כחומר ביד היוצר

"וְעַתָּה ה' אָבִינוּ אָתָּה אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנו" (ישעיהו ס"ד, ז) 

 

ועתה ה' - אף על פי שחטאנו לפניך אנחנו בניך ואתה אבינו, והאב לא יזנח הבן ואף על פי שחטא לו. 

והנה אנחנו החומר ואתה יוצרינו, והיוצר ישנה החומר מכלי לכלי כאשר ישר בעיני היוצר, כן אנחנו בידך ולא כן שאר העכו"ם כי אין השגחתך עליהם תמידה, אבל אנחנו בידך כחומר ביד היוצר שעיניו תמיד כחומר ועושה כלי, ואם לא ישר בעיניו ישוב ועשהו כלי אחר, כן אתה עיניך בנו תמיד ופוקד מעשינו ואם חטאנו וקצפת עלינו והנה אנחנו כלי נשחת שוב ועשנו כלי אחר.

 

 

 

רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.

Volver al capítulo

בכל מקום שגלו - שכינה עמהם

"מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ" (ישעיהו ס"ג, א) 

 

מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יד ד"ה ויהי מקץ 

וכן את מוצא בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם

גלו למצרים - שכינה עמהם, שנאמר: "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים" (שמואל א ב', כז),

גלו לבבל - שכינה עמהם, שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מ"ג, יד),

גלו לעילם - שכינה עמהם, שנאמר: "ושמתי כסאי בעילם" (ירמיה מ"ט, לח),

גלו לאדום - שכינה עמהם, שנאמר: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיהו ס"ג, א).

וכשעתידין לחזור כביכול שכינה חוזרת עמהן שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך" (דברים ל', ג) אינו אומר 'והשיב' אלא 'ושב',

ואומר: "אתי מלבנון כלה" (שיר השירים ד', ח) וכי מלבנון היא באה? והלא ללבנון היא עולה. ומה תלמוד לומר "אתי מלבנון כלה"? כביכול [אני ואת מלבנון גלינו] אני ואת ללבנון עולים. 

 

 

 

מכילתא דרבי ישמעאל - מדרש תנאים לספר שמות, מבית מדרשו של רבי ישמעאל. המדרש מפרש הן את החלקים ההלכתיים והן את שאר הפסוקים בחומש ומכיל דברי אגדה רבים. המדרש עוסק רק ב12 פרקים מתוך 40 פרקי ספר שמות. המדרש מחולק לתשע מסכתות. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

הנבואה מפנה את מקומה לתפילה

 

"הדחף הדתי הוא במהותו הדחף להתפלל. על כן ראוי הוא מי שאינו מתפלל שייחשב כמת מבחינת האמונה". במשפטים אלו, של החוקר רותה, פתח מורי ר' משה גרינברג עליו השלום את הערך 'תפילה' באנציקלופדיה המקראית. התפילה היא בת לווייתו של המאמין מאברהם אבינו, יעקב, משה ועד אליהו וירמיהו. אולם בימי הבית השני קרתה מהפכה.

אם רוב התפילות בימי הבית הראשון היו קצרות ומקומיות, בראשית ימי הבית השני אנו מוצאים תפילות ארוכות, והן חלק מרכזי בכל טקס. לחלק מן התפילות ישנם דפוסי קבע – התפילה מספרת את תולדות ישראל ואת טוב ה' לעמו, ובתוך כך מתארת את כפיות הטובה של ישראל. טרם הזכרנו את תפילות הקבע של ימי המשנה והתלמוד, אולם ניתן כבר לראות את תהליכי ההתגבשות של התפילה.

דומה שימי הראשית של הבית השני הם שעת בין השמשות – עדיין אורות הנבואה מהבהבים, אולם התחושה היא שמדובר ברגעיה האחרונים. בשעת בין שמשות זו, עולה דרך חדשה לתקשורת עם א-לוהים – התפילה. התפילה המופיעה בפרקים ס"ג-ס"ד בספר ישעיהו מספקת לנו חלון הצצה להתרחשות זו. התפילה בת עשרים ושלושה פסוקים, ואורכה הוא עדות להיותה חלק מרכזי בעולמם של אנשי התקופה.

היא פותחת כדרך התפילות של ימי הבית השני:
"חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר תְּהִלֹּת ה'"... (ז)

הנביא ממשיך ומתאר את חסד ה' לעמו ואת כפיות הטובה של ישראל:
"כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה' וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו. וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ. בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם. וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם. וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ"... (ז-יא).

תפילה זו, כמו התפילות של ימי הבית השני, מלאה בתחושות אשמה על חטאינו הגדולים, ומנגד הקב"ה מתואר כרב חסד וגומל טוב לעמו. והנה בא מפנה - "וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ" (יא). כשאנו קוראים את הרישא של הפסוק "וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ" אנו בטוחים שהנביא ממשיך באותו השיח על חסדי ה', אולם אז עולות השאלות הקשות - "אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ" – היכן הנסים עליהם סיפרו לנו אבותינו? נראה שהנביא השתמש בתפילה ידועה, וברגע מסוים זנחה. מהצדקת הדין שבתחילת התפילה, הוא עובר במעבר חד לטרוניה - "אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ" (טו).

בראשית היה עולמם של ישראל עולם של נבואה וניסים, עולם זה הולך ונעלם. הנבואה מתחילה להסתלק, והנביא מתפלל ושואל - היכן הם נסי האתמול? בתפילתו זו נולד עולם חדש – עולם התפילות.

בסוף התפילה מתפלל הנביא - "וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ... וְעַתָּה ה' אָבִינוּ אָתָּה... אַל תִּקְצֹף ה' עַד מְאֹד וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָוֹן הֵן הַבֶּט נָא עַמְּךָ כֻלָּנוּ. עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה. בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה. הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק ה' תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ עַד מְאֹד" (ס"ד, ו-יא).     

בלשון ימינו כביכול אומר הנביא בתפילתו – נכון, הם קצת חטאו, אבל ריבונו של עולם, קצת פרופורציה, הם היחידים שקראו בשמך! א-לוהים תרחם!


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הנקמה מוכרחת לגאולה

 

התהליך המופלא של שיבת עם ישראל לארצו, שבאופן טבעי אמור להשפיע אוירה מרוממת ונשגבה, שמחה ותקווה טובה לעתיד, מלווה במעשה של נקמה עקובה מדם של ה' באויבי ישראל, ובראשם אדום. התיאור של מעשה הנקם קשה מאוד. הנוקם (=א-לוהים) נשאל "מדוע אדם ללבושך ובגדיך כדורך בגת?" (ב) והוא עונה: "פורה (=גת) דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי, ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, ויז נצחם (=וניתז דמם) על בגדי (ולכן) וכל מלבושי אגאלתי (=מלאו בדם)" (ג). אכן תיאור קשה של הופעתו החיצונית של הנוקם: ה' בכבודו ובעצמו. גם שירת האזינו בספר דברים, המתארת את הקשר הנצחי שבין הקב"ה לעם ישראל, מסיימת במילים: "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" (דברים ל"ב, מג). מדוע מלווה הגאולה בנקם כה כבד? האם ישועתם של בני ישראל בלבד אינה מספקת?

אכן, אם אנו מבינים את תהליך הגאולה כמעשה דו-צדדי בלבד בין ה' לבין עמו, יש אומנם מקום לתהות לשם מה הנקמה בגויים ולמי היא תועיל. הרי אי אפשר להחזיר את הגלגל ההיסטורי לאחור, ומעשי העוולה והנבלה הקשים, שמהם סבל עמנו במשך כל שנות גלותו, עד ימינו ממש, הם בבחינת: "מעוות לא יוכל לתקון" (קהלת א', טו). אבל אם אנו מבינים שגאולת עם ישראל היא ההתחלה, ובעקבותיה אמור להיוושע העולם כולו, יש הכרח בנקמה.

אין להבין את מעשה הנקמה הזה כמשהו שעושה הנפגע כתגובת נגד למי שפגע בו. על כך כבר אמרה התורה: "לא תקום ולא תטור" (ויקרא י"ט, יח). מעשה הנקמה כאן, הוא חלק מהתהליך העולמי של המלחמה ברוע, ברשע ובזדון הנורא של רשעי עולם. לפני כ-70 שנה הצילו את העולם בדם ואש בלבד. בימינו אלו אנו נוכחים לדעת שישנה רשעות אותה לא ניתן לתקן אלא בדם ואש.

הנקמה הזאת באדום, על ידי בורא עולם, היא חלק מהפיכתו של העולם למקום טוב יותר, מוסרי יותר. המלחמה הזאת ברשע היא הכרח. בלעדיה לא תהיה גאולה אמתית לא לנו כעם, ולא לתבל כולה. במקרים הקיצוניים, כנקמה הקשה מאוד באדום, יטפל הקב"ה, כי הוא היחיד שיודע מה לעשות ואיך לעשות נקמה שכזאת.

ממנו נלמד אנו, עם ישראל וכל האומות כולם, כי עלינו להלחם במו ידינו ברשעה כולה ללא פשרות, באמצעים שלנו, המותרים לנו כבני אנוש. אז נזכה לעולם ראוי שניתן לחיות בו. כשזה יקרה, נזכה לגאולה השלמה ביחד עם העולם כולו.  


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מה כתוב בתפילין של הקב"ה?

 

בסוגיה מופלאה בתלמוד הבבלי (ברכות ו עמ' א) דנים האמוראים בתפילין של הקב"ה. למרבה ההפתעה חכמים קובעים שגם הקב"ה מניח תפילין. וכמו שהתפילין של בני האדם מכילים בתוכם פרשיות מקראיות הכתובות על גבי קלף, כך גם התפילין של הקב"ה.

הדרשה פותחת בפסוק מהפרק שלנו:
"אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין –
שנאמר "נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו" (ישעיהו ס"ב, ח)
"בימינו" - זו תורה, שנאמר: "מימינו אש דת למו" (דברים ל"ג, ב),
"ובזרוע עזו" - אלו תפילין, שנאמר: "ה' עז לעמו יתן" (תהלים כ"ט, יא)...".

המדרש לוקח את הפסוק שבו נשבע ה' שיעשה את כל מה שהבטיח, וכדרך הנשבעים שאוחזים בידם חפץ קדוש, כך גם הקב"ה. מהם החפצים? התורה והתפילין. אם נרצה להבין את מהותם של התפילין, ראוי לעיין בפרשיות הכתובות בהן. עניין זה מוביל לשאלה המסקרנת - מה כתוב בתפילין של הקב"ה?

"אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? (=אלו התפילין של אדון העולם מה כתוב בהם?)
אמר ליה: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א י"ז, כא)".

בתפילין של הקב"ה מופיע הפסוק: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". הבחירה הדרשנית בפסוק זה מבהירה עד כמה הדרשה אינה מנותקת מהפרק שלנו. התפילין של הקב"ה מבטאים את יחס הקרבה והאהבה בין הקב"ה לעם ישראל. עם ישראל הוא עמו יחידו של הקב"ה.

בפרק ס"ב מבטיח ה' לעם נישואין - עם ישראל יהפוך לכלתו של אלוקים: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (ה) וכך גם הפסוק בתפיליו של הקב"ה: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלַךְ הָאֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ עָם לָשׂוּם לְךָ שֵׁם גְּדֻלּוֹת וְנֹרָאוֹת לְגָרֵשׁ מִפְּנֵי עַמְּךָ, אֲשֶׁר פָּדִיתָ מִמִּצְרַיִם, גּוֹיִם" (דברי הימים א י"ז, כא).

תפיליו של הקב"ה וההצהרה שיש בהם הם חלק מנבואתו של ישעיהו לישועה הקרובה לבא – אז ואולי גם בימינו?


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שכרן ופעולתן של המצוות

"הִנֵּה ה' הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו" (ישעיהו ס"ב, יא)

 

"הנה ה' השמיע אל קצה הארץ, אמרו לבת ציון הנה ישעך בא, הנה שכרו אתו"

והוא כי שכר מצוה - מצוה, שהוא כי כל מצוה שאדם עושה נברא בו מלאך שהוא המצוה עצמה, והוא המענגו ומעטרו והוא שכרו, כמאמרנו על "ועטרותיהם בראשיהם" (ברכות י"ז, ע"א), וזהו "הנה שכרו אתו", כי המלאך שבכל מצוה ומצוה בא אתו. 

וגם "פעולתו לפניו" והוא כי מלבד מה שהוא שכרו הראוי לו, עוד יש לו רוחניות אושר נוסף מאתו יתברך, כמה דאת אמר [=כמו שאומרים]: "מה רב טובך כו' פעלת לחוסים בך" (תהלים ל"א, כ), שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי הוא יתברך מחדש ופועל אור שפע מאתו זולת קצבת שכרו, ועל זה אומר "ופעולתו לפניו" כי גם האור ההוא בא לפניו יתברך.

 

 

 

אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך על ידי ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.

Volver al capítulo

הקב"ה שונא גזל בעוֹלָה

 

עיון במקרא מלמד שאין הרבה דברים שהקב"ה שונא. שנאתו שמורה למקרים קיצוניים ונדירים במיוחד. אחד מהם מופיע בפרקנו: "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" (ח). במה זכתה עוֹלת הגזל שמכל החטאים שבעולם הייתה דווקא היא לדבר כה שנוא בעיני ה'?

השוואה למקרים אחרים שבהם נזכרת שנאת האל (דוגמת ישעיהו א', יד: "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי"), מלמדת שהקב"ה שונא את הצביעות יותר מכל. 

אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא - החטא, העבירה והפשע רובצים לפתחו של כל אדם. אך כאשר עושה אדם "מעשה זמרי" - חומס וגוזל, בוצע ועושק, ו"מבקש שכר כפנחס" – מראה עצמו בעיני הבריות כצדיק יסוד עולם, מרבה בצומות וסיגופים וממהר להביא קרבן לבית המקדש עטוף בצדקנות וחסידות מעושים, הרי הוא שנוא לפני הקב"ה.

יושם אל לב שהנביא מתריע דווקא כנגד עושה "גזל בְּעוֹלָה". החטא שנזכר כאן אינו חטא ש"בין אדם למקום", דוגמת עבודה זרה או חילול שבת. זהו חטא שבין אדם לחברו. גזל, עושק, חמס. ללמדנו: גם הרצון הנעלה להגיע עדי מקדש וקודשיו, אסור לו שייעשה על חשבון פגיעה באדם אחר. המטרה אינה מקדשת את האמצעים.

ביטוי לכך נתן רבי חיים מבריסק, אבי עולם הישיבות הלמדניות. כשנשאל מהו תפקידו של רב, השיב: "לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים, להציל עשוק מיד עושקו. אין פולחן דתי מועיל כלום אם דיני הצדק ועקרונותיו מתחללים ונדרסים ברגל גאווה. עושק מעכב תפילותיו של אדם מלהתקבל במרומים".

רעיון זה היה ליסוד מוסד ואבן פינה בתורת המשפט העברי, שחרת על לוח לבו כי "מצווה הבאה בעבירה – אינה כלום".

"צדק צדק תרדוף". גם את הצדק – יש לרדוף בצדק, ולא באמצעות מעשי עוולה ורמייה.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ובא לציון גואל


פסוקים רבים בספר ישעיהו הולחנו והפכו למושרים בפי-כל.

לפניכם אחד מהשירים, שמילותיו לקוחות מהפרק שלפנינו:

"וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה'" (כ)


לחן: הרב שמואל ברזיל   ביצוע: גלעד פוטולסקי ותזמורת שלהבת 

Volver al capítulo

הבטחה לדורות

Volver al capítulo

התורה מחזרת על אכסניה שלה

 

כשנכנסתי לעולם החינוך אמרה לי חותנתי ז"ל, שהייתה אשת חינוך שנים רבות: 'לחינוך אין תעודת ביטוח, אף אחד לא יכול לומר לך מה יצא'. כל מי שעוסק בחינוך מכיר את החשש הגדול ואת התקווה שנצליח באמת להשפיע ולהביא לתוצאות המקוות.

דווקא לאור חששות אלו, הדרשה בתלמוד הבבלי מפתיעה:
"אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם.
שנאמר: "ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיהו נ"ט, כא).
מאי "אמר ה'"?
אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה.
מאי "מעתה ועד עולם"?
אמר רבי ירמיה: מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה" (בבא מציעא פה עמ' א).

הדרשה מחברת בין החינוך והלימוד, להמשך הדורות. היא מבטיחה לכל מי שיעסוק בלימוד התורה במשך שלושה דורות, שהתורה תמשיך להיות חלק מחייו ומחיי צאצאיו - גם בדורות הבאים. המדרש ממשיך ומדגיש שהאל הוא שערב שכך יהיה.

ומהו ההסבר להבטחה רב דורית זו?
נראה שתשובתו של רבי ירמיה בסוף המדרש היא המענה. מי שיקבע את ההמשכיות אינם הלומדים, אלא התורה. התורה היא שתבוא ותחפש את מקומה ותמצא אותו במשפחות שנתנו לה בעבר מקום.
יותר מכך שהמדרש הוא עידוד למחנכים, הוא הנחיה להורים – אם ביתכם יהיה אכסניה לתורה, לחכמה ולדעה, היא תגיע, ואם לאו - תחפש התורה בתים אחרים.

עוד על אותו עניין ניתן לשמוע בשיעורו של הרב דוד מנחם 'הבטחה לדורות'


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.