בשני הפרקים הקרובים מופיעה נבואה על מואב. פרקנו הוא בעיקר קינה על חורבן ערי מואב. כמו שאר הנבואות על הגויים בספר, הנבואה נפתחת ב"משא": "מַשָּׂא מוֹאָב".
בנבואה זאת מזכיר הנביא מספר ערים מואביות: ער מואב, קיר מואב, דיבון, נבו, מידבא, חשבון, אלעלה, יהץ ועוד. הנביא מתאר את חורבן מואב שפוקד את עריה החשובות של מואב. הזעקות מהחורבן מגיעות עד למרחוק. בקטע הזה הנביא לא מבקר את מואב או מאשים אותם בחטא מסויים אלא מסתפק בקינה על חורבן ערי מואב.
פרקנו ממשיך את משא בבל מהפרק הקודם.
ישועת ישראל (א-ב)
לאחר מפלת בבל הנביא מתאר את ישועת ישראל. בקטע קצר זה הנביא מתאר קיבוץ גלויות. ישראל יחזרו לארצם בעזרת עמים אחרים שיהפכו להיות עבדים ושפחות של ישראל: "וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל־מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית־יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת ה' לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם" (ב).
"משל" על מלך בבל (ג-כג)
בקטע זה הנביא מדבר על מלך בבל באופן ישיר ולועג לו. ההוראה שמציג הנביא היא לשאת משל זה על מלך בבל לאחר תבוסת בבל. הנביא מציג את מלך בבל כאדם חלש וחסר כוחות, על אף מחשבתו הראשונית שהוא חזק ומלא כבוד. מלך בבל חשב בלבבו: "אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי־אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר־מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן" (יג) אך הסתבר ש"אֶל־שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל־יַרְכְּתֵי־בוֹר" (טו). המשל מסתיים בהכרזה שה' יכרית שארית לבבל: "וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם־ה'" (כב).
הבטחה לתבוסת אשור (כד-כז)
ה' נשבע "לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל־הָרַי אֲבוּסֶנּוּ וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר" (כד). עד עתה הוזכרה בבל, ובפסקה קצרה זו מוזכרת לפתע אשור. הפרשנים דנים האם הנביא התכוון כאן לאשור או לבבל.
משא פלשת (כח-לב)
בסוף הפרק מובא "משא" קצר על פלשת. בכותרת מצויין כי משא זה נאמר "בִּשְׁנַת־מוֹת הַמֶּלֶךְ אָחָז" (כח). הנביא חוזה לפלשת חורבן קשה הכולל רעב ומוות. בסיום תיאור החורבן הנביא מציין כי בניגוד לחורבן בפלשת, ביהודה לא יבוא אויב: "כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ" (לב).
פרקנו פותח סדרת נבואות על הגויים (י"ג-כ"ג). לפי הכותרת שבפרקנו - "מַשָּׂא בָּבֶל אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן־אָמוֹץ" - הנבואה מוקדשת לבבל. פרשנים התלבטו בשאלה האם ישעיהו פונה לבבל (שהרי בזמנו בבל לא הייתה מעצמה גדולה) או לאשור, ואם הנבואה שלפנינו היא מתקופת ישעיהו.
הקריאה לפגוע בבבל (א-ה)
הנביא קורא לעמים ולממלכות לבוא ולפגוע בבבל. ללוחמים בבבל הנביא קורא "מְקֻדָּשָׁי" (ג). מי שיפקד על המלחמה הזאת הוא ה' בעצמו: "ה' צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה... ה' וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כָּל־הָאָרֶץ"
יום ה' קרוב (ו-יג)
לאחר הקריאה הכללית לפגוע בבבל, בפסקה זאת הנביא מתאר בצורה ציורית מה יקרה ב"יום ה'": בהלה, פחד ואימה. בהקשר הזה יום ה' הוא הפורענות על בבל, וכאן הנביא חוזר על עקרון שכבר הופיע בתחילת הספר: "וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל" (יא). אחד החטאים של בבל הוא חטא הגאווה, וה' ידאג שבבל תושפל.
נפילת בבל (יד-כב)
לאחר התיאורים הציוריים על יום ה', בפסקה זאת הנביא מתאר בצורה מוחשית את מה שיקרה בבבל: חרב תעבור בבבל ולא תפסח גם על עוללים; בזיזת כסף וזהב; אונס נשים ועוד. בבל תהפוך להיות מקום חורבן לעולם: "לֹא־תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד־דּוֹר וָדוֹר" (כ).
אחרי המסע של הנביא ברחבי המזרח התיכון ועל גבי הגלובוס כולו: מסוריה (פרק יז) ועד מצרים וכוש (פרק יח - יט), מעיראק ועד חצי האי ערב (פרק כא), ואפילו רחוק יותר (פרק כג), הוא מגיע לשכנות הקרובות בצפון: צור וצידון, ערי החוף הפיניקיות.
כיום הן חלק ממדינת לבנון, אולם זהו שיוך מטעה, מכיון שלבנון הוא שמו של ההר שממזרח להן. אופיה של האוכלוסיה, התרבות והכלכלה של יושבי ההר שונה לחלוטין מזה של הפיניקים יושבי שפלת החוף ויורשיהם. המדינה הלבנונית היא צירוף מלאכותי שנתון בסכסוך פנימי מאז הווסדה במאה הקודמת.
הנביא ישעיהו מתייחס רק אל ערי החוף. הן היו מרכז לסחר ימי ולכן הפרק גדוש בתיאורי ים, אניות ומסחר בינלאומי בארצות הים התיכון. בשונה מעמי המדבר הנוודים והלוחמים שנזכרו בפרק כ"א, צור היא עיר עליזה (ז, יב) וגאה (ח-ט), פתוחה לקשרים תרבותיים ובינלאומיים (ז-ח) בסגנון שנראה כפרוץ וזנותי (טו – יז).
למרות החורבן הצפוי לצור, אין בדברי הנביא תוכחה חמורה על חטאיה של העיר הזאת. הקוסמופוליטיות וה"מערביות" של צור מתוארות באופן שיש בו לא מעט חן. הפרק מסתיים בנחמה: מקץ שבעים שנה – כגלות ירושלים – יפקד ה' את צר (יז) והיא תשוב לתפקד כמקודם כעיר סחר בינלאומית: "ושבה לאתננה וזנתה את כל ממלכות הארץ על פני האדמה" (יז). החידוש המיוחד הוא שלעתיד לבוא יתחדש הקשר עם עם ישראל. בעבר, בימי דוד ושלמה סיפק חירם מלך צור עצי ארזים וברושים, חרשים ואומנים לבנין בית המקדש. גם לעתיד לבוא יהיה "סחרה ואתננה קודש לה'", "ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק" (יח). מקור ליבוא מזון והלבשה אופנתית על פי הפשט, מדע ופילוסופיה, על פי סוד. בין תקופת פריחה אחת למשנה, שבויה צור בידי העמים האלימים והקשוחים המגיעים אליה מן ההר והמדבר, כפי שקורה גם כיום. תקוות הנבואה היא שערי החוף העליזות של הלבנון יהפכו שוב בקרוב לערים חופשיות ומשגשגות. הן יחדשו את הברית העתיקה עם ישראל. ברית המבוססת על הכרה משותפת בערך הפתיחות, והבינלאומיות של ערי החוף הצפון-מערביות עם מעלת הקדושה של הישיבה לפני ה' בארץ הקודש ובירושלים.
הפרק מזמן מסע ברחבי המזרח התיכון. בין בבל, אדום וערב (רש"י). נזכרים בו גם: עילם, מדי, שעיר, דדנים, אורחות תימא ובני קידר. זו היא "החזית המזרחית" שלנו, המשתרעת מדרום טורקיה ועד חצי האי ערב. השבטים הנודדים בני המדבר שרדו גם אחרי מפלת בבל והם עדיין שם, ממזרח לנו. אמנם שמותיהם השתנו ודת האיסלם משותפת לכולם, אבל הם עדיין מורכבים מאוסף של עמים ושבטים הממשיכים להלחם אלו באלו: סונים ושיעים, בדואים וערבים, סעודים, עיראקים, איראנים וסורים. מאז ועד עתה, הם מאופיינים כנוודים ולוחמים: פרשים, רכב חמור, רכב גמל (פס' ז), חרב נטושה וקשת דרוכה (טו).
פסוקי משא מדבר ים, עם ה"סופות בנגב", "ממדבר בא מארץ נוראה" (פס' א'), החזות הקשה (ב'), והחרדה הגדולה (ג-ד), מעלים אסוציאציות לימי מלחמת המפרץ שבסופם "נפלה בבל וכל פסילי אלהיה שבר לארץ" (ט), עירק התמוטטה ופסלי סדאם חוסיין נופצו. משא בערב מתאר את "ארחות דדנים"(יג), השבטים הידועים בהכנסת האורחים שלהם מחד גיסא: "לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא, בלחמו קדמו נודד" (יד), ובאלימות הרצחנית מאידך גיסא: "מפני חרבות נדדו, מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה ומפני כובד מלחמה" (טו), כאילו נכתבו הפסוקים בימינו, על דאע"ש ואל-קעידה, החות'ים ודומיהם.
מהו המסר לדורות של הנבואה, מלבד התגלית החשובה שאין כל חדש תחת השמש?
בלב הפרק שואלים את השומר: "שומר מה מלילה שומר מה מליל?"(יא) תשובת השומר בלילה, בחשיכה ההיסטורית, המדינית והבטחונית, סתומה במקצת: "אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ". (יב) כחשכת הלילה וכסתימת העתיד כך גם עמימותו של הפסוק הזה. יש פותרים אותו כתקוות נחמה: אם תבקשו את ה' ותשובו בתשובה, תזכו לאור הבוקר (רש"י), ויש הפותרים אותו כהמשך המעגליות: אחרי הלילה יבוא הבוקר, אבל אחריו יבוא גם הלילה הבא. במרחב הגאו-פוליטי הזה, לעולם לא ישתררו שקט ושלווה. ארץ ישראל ממוקמת בשכונה לא סימפטית. מי שרוצה לשרוד בג'ונגל הזה, צריך להשאר תמיד על המשמר בערנות ובדריכות: "וַיִּקְרָא אַרְיֵה עַל מִצְפֶה אֲדֹנָי אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם וְעַל מִשְׁמַרְתִּי אָנֹכִי נִצָּב כָּל הַלֵּילוֹת" (ח).
שמו של אבי האומה מכיל את הגדרת מהותו: "אב". בתחילה היה אב-רם, כלומר אב, מנהיג, בארם ארץ מולדתו, או אב רם - גדול וחשוב, ולאחר הברית נהיה לאברהם, "אב המון גויים".
מה פשר אבהותו של אברהם אבינו? ליצחק ולישמעאל הוא היה אב במובן הראשוני של המושג, אביהם-מולידם. לעם ישראל הוא אב קדמון, שממנו השתלשלה האומה לדורותיה. גם גרים הנספחים אל האומה ולא נולדו בה, נחשבים לבני אברהם, כי הם מצטרפים לעמו של אברהם וממשיכים את דרכו, שכן: "ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אולם באיזה מובן אברהם הוא אב-המון-גויים?
התכונה היסודית של אבהות היא נשיאה באחריות. כשמדובר בבנים טבעיים זו דרישה מחייבת וברורה לכל, אך נשיאה באחריות כלפי העולם כולו היא מעלה יתירה. אברהם אבינו אינו אדיש לשום תופעה ולשום אדם שפגש. הוא חש אחריות כלפי לוט וכלפי רועי גרר, כלפי סדום וכלפי הגר וישמעאל, אחריות לגורלם החומרי ולעולמם הרוחני. תשומת לב ורגישות לזולת מחייבת את אברהם לתפילה על הסדומיים שנגזרה עליהם הפיכה, להתרוצצות של מכניס אורחים, למסע מלחמה להצלת לוט, לחפירת בארות בארץ פלשתים, לבניית מזבחות ולהפצת דבר ה' בכל מקום אליו הגיע.
כבעל קריאה, אני מוצא את עצמי משתומם מדי שנה מחדש ביום הראשון של ראש השנה. מכל הנושאים של היום הנשגב הזה, לא מצאו רבותינו להציע פרשה אחרת לקריאת התורה מלבד פרשת גירוש הגר וישמעאל? אכן, ביום שבו אנו מבקשים "ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", עלינו להבין שהמשמעות של הכרה במלכותו יתברך היא אחריות כלפי כל יושבי תבל ושוכני ארץ. המורה הדגול והאב המייסד של תודעת האחריות הכלל-עולמית הזאת הוא אברהם אבינו, שלמרות שנאלץ במצוות שרה וה' לגרש את האמה ואת בנה, הוא מלווה אותם בחמלה. משכך, נדרשת אחריות גם של צאצאיו בני יצחק ויעקב, כלפי צאצאי ישמעאל, עד עצם היום הזה.
לקיחת אחריות במובן של דאגה לזולת ולעולם כולו היא המידה הנעלה של "חסד לאברהם", בתנאי שהיא נעשית בדרך של חמלה ודאגה של אב ולא בדרך של התנשאות: פטרנליזם בלעז, פטרונות בעברית חדשה. אדם החושב שהוא יודע טוב מאחרים מה ראוי להם לעשות, מנסה להשתרר עליהם, לשדלם לעשות את מה שהוא חושב כרצוי להם, או אפילו לכפות את רצונו עליהם, מחליף את האבהות בשררה. פטרונות היא מידה רעה לא רק כלפי זרים, אלא אפילו כלפי בנים ותלמידים. היא נוצרת, כאשר האחריות האבהית עוברת את השיעור הרצוי.
הורים, מורים ואנשי חינוך נדרשים כל העת לפתח אחריות אבהית, אברהמית, מתוך צניעות וענוה ומתוך זהירות מפני גלישה לפטרונות יהירה שנזקיה רבים מתועלתה.
כאשר נבואה מתחילה בציון זמן והקשר מדוייקים מאד: "בשנת בא תרתן אשדודה..." גוברת הנטיה לפרש את הנבואה בהקשר הזמן והמקום: בימי המלך חזקיהו, בתקופה שאחרי חורבן ממלכת ישראל, כיבוש יהודה בידי אשור, ולפני ההצלה הפלאית של ירושלים ממצור סנחריב.
אלא שכמו בכל נבואה אחרת, בירור הנסיבות ההיסטוריות של הנבואה נצרך לא רק כדי להבינה במדויק בהקשרה, אלא גם, ובעיקר, כדי להבין מהם הרעיונות והמסרים הנצרכים לדורות וגנוזים בה.
שאלה מרכזית שהטרידה את הפרשנים בפרקנו היא מה פשר המעשה הסמלי שנדרש הנביא ישעיהו לעשות: ללכת שלש שנים ערום ויחף (פס' ב-ג), על מנת לסמל את שבי מצרים וגלות כוש בידי אשור (ד). השאלה כפולה, ראשית מדוע נצרך הנביא לסבל שכזה, ושנית, מה טעם נדרש נביא ישראל למעשה נבואי סמלי המיועד, לכאורה, לשמש כנבואת פורענות למצרים וכוש?
הפסוקים האחרונים של הנבואה מסבירים את יעודה: אלו שסמכו על עזרת כוש ומצרים שיצילו את ארץ יהודה מאימת הכיבוש האשורי, "אשר נסנו שם לעזרה להנצל מפני מלך אשור" (ו), יבושו ויחתו, כשיבינו שגם שתי הממלכות שנראו כמשענת יציבה, ילכו בתוך שלש שנים לגלות ולשבי, ערומים יחפים וחשופי שת (ד).
משימתו של הנביא היא לשכנע את עם ישראל שאין להסמך על בריתות עם מדינות זרות, גם אם הן משופעות בעצמה כלכלית, צבאית ופוליטית, מכיון שהן עלולות ליפול בעצמן, וכשל עוזר ונפל עזור. אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים ועל הנהגה נכונה של עם ישראל עצמו.
משכך, הופכת הנבואה של ישעיהו להיות נבואה לדורות. מה לי מצרים וכוש, מה לי רוסיה וארצות הברית.
כדי לשכנע את הישראלים והיהודים שהמעצמות שעליהן הם נוטים לסמוך הן משענת קנה רצוץ, צריך נביא שילך שלש שנים ערום ויחף ברחובות ירושלים כדי להמחיש עד כמה המעצמות עלולות להתגלות כמשענת קנה רצוץ. בימים שבהם אין נבואה בישראל, עלינו לקרוא את נבואת ישעיהו כאילו היא מתרחשת בפנינו באופן המוחשי ביותר, כדי להפנים את ההכרה שיש להסב את מבטנו (ה – ו) מן המשענת החיצונית אל התיקון הפנימי.
יְשׁוּעָה יָשִׁית (א) - ישים ה'.
חוֹמוֹת וָחֵל (ב) - חומת המגן המשנית.
הֵשַׁח (ה) – השפיל.
אִוִּיתִיךָ (ט) - אני מתגעגע אליך.
אֲשַׁחֲרֶךָּ (ט) - אחפש אותך.
אֶרֶץ נְכֹחוֹת (י) - ארץ מישרים.
יְעַוֵּל (י) - יעשה עוול.
תִּשְׁפֹּת (יב) - תשים, תניח.
רְפָאִים (יד) - נפשות ללא גוף.
צָקוּן (טז) - יָצקו.
מוּסָרְךָ לָמוֹ (טז) - כאשר אתה מייסר אותם.
תָּחִיל (יז) – תרעד.
חֲבָלֶיהָ (יז) - מתוך כאביה.
חֲבִי (כ) – היחבאי.
מתוך ביאור הרב עדין אבן ישראל (שטינזלץ) לספר ישעיה בהוצאת קורן
באדיבות אתר 929
Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.
