"הדחף הדתי הוא במהותו הדחף להתפלל. על כן ראוי הוא מי שאינו מתפלל שייחשב כמת מבחינת האמונה". במשפטים אלו, של החוקר רותה, פתח מורי ר' משה גרינברג עליו השלום את הערך 'תפילה' באנציקלופדיה המקראית. התפילה היא בת לווייתו של המאמין מאברהם אבינו, יעקב, משה ועד אליהו וירמיהו. אולם בימי הבית השני קרתה מהפכה.
אם רוב התפילות בימי הבית הראשון היו קצרות ומקומיות, בראשית ימי הבית השני אנו מוצאים תפילות ארוכות, והן חלק מרכזי בכל טקס. לחלק מן התפילות ישנם דפוסי קבע – התפילה מספרת את תולדות ישראל ואת טוב ה' לעמו, ובתוך כך מתארת את כפיות הטובה של ישראל. טרם הזכרנו את תפילות הקבע של ימי המשנה והתלמוד, אולם ניתן כבר לראות את תהליכי ההתגבשות של התפילה.
דומה שימי הראשית של הבית השני הם שעת בין השמשות – עדיין אורות הנבואה מהבהבים, אולם התחושה היא שמדובר ברגעיה האחרונים. בשעת בין שמשות זו, עולה דרך חדשה לתקשורת עם א-לוהים – התפילה. התפילה המופיעה בפרקים ס"ג-ס"ד בספר ישעיהו מספקת לנו חלון הצצה להתרחשות זו. התפילה בת עשרים ושלושה פסוקים, ואורכה הוא עדות להיותה חלק מרכזי בעולמם של אנשי התקופה.
היא פותחת כדרך התפילות של ימי הבית השני:
"חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר תְּהִלֹּת ה'"... (ז)
הנביא ממשיך ומתאר את חסד ה' לעמו ואת כפיות הטובה של ישראל:
"כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה' וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו. וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ. בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם. וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם. וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ"... (ז-יא).
תפילה זו, כמו התפילות של ימי הבית השני, מלאה בתחושות אשמה על חטאינו הגדולים, ומנגד הקב"ה מתואר כרב חסד וגומל טוב לעמו. והנה בא מפנה - "וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ" (יא). כשאנו קוראים את הרישא של הפסוק "וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ" אנו בטוחים שהנביא ממשיך באותו השיח על חסדי ה', אולם אז עולות השאלות הקשות - "אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ" – היכן הנסים עליהם סיפרו לנו אבותינו? נראה שהנביא השתמש בתפילה ידועה, וברגע מסוים זנחה. מהצדקת הדין שבתחילת התפילה, הוא עובר במעבר חד לטרוניה - "אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ" (טו).
בראשית היה עולמם של ישראל עולם של נבואה וניסים, עולם זה הולך ונעלם. הנבואה מתחילה להסתלק, והנביא מתפלל ושואל - היכן הם נסי האתמול? בתפילתו זו נולד עולם חדש – עולם התפילות.
בסוף התפילה מתפלל הנביא - "וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ... וְעַתָּה ה' אָבִינוּ אָתָּה... אַל תִּקְצֹף ה' עַד מְאֹד וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָוֹן הֵן הַבֶּט נָא עַמְּךָ כֻלָּנוּ. עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה. בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה. הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק ה' תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ עַד מְאֹד" (ס"ד, ו-יא).
בלשון ימינו כביכול אומר הנביא בתפילתו – נכון, הם קצת חטאו, אבל ריבונו של עולם, קצת פרופורציה, הם היחידים שקראו בשמך! א-לוהים תרחם!
באדיבות אתר 929
