צום ועצב אינם האידאל

 

אומרים שאנשים רוצים להיות שמחים, אולם לא פעם אנו הולכים (או נסחפים) אל מחוזות העצב והדיכאון. דתות רבות, למן ראשית ההיסטוריה ועד ימינו, נבנות על מעמקי נפש של עצבות, וצומות ועינויים עומדים במרכז הוויית חייהם. בעולמם של חמשת חומשי התורה צומות ועינויים תופסים מקום שולי, והם אינם במרכז הוויית המאמין, וכך גם בהוויית ספרות נביאים ראשונים.

והנה אנו מגיעים לספרי בית שני, וחיי הדת מקבלים גוונים חדשים ולצומות מעמד מרכזי בחיי המאמין. עזרא בדרכו לארץ צם, וכשהוא מגיע למקדש הוא שוב צם. דניאל צם, ובספר נחמיה ישנו סיפור על צום גדול לאחר העלייה לרגל. בכל המקרים הצום מלווה בתפילות, כשמילת המפתח היא 'וידוי' - "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם... וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹהֵיהֶם" (נחמיה ט', א-ג). תחושה עמוקה של חטא והצדקת הדין מלווה את תפילות הצום - "וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ" (שם, לג). גם תפילת דניאל מלווה בתחושות אשמה וחטא - "וָאֶתְפַּלְלָה לַה' אֱלֹהַי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו. חָטָאנוּ וְעָוִינוּ הִרְשַׁעְנוּ" (דניאל ט', ד-ה).

אין צורך להיות פסיכולוג מעמיק, על מנת להבחין שהטראומה של החורבן יצרה דתיות שבמרכזה עינוי והלקאה עצמית. תחושות אשמה והלקאה עצמית אינם פשוטים ויש בהם סכנה, ואנו מכירים תופעות שהדת לקחה את מאמיניה לעמדה נפשית עמוקה של הלקאה עצמית ללא סוף. תופעות מעין אלו יכולות להסביר את הרקע לנבואה בישעיהו פרק נ"ח. כנגד הדתיות המושכת לעבר העצב, הנביא שחי בימי הבית השני קורא לעשות מעשים שיביאו לצדק חברתי ולא להתמקד במנהגי צער. "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ"... (ה-ז).

הפרק מסתיים במצוות שבת – "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'..." (יג-יד). השבת היא אלטרנטיבה דתית לצום - לא עצב, אלא יום מנוחה שיאפשר לעבד ולאמה לנוח.

נבואה ברוח דומה אנו קוראים בזכריה, שגם הוא ניבא בימי הבית השני. זכריה נשאל על ביטול הצומות עם הקמת המקדש: "כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד... וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?... מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ"... (זכריה ז', ה-ט). "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי... יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה" (שם ח', יט).

האידאל אינו צום ועצב, אלא עשייה ושמחה. דומה שזהו גם סודה של מסכת תענית. מסכת תענית עוסקת בתעניות, אולם המשנה האחרונה במסכת עוסקת בשמחה – "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים... ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים".

שבעזרת ה' נזכה לעשות מעשים טובים, מתוך שמחה ונחת, ללא עצב וצער.  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הדרכה לדרשנים

Volver al capítulo

הרשעים כיָם נִגְרָשׁ

"וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט" (ישעיהו נ"ז, כ) 

 

והרשעים - שאין נותנין לב לשוב.

כים נגרש - הים הזה, גליו מתגאים לרום למעלה ולצאת חוץ לגבול החול אשר שמתי גבול לים, וכשמגיע שם הוא נשבר על כורחו, וכל זה גל חבירו רואה ואינו חוזר בו, כך הרשע רואה את חברו לוקה ברשעו ואינו חוזר בו.

ומה הים רפשו וסריותו על פיו כך הרשעים סריותם בפיהם, כגון - פרעה אמר: "מי ה'" (שמות ה', ב), סנחרב אמר: "מי בכל אלהי הארצות" (ישעיה ל"ו, כ), נבוכדנצר אמר: "אדמה לעליון" (ישעיהו י"ד, יד).

כים נגרש - כים אשר נגרש, שגורש כל היום רפש וטיט.

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

מי מדד בשעלו מים

 

במקומות רבים בתנ"ך מוזכר מעשה הבריאה בצורות שונות ובהקשרים שונים. בספר בראשית, התורה מתארת את בריאת העולם כתהליך היסטורי כמעט 'טכני', ואינה מפרטת את משמעותה של הבריאה לאדם. כניגוד בולט לכך, ניתן לציין את יציאת מצרים, שבמקביל לתיאור העובדתי-המציאותי שלה, התורה מדגישה את משמעותה ומסריה: "למען ידעו דורותיכם", "וידעתם כי אני ה'" וכו'. הנביאים, לעומת זאת, תיארו את הבריאה כדי להעביר מסרים מסויימים, ומכאן שהנבואות עשויות ללמד אותנו על משמעות הבריאה לאדם.

כדוגמא לכך, נבחן את תיאור בריאת העולם בישעיהו פרק מ': "הנה ה' אלוקים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל. מי מדד בשעלו [=בנעליו] מים ושמיים בזרת תכן וכָל [=ומדד] בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזניים. מי תכן את רוח - ה', ואיש עצתו יודיענו" (י-יג).

בפסוקים אלו, ישעיהו מתאר את בריאת העולם כעבודת אומן הדורשת רגישות עדינה ודקה: "בזרת תיכן... ושקל בפלס הרים וגבעות במאזניים". זוהי הנבואה הפותחת את נבואות הנחמה של ישעיהו, שבהן הוא מבשר על גאולת ירושלים וישראל. עם ישראל של אותה תקופה הוא עם עייף ולאה מתהפוכות עולם (המתוארות בחלקו הראשון של הספר - 'משאות העמים'), המטיל ספק בהשגחתו הפרטית של האלוקים (כפי שמתואר בהמשך הפרק: "למה תאמר יעקב ותדבר ישראל, נסתרה דרכי מה' ומאלוקי משפטי יעבור"(כז)).

ישעיהו פותח את נבואות הנחמה בתיאור של הבריאה, בו הוא מדגיש את העבודה הדקה המצביעה על כוונה עמוקה היורדת לפרטי הפרטים. הקב"ה, כביכול, עמל לברוא את הפרטים הקטנים ביותר של העולם כולו בדיוק לא-אנושי. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא" (כו) - הקב"ה ברא את כל העולם, ואף קרא בשמות לכל הכוכבים הממלאים את כל קצוות השמיים, ונראים לאדם כאין-סופיים.

מטרת התיאור הזה היא לשכנע את העם שהקב"ה רואה את מעשיהם ומשגיח על דרכיהם. כשם שהקב"ה ברא את כל העולם - כך הוא יכול גם לצפות במעשי בני ישראל, ולגאול אותם: "כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל" (יא).

 

באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

יוצר אור

 

מספר פעמים בתנ"ך אנו מוצאים תיאורים של הקב"ה כיוצר וכמחולל הבריאה. דוגמא לכך ניתן לראות בישעיה מ"ה: "לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי, אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ו-ז). פסוק זה מוכר לנו גם מברכת המאורות שבתפילת שחרית. מדוע מתאר הנביא את הקב"ה כ"בורא העולם" בהווה, ולא כ"מי שאמר והיה העולם" בעבר? הסבר אחד מובא בספר הכוזרי (ג', יא): 

"שאין עניין הבריאה דומה לעניין המלאכה. כי האומן - כשהוא עושה רחיים על הדמיון וילך לו, ויעשו הרחיים מה שבעבורו נעשו. והבורא יתברך בורא האיברים ונותן להם כוחות וממשיך להם עם הרגעים, ואילו היו מעלים על לב הסתלקות השגחתו והנהגתו רגע אחד - היה נפסד העולם כולו".

החבר מסביר לכוזרי שבניגוד לאדם, היוצר דבר ואח"כ היצירה מתקיימת מאליה ועומדת בזכות עצמה, הקב"ה מקיים את העולם בכל רגע, ובלא רצונו הפוזיטיבי להחיות את העולם - יהא העולם כלה ברגע. לפי פירוש זה, הנביא מדגיש לעם ישראל שאין מציאות סתמית. אף שניתן היה לחשוב שעולם כמנהגו נוהג והקב"ה ביכולתו להתערב ולשנות סדרי בראשית, הכוזרי מדגיש שהעולם אינו נוהג מכוח ההתמדה, והקב"ה מעצב בכל רגע את פני הדברים.

כיוון נוסף להבנת העניין (שמקורו בכתביו של הרמן כהן), הוא שפירוש המילים "יוצר אור ובורא חושך" אינו 'יוצר ובורא', אלא 'מאפשר יצירה ומאפשר בריאה'. מובן המילה 'יצירה' כאן דומה למובנה במשפט 'השפה יוצרת תקשורת'. השפה אינה מִדַּבֵּרֶת מאליה ויוצרת תקשורת, אלא היא מאפשרת לנו לתקשר. השפה היא חומר הגלם של התקשורת, ובזכותה היא קיימת. באופן דומה, ייתכן שהביטוי "יוצר אור" פירושו שמציאותו של הקב"ה היא הסיבה הבלעדית המאפשרת והמצדיקה את קיומו של העולם. כאילו רוצים אנו לומר שהבריאה כולה אינה עומדת כיצירה שלמה וגמורה אלא מכוח מציאותו של הקב"ה בתוכה. לפי הבנה זו, כוונת הנביא היא שהמציאות היום-יומית והחוֹלִית הנגלית לעיננו מכילה בתוכה מציאות אלוקית, אליה צריך לשאוף ואותה יש לחפש.

לסיכום, אם כן, הבאנו שני פירושים לפסוק "יוצר אור ובורא חושך". האחד, לפי דברי הכוזרי - הקב"ה מחיה את העולם בכל רגע, וישנה השגחה על כל המתרחש בעולם. השני - הקב"ה נמצא בעולם כחלק מהותי מהבריאה, ועל האדם לחזר אחריו ולחפשו אף במקומות האפלים .

 

באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

“What do we gain by killing our brother?” – The Cost of Compromise

“What do we gain by killing our brother and covering up his blood? Come, let us sell him to the Ishmaelites…” Parashat VaYishlah relates that Yehudah makes this suggestion after Reuven has succeeded in dissuading the brother from committing fratricide. The brothers had accepted Reuven’s argument and merely threw Yosef into a pit, rather than kill him. Just as they sit down to eat, a caravan passes by, and Yehudah seizes the opportunity to suggest that they sell Yosef rather than leave him in the pit to die.   

There are a number of different reactions to Yehudah’s suggestion, one that saved Yosef from a painful death, but condemned him to a life of lonely servitude. Some midrashim are critical of his actions:

- He should have carried him home to his father on his shoulders (Bereishit Rabbah)

- Had he told his brothers to return Yosef to his father, they would have listened (Tanhuma)

This assessment of the situation emphasizes the weaknesses of Yehudah’s proposal, and the fact that his efforts on behalf of Yosef left much to be desired, as they did not make full use of his abilities and his status among the brothers.

The Gemara in Massechet Sanhedrin (6b) also appears critical of Yehudah’s actions. The Gemara is discussing the question of whether a rabbinic court should strive for a just ruling or encourage compromise. A number of different suggestions are raised in the course of this discussion. One the one hand, some sages rule that it is forbidden for the court to suggest a compromise. On the other hand, some argue that it would be a mitzvah for the court to have the adversaries agree to compromise.

Even among those who forbid compromise, different voices are heard:

Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei HaGelili, says: It is prohibited to mediate a dispute; and anyone who mediates [habotze’a] a dispute is a sinner; and anyone who blesses the mediator is cursing God. And of this, it is stated: “And the covetous [botze’a] blesses himself, though he despises the Lord” (Psalms 10:3). Rather, the judge must assure that the true judgment will prevail at all costs and metaphorically pierce the mountain, as it is stated: “For the judgment is God’s” (Deuteronomy 1:17). And similarly, Moses would say: Let the judgment pierce the mountain. But by contrast, Aaron, whose role was not that of a judge, was a lover of peace and a pursuer of peace, and he would apply peace between one person and the other, as it is stated: “The law of truth was in his mouth, and unrighteousness was not found in his lips; he walked with Me in peace and uprightness, and turned many away from iniquity” (Malachi 2:6).

Rabbi Eliezer says: If one stole a se’a of wheat and ground it and baked it and separated ḥalla from it, i.e., separated the portion of the dough that must be given to the priests, how can he possibly recite the blessing on the mitzva of ḥalla? He is not blessing; rather, he is cursing God. And of this offense it is stated: “And the covetous [uvotze’a] blesses himself, though he despises the Lord,” interpreted homiletically as: And whoever blesses upon breaking [botze’a] the bread despises the Lord.

Rabbi Meir says: The term botze’a employed in that verse was stated only with regard to Judah, as it is stated: “And Judah said to his brothers: What profit [betza] is it if we slay our brother and conceal his blood? Come, and let us sell him to the Ishmaelites” (Genesis 37:26–27). And consequently, anyone who blesses Judah for this act is cursing God, and of this it is stated: “And the covetous [uvotze’a] blesses himself, though he despises the Lord,” interpreted homiletically as: “And whoever blesses the profiteer [botze’a] despises the Lord.”

We find here three homiletic interpretations of the verse in Tehillim 10:3 – “And the covetous [botze’a] blesses himself, though he despises the Lord.” According to the first approach, bringing the parties to compromise is sinful and against the dictates of God, Who demands justice. This view posits that the court is obligated to teach and carry out the will of God. It recognizes the place of Aharon who may encourage adversaries to work out their differences outside the courtroom. Once they have reached the court, however, its responsibilities are clear, and it may not stray from them.

The second approach, that of Rabbi Eliezer, makes use of a metaphor. Compromising in a court ruling is like stealing wheat, grinding it, baking it and even separating ḥalla from the stolen dough. The argument being made here is that there are some things that cannot be made holy. Someone who steals cannot make himself into a righteous individual by turning his eyes to the heavens and consecrating part to the priests. Similarly, the judge who cannot trouble himself to ascertain who is right and who is wrong is effectively stealing the money of party who deserves it. He cannot excuse himself by clothing himself in rabbinic judicial garb.

The third approach, which is suggested by Rabbi Meir, connects the verse with Yehudah’s actions. According to Rabbi Meir, Yehudah chose a middle path that didn’t obligate him to take any position at all. Compromise is like lukewarm water, which is neither hot nor cold. Yehudah does not come out in support of Yosef, although he does not want to see him condemned to death. He does not condemn evil acts, but he raises questions about the advisability of this particular evil act. When he says: “What do we gain?” the implication is that there is a better way to take revenge against Yosef – a way that will bring the brothers financial gain, as well.  It appears that Yehudah had good intentions. He did not want Yosef to suffer a terrible death, and the suggestion that there could be profit was an excuse to get the brothers to agree. Rather than taking a strong position, Yehudah suggested a compromise that saved Yosef – but also condemned him to loneliness and servitude.

By bringing the Yehudah story into a Talmudic discussion of the merits of compromise, we learn that sometimes the desire to satisfy everyone leads to weak statements when strong statements are necessary. It allows the people in power to avoid responsibility – the responsibility to proclaim truth and to protest evil.

According to the 13th Century commentator, Rabbi Chaim Paltiel, the story of the brothers ties together all of the problems inherent in compromise:

 

Then Judah said to his brothers, “What do we gain by killing our brother and covering up his blood?”

I heard that when they sat down to eat, each one of them honored his brother, insisting that he be honored with breaking the bread. Yehudah said to them: We are in the midst of fratricide and we are honoring one another?!

 

According to Rabbi Chaim Paltiel, looking at the entirety of the story – of throwing Yosef into the pit, sitting down to eat, and having Yehudah suggest that instead of leaving Yosef in the pit, he be sold to the Ishmaelites – informs us of a larger truth. He suggests that the meal, which included blessings and honors is what triggered Yehudah to make his suggestion. The hypocrisy of honoring each other – like the hypocrisy of taking ḥalla from stolen dough – is what allowed Yehudah to point out to his brothers the foolishness of their behavior. Yehudah’s problem is that he did not take full advantage of his opportunity, and settled for a compromise that was not much better than the original situation. For that he is punished.

We can conclude that compromise is a valid approach, but only when the circumstances are clear. Only when there is an honest statement explaining the reason for the compromise, and openness about the gap between the compromise and a full solution to the problem at hand, will compromise be deemed appropriate.

Volver al capítulo

נחמה ועוד נחמה

 

הפרק מתחיל בתיאור גאולת ה' שכל מלכי הארץ יכבדו אותו בגינה, וממשיך לתיאור הממשי שלה - בני ציון האסורים יצאו לחרות ויחזרו לציון בדרך פשוטה וקלה שאין בה רעב, צמא ושרב (ח-י). ה' ינחה אותם בדרך שיש בה נחלים ויהפוך את ההרים לדרך בעבורם(יא-יב). כל הטבע ישמח בגאולה(יג).

אך כל זה עתיד לקרות 'בְּעֵת רָצוֹן' וּ'בְיוֹם יְשׁוּעָה'. בהווה, מתאר הפרק כיצד ציון חשה נטושה ע"י ה'. היא מבטאת זאת במילים בודדות: 'עֲזָבַנִי ה' וַא-דֹנָי שְׁכֵחָנִי' (יד). על זאת ה' משיב לה ומנחם אותה במשל על אמא שאינה שוכחת את בנה, ומבהיר שהוא לא ישכח אותה(טו-טז), ואז הוא ממשיך בתיאור מפורט של הגאולה - שירושלים תשוב ותבנה וכל בניה ישובון (יח-כ) - אך הפעם בתוספת של שבועה מאת ה': 'שְׂאִי־סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ־לָךְ חַי־אָנִי נְאֻם־ה' כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה' (פסוק יח).

עם זאת, למרות ההבטחה ציון עודנה שקועה במה שעיניה רואות כרגע. היא שואלת: 'הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם?' (פסוק כא).  אל מול ספקותיה חוזר ה' ומתאר את הגאולה - והיא גדולה אף יותר. בני ציון לא ישובו לבד ברגל, אלא הגויים ישאו אותם על כתף (כב). ה' עונה ומבטיח - אני הוא זה שיגאל את עמך. אני אמלט את בנייך מהשבי, אושיע אותם, אביס את צריהם, וכולם ידעו כי ה' הוא מושיעה וגואלה של ציון (כג-כו).

ניתן לראות בפרק שככל שציון מטילה ספק - ה' מבטיח לה גאולה יותר ויותר פשוטה, קלה וטוטאלית, ומשתמש בביטויים שיחזקו את אמונה של ציון בו על ידי שבועה והדגשת מעורבותו הניסית בגאולה. בשיח שמתפתח עם ציון במהלך הפרק, הוא מחזק את ציון ומבטיח לה שבניגוד להווה הקודר - בניה עוד ישובו לגבולם.

 

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת -נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

תקציר ישעיהו פרק מ"ו

נפילת אלי בבל ופולמוס עם עובדי האלילים (א-ז)

הנביא מתאר כיצד בל (=מורדוך) ונבו – אלי בבל קורסים ונופלים "קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא וְנַפְשָׁם בַּשְּׁבִי הָלָכָה" – לא רק שהפסלים לא מצליחים להציל אף אחד, אלא הם עצמם גולים לשבי. בניגוד אליהם ה' יכול לשאת את עול עם ישראל מאז שהעם רק נולד "וְעַד־זִקְנָה" (ד).

לאחר מכן הנביא מדבר בשמו של ה' בתמיהה "לְמִי תְדַמְּיוּנִי וְתַשְׁווּ וְתַמְשִׁלוּנִי וְנִדְמֶה" (ה) – לא ניתן להשוות את ה' לאלים אחרים מכיוון שאלים אחרים עשויים מחומר, שלא יכולים לעשות דבר "יִשָּׂאֻהוּ עַל־כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעֲמֹד מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ אַף־יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ" (ז).

ה' מנהל את ההיסטוריה, הגעת כורש (ח-יא)

הנביא חוזר על העקרון שכבר העלה בפרקים האחרונים, לפיו ה' הוא זה שמנהל את קורות הימים "זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (ט). כחלק מכך שה' מנהל את התהליכים ההיסטוריים, הוא קורא "מִמִּזְרָח עַיִט מֵאֶרֶץ מֶרְחָק" לאיש עצתו, הלא הוא כורש (שלא מוזכר כאן בפירוש).

הישועה תבוא במהרה (יב-יג)

הנביא קורא לאותם אנשים שלא שומעים בדרך כלל לדברי הנביא לשמוע לדבריו מכיוון ש"קֵרַבְתִּי צִדְקָתִי לֹא תִרְחָק וּתְשׁוּעָתִי לֹא תְאַחֵר וְנָתַתִּי בְצִיּוֹן תְּשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל תִּפְאַרְתִּי" (יג).

Volver al capítulo

תקציר ישעיהו פרק מ"ה

כורש – משיח ה' (א-יג)

פסקה זו נחלקת לשני עניינים ששניהם עוסקים בכורש מלך פרס. בתחילה הנביא עוסק בבחירתו של כורש להיות "משיח ה'" (א-ז) הנביא מתאר כיצד ה' העניק לכורש הצלחה במעשיו כדי שהוא יוכל להושיע את ישראל, על אף שכורש עצמו לא היה מודע לכך: "וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים לְמַעַן תֵּדַע כִּי־אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי" (ג-ד). לאחר מכן הנביא מתפלמס עם אלה שמשיגים על בחירת כורש להיות משיח ה' (ח-יג).

בפסקה הבאה הנביא מתאר את ה' נוזף באלו שמפקפקים בבחירותיו "כֹּה־אָמַר ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְיֹצְרוֹ הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל־בָּנַי וְעַל־פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי?" (יא) ומיד הנביא מנמק את הבחירה של ה' בכורש "אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל־דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא־יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר ה' צְבָאוֹת" (יג).

עובדי האלילים יכירו בה' וישראל תיוושע לעולמים (יד-יז)

בפסקה זו הנביא מתאר כיצד מצרים, כוש וסבא (מבני כוש) יביאו את כל עושרם לישראל ויכירו בה' "וְאֵלַיִךְ יִשְׁתַּחֲווּ אֵלַיִךְ יִתְפַּלָּלוּ אַךְ בָּךְ אֵל וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יד). הגויים יתוודו שה' הוא "אֵל מִסְתַּתֵּר" – שלא עובדים לו דרך פסל, אלא הוא אל מופשט. כחלק מההודאה של הגויים ישראל יוושעו: "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא־תֵבֹשׁוּ וְלֹא־תִכָּלְמוּ עַד־עוֹלְמֵי עַד" (יז).

משפט לגויים (יח-כה)

בשלב הזה ה' מכנס שוב את הגויים העובדים לאלילים ומבקש מהם "מִי הִשְׁמִיעַ זֹאת מִקֶּדֶם מֵאָז הִגִּידָהּ" (כא) ומוכיח לה' ש"אֲנִי ה' וְאֵין־עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל־צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי" (כא). הנביא מכריז שכל העמים יפנו לה' "כִּי־לִי תִּכְרַע כָּל־בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל־לָשׁוֹן" (כג), כולל כמובן עם ישראל עצמו "בַּה' יִצְדְּקוּ וְיִתְהַלְלוּ כָּל־זֶרַע יִשְׂרָאֵל" (כה).

 
Volver al capítulo

בין ה' לאלילים ובין ישראל לעמים

 

בפרק מ"א בספר ישעיהו מתואר מעמד ייחודי, המכונה בפי הנביא "משפט העמים": "החרישו אלי איים ולאומים יחליפו כח, יחדיו למשפט נקרבה" (א). במשפט זה, הנביא מדגיש את זמניותם של מעצמות העולם, הנראות כבלתי-מנוצחות, מול אין סופיותו של מלך כל הארץ - "מי פעל ועשה קורא הדורות מראש" (ד). כך, הפרק מדגיש את השוני המשמעותי הקיים בין מלכות ה' לבין מלכי ואלילי העולם: הקב"ה אינו רק שליט 'יותר זמן' מהמלכים בשר ודם. הנביא מתאר את בריאת העולם כדי לבאר שנצחיותו של הקב"ה נובעת מהיותו מחולל ההיסטוריה ובוראה: "מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו, יתן לפניו גויים ומלכים ירד" (ב). לעומתו, מלכי הארץ מולכים בתוך ההיסטוריה, ואינם חורגים ממנה. הבדל נוסף בין הקב"ה לבין האלילים מבואר בהמשך הפרק: הקב"ה מלך עוד בטרם כל יציר נברא, ואילו אלוהי האומות נוצרו ע"י עובדיהם בדרך המתוארת בצורה צינית ע"י הנביא: "ויחזק חרש את צורף, מחליק פטיש את הולם פעם, אומר לדבק טוב הוא ויחזקהו במסמרים ולא ימוט".

בהמשך הפרק, פונה הנביא לישראל ומזכיר להם את הברית הייחודית שנכרתה בין עם ישראל לבין הקב"ה: "ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי" (ח). ייתכן שהצמדת ייחודם של עם ישראל על פני האומות לייחודו של הקב"ה על פני האלילים מדגישה שבניגוד לאומות העולם, שקיומם תלוי על בלימה והם קרבים למשפט לפני מלך כל הארץ, קיומו של ישראל הוא קיום על-זמני. עם ישראל אינו ככל עם אחר, שעולה ויורד בתהפוכות ההיסטוריה, והוא אינו עומד לפני הקב"ה ל"משפט העמים". על רקע הסבר זה, ניתן להבין את התאור המופיע בפרק הבא, הקושר את בריאת העולם עם בחירת ישראל לעם ה': "כה אמר הא-ל ה', בורא השמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה, נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה - אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצורך ואתנך לברית עם לאור גויים" (מ"ב, ה-ו).


באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.