שס"ט (1609) מונה לרב העיר. היה ידוע כדרשן מופלג. חיבר חיבורים רבים בענייני מוסר ויראת שמים, אך התפרסם בעיקר בזכות פירושו 'כלי יקר' על התורה. העמיד תלמידים רבים, הידועים שבהם ר' יום טוב ליפמן הלר (בעל 'תוספות יום טוב') ור' שבתי הלוי הורוביץ בן השל"ה.

Volver al capítulo

ה' ידין עמים

 

פרקנו תָּחוּם בין שתי התיחסויות מכיוונים שונים, לחיזוק האמונה כי בכוחו של העם לנצח את אויביו ולכבוש את הארץ: פרק א' באמצעו, עוסק בחטא המרגלים, ומדגיש את חוסר ביטחונם בה' ואת חששם מיושבי הארץ. כתיקון, בסוף פרק ג' משה מכין את יהושע לקראת הכניסה לארץ ותהליך הכיבוש במילים: "עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן-יַעֲשֶׂה ה' לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם" (דברים ג, כא-כג).
ערב הכניסה לארץ, הדגשת הניצחון של עם ישראל על אויביהם, בניגוד לחששם בחטא המרגלים, קריטית להצלחתם.

אמנם פרקנו, הממוצע בין שני אלה, לא עוסק רק בניצחונות של עם ישראל נגד עמים שונים אלא דווקא בהחלטה שלא להילחם ולעבור הלאה. הניצחון הגדול על סיחון מלך האמורי הוא אולי השיא של הפרק, אבל הוא מגיע רק אחרי החלק המרכזי של הפרק, המתאר כיצד עם ישראל עובר עם אחרי עם ולא נלחם.

חשיבותו של הפרק, מעבר להכרה של עם ישראל ביכולתם לנצח, הוא בחידוד ההבנה שבעצם הניצחון שלהם הוא קודם כל מאת ה'.
פרק זה בא להדגיש לנו את המקום של כל אחד מהעמים בתוכנית האלוקית, שכל אחד מהעמים נמצא במקום אליו הוא שייך, ואף אחד לא יזיז אותו משם אם זה לא רצונו של הקב"ה. ניתן להדגים עקרון זה בביטויים בהם משתמש משה בהתיחסותו לבני עמון:
"וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל-תְּצֻרֵם וְאַל-תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי-לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. אֶרֶץ-רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף-הִוא... עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם" (יט-כא).
פסוקים אלו מבליטים יותר מכל את היכולת של כל עם לנצח עם אחר ולכבוש אותו, או לחלופין להגן על נחלתו מפני פולשים - והכל בהתאם לרצון הבורא.

לאור דברינו, פרקנו מבהיר כי משה לא בא להראות לעם ישראל את היכולת שלהם לנצח, אלא בעיקר את היכולת של הקב"ה לנצח ברצונו. מעבר לכל יכולת של עם ישראל, פרק זה שם את הדגש דווקא על התוכנית הא-להית.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

מפה במדבר פרק לד

Volver al capítulo

הפרטים החסרים

 

ספר "מסעי בני ישראל" הוא שירה, וככל שירה הוא נכתב במיוחד – "ויכתֹב משה את מוֹצָאֵיהֶם למסעיהם על פי ה'" (ב).
השירה הזאת, 42 מסעות, מלאה בשמות מקומות במדבר, שרובם אינם ידועים. מאחוריהם מסתתרים סיפורים שלמים שלא סופרו על דור המדבר.

יש סיפורים שנזכרו בקיצור יציאת מצרים "ממחרת הפסח... ביד רמה" (ג), המעבר בתוך הים אל המדבר (בלי חיל פרעה ומלחמת ה' בו), המעיינות באילים, וחוסר מים ברפידים (בלי מלחמת עמלק), מות אהרן בהר ההר (בפירוט, כולל תאריך מלא). ולבסוף, הכנעני מלך ערד (בלי מלחמת חרמה) לקראת המסע לעבר הירדן.

אבל יש 3 תמיהות גדולות:

אין שום רמיזה למעמד הר סיני; "מדבר סיני" (טו) הוא רק תחנה 'רגילה' בספר המסעות.
אין שום רמז לפרשת התיירים-המרגלים, למשבר ולגזֵרת 40 השנה; "קָדֵש בַּרנֵעַ" ב"מדבר פארן" כלל לא נזכרת אפילו כתחנה.
לא נזכרו כלל "נחל זרד" ו"הנחלים ארנון" המופיעים עם שירת הבאר "בספר מלחמֹת ה'" (כ"א, יב-יד).

תיאוריות שונות ומשונות צמחו משאלות אלה, אבל התשובות הן פשוטות:

אי אפשר לתאר בכמה מילים את מעמד הר סיני, מבלי לגמד את משמעותו. הברית בסיני היא עיקר התורה, ובשום אופן לא אחד האירועים באחת התחנות. מאותה סיבה לא נזכר בתורה התאריך המדויק של מעמד הר סיני.
"קדש ברנע" מייצג שבר וכישלון בדרך, ואילו ספר "מסעי" מתאר את המסע שהצליח, למרות המשבר והכישלון.
ב"ספר מלחמֹת ה'" מתואר מסע צבאי, שהוביל לניצחון ולשירה. בספר "מסעי" מתואר המסע האזרחי, בלי מלחמות בכלל. ב"נחל זרד" וב"נחל ארנון" עבר צבא ישראל בלבד.

עוד על נושא זה ניתן לקרוא בפוסט מאת שרון רימון 'למה להתעלם מחטא המרגלים?'


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מפה במדבר פרק לג

Volver al capítulo

And it came to pass the next day

The aperture through which the Torah chooses to present us with the experience of the Israelites in the desert at this moment is through the eyes of an outsider, offering us Yitro’s perspective. Through Yitro’s eyes we learn of the great jubilation shown by the Israelites to the miracles that they experienced. He marvels at Moshe’s description of the events that occurred even as the nation is in a state of euphoria. But aside from the euphoria, Yitro also has the opportunity to observe something else taking place – Moshe’s day-to-day activities, as he sits in judgment of the people and as he responds to their various needs.  
 
The Torah relates: “It came about the next day that Moshe sat to judge the people.” Ibn Ezra explains: “The day after Yitro arrived, Moshe sat, as he usually did!”

 

Rashi, following the Sifrei, interprets the words “It came about the next day” differently than ibn Ezra. He understands that this refers to the day after Moshe returned from Mount Sinai on Yom Kippur, holding the tablets that he had received. According to this approach, Yitro arrives only after the Israelites had received the Torah, even though this pulls the chapter out of place and forces us to accept that the Torah is not written in chronological order. Clearly, this approach must have a solid basis, and Rashi makes the argument that “how could Moshe have told Yitro: ‘I make known the laws and teachings of God’ (verse 16) prior to receiving the Torah?” In fact, when Moshe explains to Yitro what he does every day and why he must sit from morning until evening, he says: “It is because the people come to me to inquire of God. When they have a dispute, it comes before me, and I decide between one person and another, and I make known the laws and teachings of God.” This statement makes it sound as if Moshe had already received Godly laws and teachings, which is why Rashi and the Sifrei suggest that the Yitro episode – including his suggestion to establish additional judges together with chiefs over tens and hundreds and thousands – took place after the people received the Torah.

 

Thus, we have two alternative readings of the words “it came to pass the next day.” According to the first approach, the words inform us that Moshe returned to his usual activities immediately, the day after Yitro’s arrival, and did not miss a single opportunity to teach Torah to the people; even Yitro’s arrival did not change his daily schedule. On that day, Moshe behaved as he did on every other day, and it is noted by the Torah in order to indicate that this was the first opportunity that Yitro had to witness the normal events of the day. This is simply the second chapter in Yitro’s visit, which is described by the Torah one scene at a time. This story happened “the next day.”

According to the second approach, the words “it came to pass the next day” do not merely denote a moment in time, rather those words contain the central part of the drama. What does Moshe do the day after he come down from Mount Sinai, holding the word of God inscribed on the Tablets of the Law? He sits down to judge the people, from morning until evening. The awesomeness of Mount Sinai must be translated into action – it needs to be studied and interpreted so that God’s Torah has practical implications. Human interaction – quarrels and disputes – do not come to an end simply because Moshe brought the Torah to the people. They still need someone to mediate between them, just as they do every day.

 

According to the first approach, the daily schedule continues, even though there may be reasons to deviate from it. According to the second approach, the daily schedule is brand new and is the result of having received the Torah. In either case, it is the words “it came to pass the next day” that appear instead of the straightforward “the next day” which make the reader sensitive to the fact that something unexpected is taking place, and it is incumbent upon them to ascertain what that might be.

 

These two perspectives also obligate us to consider the meaning of the “laws” that Moshe says he is teaching. The second approach insisted that the appearance of “laws” must mean that this story takes place after the Torah is given – even though it is difficult to work this into the simple reading of the Torah – since Moshe had no “laws” to teach before he received the Torah.

 

What, then, did Moshe teach prior to receiving the Torah? How does the first approach explain this difficulty?

Rabbi Shimon ben Halafta said:

There was once an ant that knocked over a kernel of wheat

And the others all came and sniffed at it

But not a single one took it for themselves

The one who it belonged to then came and took it.

See the wisdom in this and all the praise that it deserves

For they had no one to learn from and no judge and no one to enforce the law.

(Devarim Rabbah, Shofetim)

 

This midrash on Parashat Shofetim describes in a precise manner the fact that justice is part of nature. This idea, as expressed by the first approach, suggests that concepts of law are part of the natural world, so that justice can be carried out even in the absence of the laws of the revealed Torah. That is the Torah that Moshe brought to the world even before he received the Torah at Sinai.

 

According to this approach, we have two stories that follow one-another in development. In the first, Moshe is presented as a teacher whose lessons are based on a system of natural, humanistic values. In the midst of this, Yitro, the outsider, suggests reforms to improve efficiency. Only after the story is told of the natural system do we arrive at the story of Mount Sinai, and a second layer is built on the foundation of natural morality and human justice.

Volver al capítulo

הצלחתן של בנות צלפחד

 

למעשי אדם יש לעיתים קרובות משמעות הגדולה מהם עצמם. כל מנהגי הירושה כולם, בחברה הפטריארכאלית והחקלאית העומדת להתעצב בכנען, לא נועדו אלא לשמר את הזהות המשפחתית, ועליה את השבטית והלאומית. אם שם בית האב יישמר, תישמר הזהות וההזדהות איתו, יישמר הקשר הנפשי לשבט ולמבנה השבטי, ותישמר הזיקה העמוקה ללאום כולו. והנה, לראשונה, תובעות – ומקבלות – נשים את זכותן להשתתף במעשה בניית הזהות הזו, גם אם במקרי קיצון יוצאי דופן.

בשנת 1910 פורסמו כמאה חרסים שנמצאו בחפירות סבסטיה, היא שומרון, בשכבות תקופת הברזל, היא תקופת המלוכה. למעלה משישים מחרסים אלה ניתנים לקריאה, וכמעט כולם הם בעלי מתכונת קבועה: תאריך, שמות פרטיים (מקומות ואנשים), לעתים גם תכולה. חרסים אלה הם למעשה תוויות, רישומים שנערכו על ידי מנהלי המחסן, שתיעדו את מקורם, זמנם ותכולתם של פריטים במחסן הארמון, שאולי הוצמדו לכלי קיבול שהכילו מוצרים שונים. בדרך כלל מקובלת הפרשנות שמדובר בסוג כלשהו של גביית מיסים, שרוכזו במחסני הארמון.

החרסים כוללים שתי קבוצות, האחת שתאריכה הוא השנה התשיעית או העשירית, והשנייה שתאריכה הוא השנה החמש-עשרה. יש הבדלים אחדים בין שתי הקבוצות, ולענייננו חשוב שקבוצת השנה החמש-עשרה כוללת בתוכה את שמות משפחות מנשה, המוכרות לנו מספרנו, כמקור המשלוח של השמן או היין לחצר המלך: אביעזר, שמידע, חלק, אשריאל, חגלה, נעה.

שמות אלה, שמות משפחות מנשה, מייצגים למעשה מחוזות בתוך הנחלה הנרחבת של שבט מנשה (בעל הנחלה הגדולה ביותר מבין כל השבטים, כיאה לבכורו של יוסף, הבכור המועדף של יעקב). שמות בתי האב הגדולים מימי המדבר הופכים פה לשמות של מחוזות מנהליים, שאולי הגבייה נעשתה על פיהם.

לא כולם השתמרו, אבל שמות בנות צלפחד חגלה ונועה נוכחים, ואם נצרף גם את תרצה, שהייתה בירתה הראשונה של ממלכת ישראל לפני ייסוד שומרון, הרי שלפחות שלוש מהבנות זוכות לקריאת שמן על חבלי ארץ, ממש כמו דודיהן הזכרים. מן הסתם כולן זכו לזה, אלא שלא השתמרו לנו כתובות המעידות על כך.

מאבקן של הבנות הסתיים איפוא בהצלחה גדולה מששיערו וגדולה מהמשתמע מתוך המקראות. לא רק יורשות הן, אלא למעשה אמהות משפחה, מייסדות בתי אב – או שמא יש לומר בתי אם? – הנותנות, בסופו של דבר, את שמותיהן למחוזות בחבלי שבטן, למשך מאות שנים.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

המדבר - מרפא לעבדות

 

ספר במדבר כמעט מסתיים בתיאור המסעות של עם ישראל במדבר. ומוזר הדבר מדוע לפרט את כל המסעות בזה אחר זה? מה החשיבות ה'דתית' שיש בפירוט סתמי זה?

המדרש (מדרש תנחומא מסעי סימן ג) שואל שאלה זו ומשיב עליה:
"משל למה הדבר דומה. למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיוון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר ליה: 'כאן ישננו, כאן הוקרנו [=היה לנו קר], כאן חששת את ראשך [=הראש שלך כאב]. כך אמר ליה הקדוש ברוך הוא: 'משה מנֵה להם כל המקומות - היכן הכעיסוני'. לכך נאמר "אלה מסעי בני ישראל" (א)".

המדרש ממשיל את יחסי ישראל והאל כמלך ובנו. בנו של המלך היה חולה. לקח המלך את בנו מביתו והלך איתו למקום אחר על מנת לרפאו. בחזרתו – לאחר שנרפא הבן, סיפר המלך לבן מה חוו בעת ההליכה לריפוי.

הנמשל לסיפור זה משמעותי אם מבינים שהמסר מפרש את כל ספר במדבר. ההליכה ממצרים לישראל אינה הליכה רק על מנת להגיע לארץ ישראל. יש לה משמעות פנימית. עם ישראל חולה לאחר מאות שנות עבדות. המדבר משמש כמקום בו הוא נרפא.

החזרה במסע של המלך ובנו אינה חייבת להיות ממשית, אלא יכולה להיות בסיפור הדברים. ה' מספר לעם ישראל היכן הלכו, ובכל מקום שבו חטאו מציין להם את הדבר (ברשימה שלנו ציונים אלו חסרים). ומדוע עליו לציין זאת, האם העם אינו יודע?

בדומה למשל, גם עם ישראל בעת מחלתו אינו מודע למה שקורה. הוא אינו יודע שבמקום זה הרגיש לא טוב, ובמקום זה קדח. בעת המחלה לא ניתן לשים לב לדברים שמסביב. כך גם העם החוטא. רק אחרי שנרפא והוא מתאים להיכנס לארץ, הוא יכול לשים לב למעשיו הקודמים.

המדרש בדרכו מבהיר ש-40 השנים לא היו רק עונש. הן היו גם ריפוי מעם של עבדים לעם שיכול לכבוש ארץ.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.