פרקנו נחלק לשני חלקים. בחלק הראשון יש תיאור פורענות הכולל לעג ובוז למצרים. בחלק השני יש חמש פסקאות (שנפתחות ב"ביום ההוא"), העוסקות בשינויים שיחולו במצרים לאחר הפורענות ויחסה לישראל ולא־להי ישראל.
פורענות על מצרים (א-טו)
משא מצרים נפתח בתיאור של ה' "רֹכֵב עַל־עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ" (א). המצרים ינסו לדרוש לאליליהם, אך הם לא יועילו. הנביא מתאר את ייבוש היאור ומאגרי המים של מצרים, שהם מקור כוחה וגאוותה של מצרים. בפסוקים יא-טו מתאר הנביא את אבדן חכמת מצרים: "אַךְ־אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה... אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ וְיַגִּידוּ נָא לָךְ וְיֵדְעוּ מַה־יָּעַץ יְהוָה צְבָאוֹת עַל־מִצְרָיִם" (יא-יג).
"ביום ההוא" (טז-כה)
הפסקה הראשונה שפותחת במילים "ביום ההוא" (טז-יז) עדיין מזכירה את הפורענות למצרים, ובעיקר מתארת את הפחד אשר יפול על מצרים בעקבות הפורענות.
בפסקה השנייה (יח) הנביא חוזה שבמצרים יהיו חמש ערים שידברו "שְׂפַת כְּנַעַן", וישבעו לה'.
בפסקה השלישית (יט-כב) הנביא מתאר מהפך אמוני במצרים: המצרים ידעו את ה', ויעבדו אותו, ואף יבנו מזבח לה' במצרים.
בפסקה הרביעית (כג) הנביא מתאר שתהיה "מְסִלָּה" (=דרך ישרה) שתוביל ממצרים לאשור. המשמעות היא ששתי המעצמות אשר נלחמות ביניהן בהווה, לעתיד לבא ישלימו ביניהן.
הפסקה האחרונה מרחיקה לכת לפיה ישראל מצרים ואשור יהוו "שְׁלִישִׁיָּה", כלומר: יהיה קשר בין שלושת העמים, והאיחוד ביניהן יהיה לברכה לעולם כולו "בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל" (כה).