ביאורי מילים לישעיהו פרק כ"ח

 

שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם (א) - דימוי למנהיגי ממלכת ישראל.

צִיץ (א) - תכשיט הנתון על הראש, אולי דמוי פרח

הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד, שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים (ב) -הזרם שוטף ומפיל בחזקה את כל המתנשא. הסערה וזרימת המים מטלטלות, מנערות ואולי אף מטהרות את העם השיכור השוכב והוזה.

בִכּוּרָהּ (ד) - כמו תאנה המקדימה להבשיל.

ִצְפִירַת (ה) - זר, מקלעת.

נִבְלְעוּ (ז) - נעשו מעורפלים.

פָּקוּ (ז) - פוקקו, שברו.

פְּלִילִיָּה (ז) -משפט. הנהגתה הרוחנית והמדינית של ירושלים ניתנה בידי קבוצת שיכורים מטושטשים.

צַו לָצָו, צַו לָצָו (י) - פקודות והוראות.

אָבוּא (יב) - רצו.

פִּנַּת יִקְרַת (טז) - מקום יציב ומכובד.

וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת (יז) - המשפט והצדקה יהיו קני המידה שבהם יימדד ויישקל הכול.

יָעָה (יז) - יגרוף.

כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ (כ) - המבטח שחשבתם לנוח עליו, לא יספק.

הַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס (כ) - המסך שאתם מנסים לסוכך בו על עצמכם יהיה צר מלהתכנס אל תוכה.

כִּי לֹא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח (כז) - את הקצח אין דשים באמצעות חרוץ – כלי דיש קשה וחזק ובו מסמרים, העלול להזיק לתבלין זה.


מתוך ביאור הרב עדין אבן ישראל (שטינזלץ) לספר ישעיה בהוצאת קורן

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

נהנתנות שמובילה לשחיתות

 

הנבואה בפרקנו מהווה מתקפה חריפה של ישעיהו על החברה הגבוהה של תקופתו מפאת הנהנתנות, האגוצנטריות וחוסר האחריות החברתית שלהם. כל תכלית חייהם היא ההנאה; היין, השכרות והשמן המבושם והערב הם הנותנים טעם לחיים, ומסביב לדברים הללו הכל סובב. העטרת - סימן ההיכר להישג האישי -  שהם ניכרים בה היא הגאווה והשכרות, והציץ שהם לובשים כתפארתם הוא ציץ נובל דהיינו הנאה רגעית וחולפת. במשפט אחד, מדובר בחברה הדוניסטית שכל מעייניה נתונים למיצוי הנאת העולם הזה, עם כל השחיתות המוסרית והחברתית הנלווית לזה. השכרות, הגאווה, היין, השמן המבושם והשכר מאפיינים את עולמם הקיומי ואלו הם שאיפותיהם. 

הנביאים, וישעיהו בכללם, נלחמו מלחמת חרמה כנגד התופעות הללו, בראותם בהן רעל רוחני ומוסרי. אם ההנאה שולטת על האדם במקום שהאדם ישלוט על ההנאה, אם קוקה קולה זה טעם החיים, אזי האדם ירד ממדרגתו הרוחנית וישחית את דרכו. בפרקנו, כבמקומות אחרים, ישעיהו טורח להדגיש את זמניותה ואי חשיבותה של ההנאה הרגעית ("ציצת נובל צבי תפארתו... כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הראה אותה בעודה בכפו יבלענה" - ד) ואת כיעורה ("כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום" - ח).

כמו כן, הנביא מאשים בראש ובראשונה את ההנהגה במצב המושחת שנוצר ("כהן ונביא שגו בשכר, נבלעו מן היין, תעו מן השכר, שגו ברואה פקו פליליה" - ז). אף זה איננו המקום הראשון שישעיה מניח את האשמה לפתחה של ההנהגה ורואה בהם את האחראים למצבו של העם, וניתן לראות בזה קו מנחה השזור לאורך תוכחות הנביאים לישראל. ההנהגה, ולא האדם הפשוט, היא האשמה המרכזית במציאות הרוחנית הקשה.

מלבד אשמתם למצבם של השכורים המתהוללים, הרי שאף נוצרה מציאות של חלל רוחני, כי ההנהגה הזניחה את תפקידה ואיננה מספקת את ההדרכה הרוחנית הנצרכת. אין את מי שילמד, ידריך ויכוון את העם, ואפילו תינוקות של בית רבן אינם מקבלים את החינוך המגיע להם:

"את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, גמולי מחלב עתיקי משדים" (ט).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקראת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

עטרת לצדיקים

"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ׃ וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה" (ישעיהו כ"ח, ה-ו)

 

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד ב

עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק,

שנאמר: "ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי [ולצפירת תפארה לשאר עמו]..."

מאי [=מהי] "לעטרת צבי ולצפירת תפארה"? - לעושין צביונו ולמצפין תפארתו.

יכול לכל? 

תלמוד לומר: "לשאר עמו" - למי שמשים עצמו כשיריים,

"ולרוח משפט" - זה הדן את יצרו,

"וליושב על המשפט" - זה הדן דין אמת לאמתו,

"ולגבורה" - זה המתגבר על יצרו,

"משיבי מלחמה" - שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה,

"שערה" - אלו תלמידי חכמים שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

 

Volver al capítulo

כמו חוקי הטבע

 

תופעת השכרות מיין שפקדה בין היתר את ראשי העם ומנהיגיו, הייתה נפוצה הן בממלכת אפרים (=ישראל) והן בממלכת יהודה. כמה מנביאי ישראל מדברים עליה בהרחבה. תופעה זו, מלבד זאת שהייתה בסיס לשחיתות שפשתה בממלכות אלו, בעיקר בממלכת ישראל, גרמה למובילי המדיניות לעיוות של יכולת החשיבה ולהדיפת כל תוכחה ומוסר של נביאי האמת.

מטרתם של הנביאים הייתה לשפר את הרמה המוסרית בחיי היום-יום בכל רבדי החברה, ובעיקר בחוגי השלטון והשררה, ביחד עם הניסיון לעקור את עבודת האלילים, שהרחיקה את עם ישראל מהקב"ה והוסיפה שחיתות מנוונת בעצם חוקיה ודרכי עבודתה.

לא זו בלבד שהאוזניים היו אטומות משמוע על העונש שיוטל על המנהיגים והמונהגים, אלא שהם אחזו בנשק הלגלוג והביזוי של דברי הנביא. ביזוי ולגלוג יכולים להוות נשק רב-עוצמה במאבק אידאי. הלגלוג הוא נשקו של חסר היכולת להתמודד עניינית עם הטענות המועלות נגדו. מטרתו האמתית של המלגלג היא לעשות דלגיטימציה לדבריו של הצד שכנגד, כדי להתחמק מהצורך לענות על הבעיות המוצבות בפניו. 

לישעיהו יש מסר בעל תוכן ומשמעות רבה וכבדה. לעם ומנהיגיו אין תשובות של מהות ואמת היכולות להתמודד עם דבריו החדים של הנביא. לכך יש להוסיף את היות העם ומנהיגיו במצב של שכרות תמידית, פיזית ורוחנית (=שכרות ולא מיין), המביאות אותם לביטול היכולת לחשוב ולהתמודד נכוחה מול המתרחש במציאות האמתית, ולא זו ההזויה בעיניהם, עיני שכורים. יתרה מזו, מי שלא פועל כראוי אל מול האתגרים המוצבים בפניו, עונשו יבוא. מכיוון שמדובר כאן בשגיאות של המנהיגים, הרי שעונשם יגרור אחריו עונש גם לעם כולו ולכן חטאם יהיה כפול.

כדי להמחיש את האמור לעיל מביא הנביא שתי דוגמאות מעבודת החקלאות (כד-כח), שהייתה מוכרת כל-כך גם לאנשי הערים. הדוגמאות לקוחות הן מהשלב של הכנת השדה לזריעה, והן מהשלב של הכנת המוצר החקלאי למוצר הסופי שאותו יהיה ניתן לשווק לצרכן. כדי להצליח בכל שלב יש לעבוד לפי חוקים קבועים וברורים שאותם קבע הבורא - "גם זאת מעם ה' צבאות יצאה, הפליא עצה הגדיל תושיה" (כט). על החקלאי ללמוד אותם וליישמם. אם יפעל בניגוד להם מסיבה כל שהיא, עלולה העבודה של שנה שלמה לרדת לטמיון, והעונש יבוא מיד בעקבות חוסר האחריות המשווע של החקלאי. הוא עלול לשקוע בחובות ולגרור את משפחתו לשנה של מחסור, מצוקה ואי וודאות כלכלית, על כל משמעויותיה. החקלאי הזה לא יוכל לתלות את הקולר בצווארו של מאן דהו, אלא רק בשלו עצמו.

כך מנסה ישעיהו לחדור אל מבעד לערפל ומסך השכרות המחשבתית של העם ומנהיגיו. גם נשק הלגלוג של מנהיגי העם וחבר נביאי השקר על גווניהם השונים, אינו יכול להועיל כאן. קשה מאוד ללגלג על אמת כה פשוטה, שגם עולי ימים יכולים להבין את עומק משמעותה. עליהם להבין כי דרך התנהלותם הנלוזה ואי רצונם לשמוע אל הנביא ולשנות את דרכיהם, יביאו עליהם אסון כבד. זו החוקיות הא-לוהית הטמונה בדרך של שָׂכָר ועונש ולא ניתן להתחמק ממנה, ממש כפי שהשינוי מחוקי החקלאות מביא בהכרח לאסון כלכלי. אבל, לצערנו הדרך הייתה והינה ארוכה. האמת מחלחלת רק לאחר שכבר מאוחר מדי.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מישועה פלאית לגאולה הסופית

 

פרק כ"ט הפותח את חטיבת נבואות ה"הוי", ממשיך גם את חטיבת נבואות בית היין: "הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר" (ט). סביר להניח שבתחילת הפרק מתואר מצור סנחריב על ירושלים בימי חזקיהו: וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב וַהֲקִימֹתִי עָלַיִךְ מְצֻרֹת (ג), ובעקבותיו הצלתה המופלאה של העיר (ה-ח). אך אין אזכור מפורש של ימי חזקיהו, מכיון שזו נבואה שהוצרכה לדורות. הדגם של עיר במצור מוקפת אויבים, שזוכה להצלה פלאית ורווחה פתאומית, יחזור על עצמו גם בימי שיבת ציון ובימי החשמונאים, ואף בדור האחרון, בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים.

העובדה שנס ההצלה לא הופך להיות הגאולה האחרונה, לא בימי ישעיהו וחזקיהו וגם לא בכל אחת מהפעמים האחרות עד היום, היא שגורמת לנביא להאנח ולקרוא קריאות הוי: הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל (א), על ירושלים, המקדש והמזבח, ו-הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ (טו).

האשמה היא באותם יהודים "שיכורים ולא מיין", שנפלה עליהם רוח תרדמה, שעיניהם עצומות (י) שדבר ה' בתורה הוא להם כספר החתום, שאינם יודעים, ואינם רוצים לדעת לקרוא בו (יא-יב). יהודים שקיום המצוות שלהם הוא בבחינת "מצוות אנשים מלומדה", והם עושים במחשך מעשיהם וסבורים שאיש אינו רואה אותם (טו). הם אינם למדים דבר מהתהפוכות ההיסטוריות הפלאיות, וממשיכים לחטוא ולהחטיא, להתעלם מן המוכיחים בשער ולהטות את הצדיקים אל התוהו (כא).

הנסים והנפלאות שעושה הקב"ה עם ירושלים לא ישנו את המציאות הרוחנית. רק כאשר תועי הרוח ידעו בינה והרוגנים ילמדו לקח (כד), נזכה לראות את ההשפעה החיובית של נס ההצלה. אז יבינו הכל כי הישועה היא מעשה ידי ה' בקרבנו, ומתוך כך יקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי יעקב יעריצו (כג).

Volver al capítulo

חינוך מחדש

 

בעקבות שירי היין והאסונות שבפרקים כ"ד – כ"ז,  מגיע שיר השיכורים שבפרק כ"ח: "עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם" (פס' א, ג). החוגגים "בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ / שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן / תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה" (ז); עד כי בית המרזח הפך למאורת שיכורים, "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (ח).

אבל למרות הפניה בפתיחה לשיכורי אפרים, הנבואה אינה נבואה על אפרים. בהמשך הפרק מתברר שהנביא פונה לקהלו הירושלמי ומתכוון להרתיעם. ראו, אומר להם הנביא, איך מה שנראה בתחילה כמסיבה שמחה וצוהלת מתדרדר בסופו של דבר למסבאת שיכורים המתגוללים בקיאם.

עתה מתחיל המפעל החינוכי של הנביא בירושלים, מן היסוד. ניגודם של שותי היין הם: "גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם"(ט). כאשר המבוגרים אינם מקשיבים, מתחיל ישעיהו להכין את התשתית של הדורות הבאים. כפי שעשה בנבואת הילדים (פרקים ז-יב): "צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי: וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ: הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן" (ח' טז-יח).

הוא פונה כביכול אל תינוקות של בית רבן, אליהם צריך לדבר בשפה של מתחילים: "בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת". (יא). יש לבנות מן היסוד את החינוך, מאלף-בית: "צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם" (י, יג).

החזרה אל היסודות הראשוניים, של המוסריות (כב, כו), היא הנחת אבן פינה לחברה המתוקנת של הדור הבא: יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ: (טז).

השבת המשפט ושמירת החוק והמצוות (יז) תתרחש בתהליך סבלני וממושך, הדורש אורך רוח של חקלאי. המחנך חורש וזורע, משדד (כד) כל מין לפי הנדרש לו, כל חלקה בגבולותיה (כה), ובבוא העת הוא זוכה לקצור ולדוש את התבואה (כז), ולאפות ממנה לחם (כח). זאת העצה, התבונה והתושיה (כט) של האיכר המושרש באדמתו, היפוכם של שיכורי-בית-היין. בו שם הנביא את תקוותו ומבטחו לעתיד המתוקן של בית ישראל.

Volver al capítulo

שיר על קטסטרופה

 

יש בתנ"ך נבואות פורענות רבות ומגוונות, וצריך להבין מה תרומתה הייחודית של כל אחת מהן.

תאור החורבן הקשה בפרקנו, שיש הרואים בו רעידת אדמה אדירה, מתייחס אל הארץ בלבד: 16 פעמים מופיעה "ארץ" בפרק ופעמיים אדמה. אין כמעט אזכור של העם, ואין בו כמעט דברי תוכחה על חטאי העם.

נראה שמטרתה של הנבואה אינה קריאה לתשובה, אלא רק לשכנע את העם שקטסטרופה בפתח. לנפץ את בועת השלווה, או טמינת הראש בחול, שבה הם שרויים.

כדי להשיג את תשומת הלב משתמש הנביא בסגנון יוצא דופן. כך לדוגמה השימוש המרובה בלשון נופל על לשון: בּוֹקֵק וּבוֹלְקָהּ / הִבּוֹק תִּבּוֹק / הִבּוֹז תִּבּוֹז; אָבְלָה נָבְלָה / נָבְלָה תֵּבֵל; אֻמְלְלָה אֻמְלָלוּ; אָלָה אָכְלָה אָבַל;  בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ; פַּחַד וָפַחַת וָפָח / הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח / נִפְתָּחוּ; רֹעָה הִתְרֹעֲעָה / פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה / מוֹט הִתְמוֹטְטָה / נוֹעַ תָּנוּעַ / וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה; וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר / וְסֻגְּרוּ עַל מַסְגֵּר. כך גם שימוש היתר בתקבולות, כדוגמת: כָעָם כַּכֹּהֵן / כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו / כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ / כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר / כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה / כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ; ועוד כהנה וכהנה.

השיר מהדהד אל האוירה של פרק כב: תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה / עִיר הוֹמִיָּה / קִרְיָה עַלִּיזָה. בשמיעה ראשונה הוא מתנגן כשיר יין: תִּירוֹשׁ / גָפֶן / שִׂמְחֵי לֵב / מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים / שְׁאוֹן עַלִּיזִים / מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר / שִּׁיר / יִשְׁתּוּ יָיִן / שֵׁכָר לְשֹׁתָיו / הַיַּיִן / בַּחוּצוֹת / עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה / מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ / יִשְׂאוּ קוֹלָם / יָרֹנּוּ / צָהֲלוּ מִיָּם / זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ / תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה. אך ביטויי השלילה: אבל / נאנחו / שבת / חדל / נשברה ודומיהם, יוצרים ניגוד מפתיע בין העליצות של שירי בית המרזח לבין התוכן הקטסטרופלי, כבמחזה חנוך-לויני.

הקהל הירושלמי רגיל לשמוע נאומי תוכחה כבדים וחמורי סבר, המבוססים על פסוקי התוכחה שבתורה וטעונים האשמות על חטאי העם ודרישה לתשובה. אזניו ולבו כבר אטומים. והנה, הצבעוניות המוסיקלית של שיר היין פונה אל רובד אחר בנפש השומעים, אפשר שהיא תצליח להשיג את תשומת ליבם ולחדור לנפשם. זה כוחה של המוסיקה הפופולרית ועלינו להכיר בערך שלה גם כיום.

Volver al capítulo

מסיכת גאווה

 

"וְנָדוֹשׁ מוֹאָב תַּחְתָּיו כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן בְּמוֹ מַדְמֵנָה" (י)
מואב מקבלים בפרק יחס מיוחד. נראה שיש שוני בין הדין למואב לעתיד לבוא ובין הדין לשאר העמים. לעומת כל העמים להם נאמר שה' יעשה להם משתה ויסיר מהם את ה"לוט" וה"מסיכה" מעל פניהם, מואב נידון לדיש ולמרמס.

אם נתבונן נראה שהחטא של מואב הוא גאווה, ועיקרו של העונש הוא להשפילו: " וְהִשְׁפִּיל גַּאֲוָתוֹ עִם אָרְבּוֹת יָדָיו׃ וּמִבְצַר מִשְׂגַּב חוֹמֹתֶיךָ הֵשַׁח הִשְׁפִּיל הִגִּיעַ לָאָרֶץ עַד־עָפָר" (יא-יב).  ביטויים אלה מזכירים את נבואת ישעיהו בפרק ב', שם הוא מדגיש כי בבא יום ה' הגאווה תושפל, ורק ה' ירום - "וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ב', יז). שלב הכרחי לפני הגדלת שם ה' בעולם והכרתו על ידי ברואיו, הוא השפלת גאוות האדם.

לפי המלבי"ם ה'לוט' וה'מסיכה' הם משל לאמונות שגויות שיש לגויים המונעות מהם להאמין בה'. נראה מכך שהסרת הלוט והמסיכה אינה עונש, אלא מתן מבט נכון על העולם, כך שיוכלו לראות יותר טוב את אור האלוקות מבלי שהאמונות שלהם ימנעו זאת מהם.
ניתן אפוא לומר, שגם עונשה של מואב מהווה מעין הסרת לוט. ההבדל בינה לבין שאר העמים הוא שעבור מואב, ה'לוט' המפריע להם לעבוד את ה' אינו העבודה הזרה שלהם, אלא גאוותם, המונעת מהם להכיר בקיומו של כוח העליון עליהם.

כשאדם מאמין בדבר הלא נכון, אמונתו ניתנת לתיקון באופן לא כואב, והוא זכאי לגאולה כל עוד הוא מסוגל להכנע בפני ה'. אדם המתגאה צריך לערוך שינוי עמוק בעצמו לעקירת גאוותו בטרם יוכל להגיע להכרה זו.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

החומה הרחבה

Volver al capítulo

Behaving like a Sodomite

Parashat VaYera includes the story of the destruction of the city of Sodom, whose population is described as being “wicked and sinners” (Bereishit 13:13). This is the source of the Hebrew expression “Midat Sodom,” which is a derogatory epithet for stingy and selfish behavior. The Mishnah (Pikei Avot 5:10) teaches: “There are four types of character in human beings. The one that says: ‘mine is mine, and yours is yours’ is a commonplace type, and some say this is a Sodom-type of character (Midat Sodom)”. In the Mishnah, the people of Sodom are characterized as being overly protective of their ownership rights, even if they do not actually steal from others. In fact, Jewish law compels people to refrain from conduct characteristic of Sodom, so that in a situation where the owner will not suffer any loss, i.e., in a case where “this one derives benefit and that one suffers no loss,” we require him to allow others to use his property. From the perspective of the rabbinic sages, Midat Sodom is portrayed as the opposite of generosity.

 

The Gemara (Sanhedrin 109b), however, presents the problem with Sodom less from a practical/communal angle and more from a spiritual/moral perspective:

“There were four judges in Sodom and they were named for their actions: Shakrai, Shakrurai, Zayfai, and Matzlei Dina.”

 

At first glance, the Gemara appears to be presenting a positive element of life in Sodom. There is an organized system of justice! A closer reading makes us realize that these courts will not offer honest judgement, for the names of the judges mean different things: Shakrai, means liar; Shakrurai, means habitual liar; Zayfai, means forger; Matzlei Dina, means perverter of justice.

The values of these judges were the antithesis of what the Torah requires in a judge: “capable men who fear God, trustworthy men who spurn ill-gotten gain” (Shemot 18:21).

 

The Gemara continues:

“These were the judgments that they rendered: In a case of one who strikes the wife of another and causes her to miscarry, they would say to the woman’s husband: Give the woman to the one who struck her, so that she will be impregnated for you again. In a case of one who severed the ear of another’s donkey, they would say to the owner of the donkey: Give the donkey to the one who caused the damage, until the ear grows back.”

 

These decisions show that the justice system in Sodom favors the strong over the weak, encouraging violence and punishing the powerless.

 

The next example in the Gemara indicates another level of depravity:

“In a case of one who wounds another, they would say to the injured party: Give the one who wounded you a fee, as he let your blood.”

 

This ruling makes us understand that it is not merely a matter of siding with the strong and the violent, but that the Sodomite justice system tries to reverse logic, to skew logical thought so that only the illogical makes sense.

 

The Gemara continues:

“The people of Sodom would say: Anyone who has one ox shall herd the city’s oxen for one day. Anyone who does not have any oxen shall herd the city’s oxen for two days.

They gave oxen to a certain orphan, son of a widow, to herd. He went and took them and killed them.

The orphan said to the people of Sodom: Let anyone who has one ox take one hide and let anyone who does not have an ox take two hides.

The people of Sodom said to the orphan: What is the reason for this?

The orphan said to them: The ultimate rule is parallel to the initial rule; just as the initial rule is that anyone who has one ox shall herd the city’s animals for one day and anyone who does not have any oxen shall herd the city’s animals for two days, so too, the ultimate rule is: Let anyone who has one ox take one hide and let anyone who does not have an ox take two hides.”

 

People living in Sodom had no choice but to fall in line with the prevailing attitudes.

 

According to the Gemara, once Avraham’s servant, Eliezer, found himself in Sodom, where he was attacked and injured. The ruling handed down by the court followed the local custom, and he was instructed to pay his attacker for providing him a medical service by letting his blood. In response, Eliezer wounded the judge and told his to pay the original attacker what he owed him. In order to survive in Sodom, a person must accept and follow the skewed logic of the place. Sodom does not allow people to be honest and cannot accept in its midst people whose moral compass is accurate and true.

 

One final example offered by the Gemara relates to collection of fees:

“And they instituted an ordinance: One who crossed the river on a ferry gives four dinars, and one who crossed the river in the water gives eight dinars.”

 

This particular ordinance does not appear to favor those who are wealthy or prone to violence. In truth, even in civilized countries we often find tax laws that collect differently based on sources of income, and it is difficult to give a logical explanation for the different tax rates. The challenge in Sodom becomes clear when the rule is applied, as we find in the Gemara:

“One time a certain launderer came and arrived there. The people of Sodom said to him: Give four dinars as payment for the ferry. He said to them: I crossed in the water. They said to him: If so, give eight dinars, as you crossed in the water.”

 

This example is helpful because it emphasizes who the Sodomite laws really target: visitors, those who enter by chance, the innocent, those who think in a straight and honest fashion. The inability to intuit the law and follow the rules of the logic of Sodom, creates a reality where every stranger becomes a law-breaker or, minimally, will end up in debt. Universal conventions do not work, and the rules of Sodom are at best arbitrary and at worst evil and discriminatory.

 

At the same time, it is clear that the lack of hospitality and generosity in Sodom are only one possible outgrowth of the skewed logic that reigned in the city. As the orphan without a flock illustrated, it is possible to make use of skewed logic on behalf of the poor and indigent members of society (even as the logic would remain skewed). It appears that the very foundation of that society was evil and that the laws and attitudes were developed based on that. The “justice” of a given society does not shape that society, rather it reflects the values of that society.

 

Perhaps that is the meaning of the verse: “But the men of Sodom were wicked and sinners before the LORD exceedingly.” First they were wicked, and then, in consequence, they were sinners.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.