חורבן מאת ה'

 

בפתח נבואת הפורענות למצרים מתאר ישעיהו את התייבשות הנהר ואת ההשפעות שתהיינה לכך על הצמחייה מסביב ועל בני האדם: "וְנִשְּׁתוּ־מַיִם מֵהַיָּם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ׃ וְהֶאֶזְנִיחוּ נְהָרוֹת דָּלֲלוּ וְחָרְבוּ יְאֹרֵי מָצוֹר קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ" (ה-ו). רובה של הנבואה עוקבת אחר ההשפעות שתהיינה להתייבשות הנהר על החברה המצרית, ורק לבסוף מתואר גם כיבוש אשורי: "בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה וּבָא־אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת־אַשּׁוּר" (כג).
לכאורה, לא היה נחוץ שהנהר יתייבש תחילה. ממלכת אשור יכלה להחריב את מצרים מלכתחילה.

נראה כי ה' רוצה להדגיש שהוא זה שגרם לחורבן מצרים להתרחש ולכן הוא מייבש את נהר הנילוס שזורם באופן תמידי, עד שאפילו הצמחים עם השורשים העמוקים נובלים. דבר זה יתיש את מצרים באופן הדרגתי ואיטי ורק לאחר מכן, לאחר שיכירו בכוחו של ה' עליהם, סנחריב יכבוש אותם. מאותה סיבה ה' גם מונע מסנחריב לכבוש את יהודה - כדי שיהיה ברור שיד ה' היתה בדבר.

הנילוס גם מסמל את גאוותם וחוזקם של המצרים, ולכן ישעיהו מתחיל ממנו כאשר הוא מדבר על חורבנם.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית לימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

הכל כדי שהנבואה לא תתקיים

 

תמונה אחת טובה יותר מאלף מילים – ישעיהו המתהלך ערום ויחף ישפיע על הסובבים אותו יותר מאלף נבואות ותוכחות. המראה הזה ייחרת בעיני נער וזקן, איש ואישה, וישפיע עליהם להיטיב את דרכיהם.

תפקידו של הנביא לוודא שנבואותיו לא יתקיימו. רובן המכריע של הנבואות הן נבואות תוכחה. הנביא מוכיח את העם על מעשיהם הרעים וקורא להם לחזור בתשובה.

אם תמשיכו לאחוז בחטאיכם – יבוא אסון: מלחמה, בצורת, מגפה, גלות, מוות.

אם תיטיבו דרכיכם – תצליחו למנוע את האסון המתקרב.

החלק הראשון של המשוואה נאמר כמעט תמיד. החלק השני – מובן מאליו. תפקידו של הנביא, אם כן, לגרום לעם לחזור בתשובה כדי שנבואותיו לא יתגשמו.

המעשים הסמליים שאותם אנחנו מוצאים אצל נביאים שונים – ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, ועוד, באו כדי להעצים את הנבואה ולהפוך אותה מטקסט מדובר וכתוב למחזה המשפיע על כל מהותו של הצופה. מחזה שמשפחה שלמה תיחשף אליו יהיה הרבה יותר משמעותי מנבואה שאבי המשפחה ישמע בחצר המקדש, בשוק או בבית התפילה.

ישעיהו עושה כל שביכולתו כדי שנבואותיו לא יתגשמו, אך על פי רוב – נכשל.

נבואותיו מתקיימות.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

אל תבטחו באף אומה אחרת!

 

פרקנו הוא מהקצרים בפרקי הספר. ובתוך הפסוקים המעטים ישנה תחושה של מהלך גדול המתואר בתמציתיות רבה. השותפים לפרק, גם הם לא מועטים: שר הצבא של אשור, העיר הפלשתית אשדוד, מצרים וכוש, אנשי ישראל וכמובן הנביא עצמוֹ. הרקע המדיני והצבאי סוער כאשר אשדוד מרדה ככל הנראה באשור וצבא אשור מגיע אליה להכניעה. הנביא מנבא כאן על מפלתה הצפויה גם של מצרים ועל בושתם של ישראל שביקשו להישען על כוש ועל מצרים. האם פרק זה כה מתומצת כדי להכיל בקרבו עיקרון היסטורי כלשהו?

בהמשך לשאלתנו ראוי לציין פרט נוסף. הנביא ישעיהו מצטווה ללכת במשך שלוש שנים בעֵרוֹם חלקי (בלא הבגד העליון) ויחף. הליכתו יוצאת הדופן הזאת מכוונת להמחיש את הגלות המבישה הצפויה למצרים ולכוש: "וַיֹּאמֶר ה' כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹת וּמוֹפֵת עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ. כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם" (ג-ד). הבושה וההשפלה הצפויות למצרים קשות והנביא מקבל על עצמו לבטא באמצעות לבושו את מצבה העתידי. אין זה פשוט ומקובל בכלל שנביא ישראל כה יזדהה עם גורל של לאום אחר.

נדמה שפרקנו מבקש להעביר בתמצות ובריכוז את המבנה המדיני השביר סביב ישראל. הן המעצמות והן העמים האחרים מצויים בתהליך מתמיד של מאבקי שליטה וסכנת התפרקות וחידלון. המשגה העברי הוא לבחור מכל אלה בעל ברית ולהתייחס אליו כאל משענת איתנה ויציבה. ההבדל בין יחסים ידידותיים ושיתופי פעולה, לבין התבטלות לאומית הוא רב ומשמעותי. הנביא צופה שאותם אלה בישראל אשר סומכים בלא סייג על מצרים עתידים להישבר ולהתבייש. ולא רק זאת, אלא שהוא מכנה את הישות העברית "האי" לא מפני המבנה הגאוגרפי אלא מפני המציאות הרוחנית והמדינית: "וְאָמַר יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה כֹה מַבָּטֵנוּ אֲשֶׁר נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה לְהִנָּצֵל מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֵיךְ נִמָּלֵט אֲנָחְנוּ" (ו). האי הוא תחושה נפשית יותר ממבנה גאוגרפי והמסקנה שאין לבטוח באומה אחרת כמושיעת ישראל הכרחית אך גם לא פשוטה. את האי המוקף הזה מבטא פרק קצר ועקרוני.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

חורבן עם תכלית

Volver al capítulo

מצרים יֵצאו ממצרים

 

ישעיהו במשא מצרים מתאר תהליך התפוררות של הממלכה הגדולה – מצרים. תחילה מלחמות פנימיות - "וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם וְנִלְחֲמוּ אִישׁ בְּאָחִיו" (ב). לאחר מכן ידרשו אל האלילים - "וְדָרְשׁוּ אֶל הָאֱלִילִים וְאֶל הָאִטִּים וְאֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים" (ג), אולם האלילים לא יענו לקוראיהם ולא יצילו אותם מן המצב הקשה. אז יקום דיקטטור שישעבד את מצרים - "וְסִכַּרְתִּי אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה" (ד). בשלב הבא יאורי מצרים יתייבשו ויסריחו, וכל הדגה אשר ביאור תמות. המצב יהיה כל כך קשה, אולם לא תהא ביד חכמי פרעה היכולת להציל את המצב.

קשה שלא לראות במתואר במשא מצרים חזרה על ההיסטוריה העתיקה, אל מול שיעבוד פרעה את ישראל, פרעה ישעבד את עמו. מכות מצרים ישובו לארץ מצרים - "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר" (שמות ז', כא), וכמו אז שהחרטומים לא הצליחו, גם חכמי פרעה לא יצילו את המצב. גם המשך הנבואה מזכיר את סיפור מצרים - "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה'. וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַה' צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי יִצְעֲקוּ אֶל ה' מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם. וְנוֹדַע ה' לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ נֵדֶר לַה' וְשִׁלֵּמוּ. וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד ה' וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם" (יט-כב).

יסוד הברית בין ישראל לאלוקיו הוא שה' הצילנו משיעבוד מצרים. כך פותח ה' את דברו במעמד הר סיני - "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ', ב). עוד עשרות פסוקים במקרא אומרים זאת ונזכיר רק את הסיומת של תפילת שלמה - "כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָי ה'" (מלכים א ח', נג). ולפיכך, כמו שישראל הם עם ה' לאחר שה' הושיעם, כך לאחר שה' יושיע את מצרים ממכות מצרים גם הם יהיו עמו של ה'. הנבואה מסיימת בשוויון בין ישראל למעצמות העולם – "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל (כד-כה). ביציאת מצרים יצא ישראל ממצרים והפך לעם ה', בחזון הגאולה של ישעיהו מצרים יצאו ממצרים ואז יהיו מצרים לעם ה'.

וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ / וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ ְ
ויַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ / וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ 
וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה (פיוט לימים נוראים).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שי למשיח

"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שילה [שִׁילוֹ] וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מ"ט, י)

"בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְבָאוֹת עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט וּמֵעַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ אֶל מְקוֹם שֵׁם ה' צְבָאוֹת הַר צִיּוֹן" (ישעיהו י"ח, ז)

 

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) בראשית פרשת ויחי פרק מט סימן י

"עד כי יבא שילה [שילו]" (בראשית מ"ט, י) -

פירוש: שי לו,

שעתידין אומות העולם להביא דורונות [=מתנות] למשיח בן דוד,

שנאמר: "בעת ההיא יובל שי" (ישעיה י"ח, ז),

ואומר: "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו וגו'" (תהלים ע"ב, י).

 

 

 

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) - לקח טוב הוא ילקוט מדרשי שחיבר ר' טוביה בן אליעזר במאה ה-11 ביוון. הילקוט מרכז מדרשי חז"ל בהלכה ובאגדה לפי סדר הפסוקים לחמשת חומשי התורה והמגילות וכן פירושים של מחבר הילקוט על דרך הפשט והדרש. בדפוס הראשון של הילקוט, ובעקבותיו, הוא כונה בטעות בשם "פסיקתא זוטרתא". הדרשות בילקוט מעובדות ומתורגמות מארמית, יוונית ולטינית לעברית. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

Let us separate: The cost of separation

 

Parashat Lekh Lekha sees Avraham and his nephew Lot go their separate ways, but the background for this separation is somewhat unclear. On the one hand, the verse states: “The land could not support them staying together; for their possessions were so great,” implying that the problem was that their great wealth created a shortage of resources, so there was not enough for both groups. On the other hand, the verse continues: “and they could not remain together,” which seems to indicate that there were more basic issues involved.

 

The very next verse states: “And there was quarreling between the herdsmen of Abram’s cattle and those of Lot’s cattle,” which makes it sound as though the problem that existed was that the herdsmen did not get along. But when Avraham turns to Lot and suggests that they separate, he says: “Let there be no strife between you and me, between my herdsmen and yours, for we are kinsmen.” This seems to indicate that the problem was not limited to the herdsmen, but that the relationship between Avraham and Lot also was problematic.

 

The question that must be asked, however, is whether this was the only option. Could their dispute have been settled in some other way? Were all avenues of reconciliation considered before this separation was suggested? Or, perhaps, there is no need to make such investigations, since separation is a perfectly reasonable option?

 

A similar question comes up in partnership law. Should the law encourage partnerships, or, perhaps, might it provide incentives for dissolution of partnerships, favoring separate businesses?

 

In the area of law, there is a clear preference. Each partner has a fundamental right allowing him to dissolve the partnership, should he choose to do so. The law assumes that no one can be obligated to remain associated with a partner who he cannot abide.  Every person has a right to economic independence and autonomous activity.

 

It should be obvious that this pragmatic approach has both personal and social implications.

 

The midrash critiques the separation proposed by Avraham in a number of different ways:

“From the beginning, when Lot was with Avraham, he lusted after harlotry,

And when Avraham suggested “Let there be no strife between you and me… Let us separate,”

Immediately, “Lot lifted his eyes up…”

And the expression “to lift one’s eye’s” always refers to a lust for harlotry, as we find: “His lord's wife lifted up her eyes unto Joseph, saying, ‘Lie with me’.”

(Aggadat Bereishit, Buber, 25).

 

The midrash is suggesting that Lot was never a paradigm of virtue, always lusting after sexual pleasure (the more well-known midrash, brought by Rashi, points to Lot’s moral failing by means of an example from the realm of theft). What gave Lot permission to act on his desires was the free-pass given to him by Avraham’s suggestion that they separate. Lot’s instinctive reaction is to search for a place where his desires could be fulfilled. The implication is that without Avraham’s suggestion that they go their separate ways and part as friends, it is likely that he would never have had the opportunity to fulfill his desires. Lot’s desire to live a life of debauchery is revealed at the moment when Avraham makes the suggestion to separate, which may help dispel some of the lack of clarity about their dispute. It turns out that throughout their time together, Lot was chafing under Avraham’s ethical rules and values.

 

The correct thing to do in a business partnership may not apply to family ties. It would appear that the midrash is critiquing Avraham for abandoning his parental role vis-à-vis his nephew. The midrash suggests that Avraham is directly responsible for Lot’s decision to reject a moral, ethical lifestyle.

 

It is possible, however, to read the midrash differently, and to conclude that Avraham cannot be held responsible for Lot’s choices. Someone who truly desires to sin will find opportunities to do so. The proof of this is that Avraham’s innocent suggestion that they each go their own, separate ways is immediately grasped by Lot as an escape route and an opportunity to sin. Must Avraham consider every possible outcome of his suggestion? Do we not believe in the rule of the rabbinic sages: “there is no agency for transgression”? One way or another, Lot would have found a way to fulfill his desires.

 

In one of his responsa, the Hatam Sofer forbids a nursing mother from marrying a certain person, based on a ruling in the Talmud that prohibits marriage in such a case. Among the mitigating factors that were presented in an attempt to receive a lenient ruling, involved the fact that the groom was supporting his father, and there was concern that were they not permitted to marry he would abandon his father to marry her in another locale. The Hatam Sofer refused to permit the marriage, writing: “Even if they do what they do, it is not our responsibility. A thousand such cases can happen, but we cannot allow even a single rabbinic edict to be annulled.” (Even HaEzer Vol. III).

 

Similar approaches are found in the Talmud itself. One example is the rabbinic dictum: “Feed it to the wicked man and let him die,” which suggests that we need not make a great effort to keep a sinner from sinning. If someone chooses to sin, it is their problem, and they are the ones who will suffer the consequences. This approach frees a farmer from marking his young trees as orlah (it is forbidden to consume the fruit of trees in their first three years of growth), even though such demarcation would keep thieves from stealing the forbidden fruit. This raises the difficult and disturbing question of communal responsibility in general, and responsibility towards criminals specifically.

 

Following the incident of incestuous relations between Lot and his daughters, the midrash relates:

“Once Avraham saw what happened, he said: What relationship do I want with such as these?

Immediately, ‘Abraham journeyed from there’ (Bereishit 20:1).

Which is why it says: ‘Nor will I go with pretenders’ (Tehillim 26:4).”

 

This midrash suggests that there is another perspective to removing the burden of responsibility that must be considered. Sometimes trying to engage and take responsibility in a shared relationship may be helpful in restraining the lust of the sinner, but it may come at a cost to the side that is trying to help and inspire.

 

Educators recognize this quandary. Must we embrace the troubled student, or must we shun him for fear of how he will influence his peers? Similar questions impact on choices that families make when deciding where to live, or when religious communities in Israel must decide the extent to which they will enter the public area where their values are not shared.

 

Avraham’s actions in this story offer some level of legitimacy for an attitude of separation, as is the case with the story of Sarah who demands: “Cast out that slave-woman and her son” (Bereishit 21:10). Still, we cannot conclude that this is the only way. According to the midrash, Yaakov will try a similar tack when he hides his daughter Dinah in order to keep his brother, Esav, from discovering her and marrying her. The midrash critiques this decision, arguing that by doing so Yaakov prevented his brother from having an opportunity to repent.

 

Ultimately, the decision is a difficult one, and neither choice can be construed as being the correct one. Both decisions will come at a price.

Volver al capítulo

להקשיב ולהתבונן בחסדי ה'

Volver al capítulo

המסר שמאחורי החידה

 

פרק י"ח פותח בפסוק שכולו חידה: "הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ" (א). מי היא אותה 'ארץ צלצל כנפיים'? שמא זו אומה צפונית, דהיינו אשור, כדברי המלבי"ם, הבאה לשכנע את הנשארים ביהודה, לבוא תחת חסותה? או שמא, לפי הסברו של עמוס חכם, זו אומה מדרום למצרים ששמה כוש ונציגיה באים לראות במו עיניהם את התשועה הגדולה שהתרחשה ביהודה, עם מפלתו הפתאומית של סנחריב מלך אשור? או שמא זו נבואה לעתיד לבוא, כפי שמסביר הרד"ק, הרומזת למלחמת גוג ומגוג שבסופה תבוא הישועה הגדולה לעם ישראל, ביחד עם ההכרה של כל האומות במלכותו של הקב"ה על עמו ועל תבל כולה?

עם כל הפיצול הקיים בין הפירושים הנ"ל, ניתן למצוא כמה עניינים המשותפים להם: הביטוי 'צלצל כנפיים' לפי הפרשנים מעיד שהגוי קשור לצל מרובה - צל של מפרשי הספינות הרבות הנושאות אל ארץ ישראל את הגוי שבא כדי לחקור את הנס הפלאי שאירע לעם ישראל ושִׁמְעוֹ יצא למרחוק, או שזהו צילם של העצים הרבים המצויים בארצם של הבאים לארץ, שישיבתם ומגוריהם על נהרות רבים.

ענין משותף אחר הוא, שפרק זה מהווה מעין אתנחתא בתוך הנבואות על הגויים. בפרק זה, אומר הקב"ה, כי העמים שמסביב לארץ ישראל, בטוחים ביכולותיהם הצבאיות להביס את יושביה (כדוגמת התרברבותו של סנחריב מלך אשור). לכאורה נראה כי הם צודקים. בשלבים מסוימים של כניסתם לארץ נראה כי היא חשופה ללא מגן, וכי יהיה קל להשיגה. אבל אומר הקב"ה לנביא, גם אם בשלבים מסוימים של ההתרחשויות ההיסטוריות, יתגברו עמים שונים על ישראל, "אֶשְׁקֳטָה וְאַבִּיטָה בִמְכוֹנִי" (ד), כביכול אינני מתרגש מהמהומה שהעמים מקימים. ממכון שבתי אני מנהיג את מהלכי ההיסטוריה. בסופן של כל ההתרחשויות יבואו כל האומות הללו, או מי שיישאר מהן "אֶל מְקוֹם שֵׁם ה' צְבָאוֹת הַר צִיּוֹן" (ז) - אל מקום ארצם של בני ישראל אשר יזכו להיות תחת ממשלתי בעת הגאולה השלמה.

כלומר המסר העיקרי של פרקנו הקצר והחידתי הוא, שמאחורי כל ההתרחשויות העולמיות הבאות לידי ביטוי בפרקים הללו, עומדת תוכנית המונהגת ומבוצעת בידי יוצרו של עולם, שתכליתה: הכרתם של אומות העולם במלכותו של ה' על עם ישראל בארץ ישראל ועל העולם כולו.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

השממה תביא להישענות על ה'

 

ב"משא דמשק" חוזרים לקואליציה של רצין ופקח (פרקים ז' ו-ח'). רצין השתלט לזמן קצר על עבר הירדן המזרחי עד אילת, ולכן לא רק דמשק תוּסַר "מֵעיר והיתה מְעי מַפָּלה" (בידי האשורים), גם בערי מואב תתחולל בריחה המונית: "עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר, לעדרים תהיינה", וממלכת ישראל תקוצץ: "ונִשְבַּת מִבצָר מאפרים וממלכה מדמשק" (י"ז, א-ג).

בעקבות הקריסה של ארם דמשק, יחד עם קריעת הגליל והגלעד משומרון ונטישת ערי מואב, יבואו "המון עמים רבים" בפְּשִׁיטוֹת בוזזים "כִּשׁאוֹן מים רבים", יסתערו, וייעלמו (י"ז, יב-יד).

"לעֵת ערב והִנֵה בַלָהָה,
בטֶרֶם בֹּקר איננו –
זה חלק שׁוֹסֵינוּ
וגוֹרָל לבֹזְזֵינוּ" (י"ז, יד);

בתוך העזובה והשממה, מרחבי שדות יעלו קוצים, והיער יחזור ויכסה מרחבים פוריים:

"והיה ביום ההוא
יהיה כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף,
לַשָמיר ולַשַיִת יהיה;
בַּחִצים וּבַקֶשֶת יבוא שמה,
כי שָמיר וָשַיִת תהיה כל הארץ"... (ז', כג-כה).

"ביום ההוא
יהיו עָרֵי מָעֻזוֹ כַּעֲזוּבַת החֹרֶש והאָמיר
אשר עָזבוּ (=נעזבו) מפני בני ישראל,
והיתה שממה...
על כן תִטְעִי נִטְעֵי נַעֲמָנים (=עצי סרק),
וּזְמֹרַת זָר (=גפן נכריה) תִזְרָעֶנוּ;
בְּיום נִטְעֵך תְשַׂגְשֵׂגי
וּבַבֹּקר זַרְעֵך תַפְריחי,
נֵד קָציר (=ערמת קוצים) ביום נחלה,
וּכְאֵב אָנוּש" (י"ז, ט-יא);

המעטים שיישארו, עם הקציר הדל והשומן שייעלם, יוכלו סוף סוף להרים מבט כלפי מעלה, לחדול מלבטוח בבני אדם, ולהישען רק על ה':

"והיה ביום ההוא
לא יוסיף עוד שְׁאָר ישראל וּפְלֵיטַת בית יעקב
לְהִשָעֵן על מַכֵּהוּ,
ונִשְעַן על ה' קְדוֹש ישראל, באמת;
שְׁאָר יָשוּב, שְׁאָר יעקב,
אֶל אֵ-ל גִבּוֹר" (י', כ-כא).

"ביום ההוא
יִשְׁעֶה האדם על עֹשֵׂהוּ,
ועֵינָיו אֶל קְדוֹש ישראל תִרְאֶינָה"... (י"ז, ז-ח).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x