עוד על אותו נושא ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב משה כהן
וכן ניתן לשמוע בשיעורו של ד"ר יושי פרג'ון
באדיבות אתר 929
להתחיל בטובה
שלושת הפסוקים הראשונים בפרק זה הם ניגוד גמור לתוכן הפסוקים הבאים אחריהם עד סוף הפרק. הפסוקים הראשונים מתארים את היחסים בין ה' לעמו כאידיאליים. לא זו בלבד שישראל הם קודש לה', אלא הקב"ה מבטיח שכל מי שיפגע בעם ישראל, ייענש: "רעה תבוא אליהם" (ג). לעומת זאת, ביתר פסוקי הפרק, ירמיהו מוכיח קשות את עם ישראל על עוזבם את ה', שכל כך היטיב עימם בעבר הרחוק והקרוב.
מיטיב להסביר זאת דון יצחק אברבנאל. בהקדמתו לירמיהו הוא אומר שפסוקים א-ג הם חלק מהנבואה הראשונה, דהיינו הנבואות הכתובות בפרק א'. נבואות אלו עוסקות במימוש הקדשתו של ירמיהו הצעיר לנביא, ובהטלת תפקידי הנבואה עליו. ירמיהו, אומר האברבנאל, בהבינו את גודל המשימה שהוטלה עליו ואת הקשיים הרבים שיהיו כרוכים במילואה, ביקש מה' להתחיל את נבואותיו בנבואה שיש בה מסר חיובי ואוהב לעם ישראל. נבואותיו עתידות להיות כמקל חובלים, כשוט מייסר. החיכוך בינו לבין העם היה צפוי וברור. לא לחינם ניחם ועודד ה' את הנביא הצעיר והנפחד. אבל ירמיהו ביקש יותר מכך: להתחיל בטובה.
שתי מטרות הוא רצה להשיג בכך: האחת, לקבוע ביחד עם הקב"ה שגם לאחר החורבן שיבוא על עם ישראל, לא יהיה נתק בין ה' ובין עמו. עם כל חטאי העם וכל העונשים שיבואו עליו, ברית אבות לעולם לא תופר. לעולם הקב"ה ישגיח על עמו. תביעה זו של הנביא, הביאה לידי ביטוי את האהבה ללא גבול, שרחש לעמו. ממש כפי שפעל משה רבינו דווקא ברגעי המשבר הגדולים ביותר, עת חטא ישראל בעגל ובמרגלים.
המטרה האחרת הייתה לעורר את אמונו של העם בנבואותיו הקשות של ירמיהו. הנביא קיווה כי נבואה ראשונה שיש בה מסר של אהבה והבטחה על ייחודו של עם ישראל, תסלול את הדרך לכך שהעם יקשיב גם לנבואותיו הקשות, מפני שהוא יבין שאין ירמיהו רוצה ברעתו של עם ישראל, אלא ההיפך מכך. כל מגמתם של ה' ושליחו ירמיהו היא להתריע מראש על העתיד לבוא, מתוך תקווה וציפייה, שהעם יתקן את דרכיו ואז הוא יהנה מהמעמד הבכיר שיש לו, והיה לו מאז ומעולם אצל ה'. לכן, יש לשייך את הנבואה הכתובה בפסוקים א-ג לפרק הקודם, מפני שהיא חלק מהנבואות הפותחות את פעולותיו של ירמיהו כנביא.
ההכרזה של הנביא ירמיהו שעם ישראל הוא בבחינת ראשית התבואה, מביעה כי עם ישראל מועדף על ידי ה', כי ישראל נחשבים לבן הבכור שבמשפחת העמים. אולם לא די בכך. הקביעה כי ישראל הם קודש לה', משמעותה כי מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת שבין ה' לבין עמו. לא רק העדפה גרידא יש כאן, קיים כאן תחום של יחסים שאינם יכולים להתקיים עם שום עם אחר. אלה היחסים של קדושה. כאן באה לידי ביטוי מערכת המצוות המיוחדת לעם ישראל בלבד, וכן השאיפה לקרבה מיוחדת של עם ישראל אל הקב"ה, שכן השראת הקדושה ושמירתה ממנו הם באים.
ישנו היבט נוסף ביחסי קדושה אלו. מי שפוגע בפירות רגילים, ההתייחסות אליו היא בדרך הרגילה. פעמים ייתכן, שהתנהגותו תסלח. אולם מי שפוגע בפירות של תרומה, שהן קודש, יאשם, מייד נחשב לחוטא הראוי לעונש על מעשיו. כך כל מי שפוגע או עתיד לפגוע בעם ישראל, ייעשה עמו החשבון במלוא חומרת הדין. הקב"ה בעצמו יערוך דין וחשבון עם הפוגעים בעם ישראל. עם ההבטחה הזו, הן לעם ישראל והן לנביא ירמיהו עצמו, יוצא הנביא הצעיר אל הייעוד הקשה שלו.
עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת עדיאל זמרן 'לפשרה של הנחמה'
באדיבות אתר 929
איך נטהרים מטומאה?
"כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי ה'" (ירמיהו ב', כב)
הנה ידוע כי העונות עושים כתמים בנפש של חלאת טומאה, ואין תיקונם כי אם במירוק גהינם או בסיגופי תשובה, שעל ידי הסיגופים שהגוף סובל והייסורים ממרקין תעובר הכתם מן הנפש.
והנה כמשל - הבגד המלא כתמים מן השמן, שיעבירום על ידי שלשה דברים: מים ונתר ובורית, כמנהג בבגדים הארוגים מצמר הזלוף בשמן, שעל ידי שלש אלה יעבירו השמן כנודע. והנה אין ספק שאם כשמכבסים אותם לתקנם אם לא ירבו רק מים ונתר וימעטו בבורית לא יצא הבגד מלובן, כי כתמי השמן יהיו עדיין נשארים וניכרים כי לא יוסרו לגמרי. על כן צריך לבלתי תחוס עין בעליו על הבורית למען יצא בגדו מלובן וטוב, אך אם יהיה חס על הבורית לבלתי הוציא הוצאה רבה לא יתלבן הבגד.
הנה המשל (הזה) צריך האדם לטהר וללבן כתמים חלאת טומאת אשמותיו מנפשו הקדושה, הלא המה לעומת השלשה דברים שהם: מים ונתר ובורית, כן התשובה לטהר טינוף טומאת העונות, צריך תורה הנמשלת למים כמו שאמרו זכרונם לברכה: "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו'" (קידושין ל', ב), וצריך הכנעה, לזכור תמיד שהולך למקום עפר, כי עפר הוא ואל עפר ישוב שהוא מעין הנתר כי עפר הוא, וגם צריך מירוק וסיגוף בגוף שעל ידי מה שמתמעט ונמוח חלבו ודמו מתקנחת הנפש ומתלבנת, כאשר על ידי הבורית שעל ידי מה שהוא נמוח הבגד מתלבן.
ואמר, כי אל תעשה עיקר ממים ונתר שהוא מתורה והכנעה, ולא תמרק גופך כי אם מעט ותניחהו שמן ודשן בצד מה, הנה לא יתלבן כתם עונך כי עדיין ישאר רישומו ניכר, וזהו "כי אם תכבסי בנתר" שהוא כיבוס מים ועפר שהיא תורה והכנעה. "ותרבי לך (ה)בורית" שתרבי אותו לך לעצמך שלא תרצה להתיכו בכיבוס, כי אם שיהיה לך רבוייו ולא יותך ויתמעט חלבך ודמך ועונג בשרך, הנה נכתם יהיה עונך שעדיין רושם כתם העון ישאר בנפשך... כי כמקרה אשר יקרך בבגד שאם תכבסהו בנתר ותרבי לך הבורית, לך לעצמך, לבלתי הוציא הרבה, יהיה נכתם שמנו בתוכו ויוכר רשומו בו. והוא לומר כי כתמי העון עצמו שצריך תורה והכנעה ומירוק הגוף כמדובר.
אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך על ידי ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.
תקציר ישעיהו פרק נ"ו
הישועה קרובה, גם לגויים (א-ח)
ה' מכריז ש"קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת" (א), ולא רק לעם ישראל אלא גם לגויים "וְאַל־יֹאמַר בֶּן־הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל־ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ" (ג) – גם הגויים שבוחרים "בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי" (ד) יהיו חלק מהגאולה. ה' יביא את אותם גויים לבית המקדש "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל־הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל־מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית־תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל־הָעַמִּים" (ז).
המנהיגים לא עושים תפקידם (ט-יב)
הנביא מוכיח את המנהיגים שלא עושים את תפקידם "צֹפָו עִוְרִים כֻּלָּם לֹא יָדָעוּ" (י). הרועים, המנהיגים עסוקים בעצמם "כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יא). ייתכן שהנביא מבקר את נביאי השקר (אבן עזרא ורד"ק) או את המנהיגים המדיניים (רש"י).
תקציר ישעיהו פרק נ"ה
ברית דוד (א-ה)
הנבואה פותחת בהזמנת העם לשתות ולאכול "בְּלוֹא־כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר". השתייה והאכילה הם משל לגאולה ולשמיעת דברי ה' "הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם". ה' מציע לעם לחדש את הברית מאז ימי דוד "וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" (ג). בניגוד לברית המקורית שנכרתה עם דוד וצאצאיו, כאן הברית נכרתת עם כל עם ישראל. דוד היה "נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים" (ד) וכעת "גּוֹי לֹא־תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא־יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן ה' אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ" (ה).
קריאה לתשובה וגאולה (ו-יג)
הנבואה פותחת בדרישה "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ו). בשלב זה ה' קרוב לישראל, ומקבל את תשובתם, ועל כן יש לנצל את ההזדמנות ולשוב בתשובה, גם אם קשה להבין את האפשרות של התשובה והתיקון, "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה'" (ח). לאחר התשובה תבוא גם הגאולה "כִּי־בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ־כָף" (יב).
תקציר ישעיהו פרק נ"ד
רני עקרה (א-י)
ה' מנחם את ירושלים ומעודד אותה. ירושלים נדמית בנבואה זו כאישה עקרה, וה' קורא לה לשמוח "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא־חָלָה כִּי־רַבִּים בְּנֵי־שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'" (א). הוא קורא לה לא לפחד מכיוון שבקרוב היא תשכח את התקופה הרעה שעברה. אמנם "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ" אך "וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" (ז). ה' מחזק את דבריו סביב הברית שכרת עם נח "כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר־בָּךְ" (ט).
עניה סערה (יא-יז)
גם נבואה זאת מדמה את ירושלים לאישה, אך הפעם מדובר באישה "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה" (יא). ה' מעודד את ירושלים: "אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים" – כלומר ירושלים תבנה עם חומרים יקרים, ולא רק זאת אלא גם שבניה ישובו אליה ויעבדו את ה' "וְכָל־בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (יג). ה' מבטיח לירושלים שהיא תהיה מוגנת ממלחמה "כָּל־כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל־לָשׁוֹן תָּקוּם־אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי" (יז).
תקציר ישעיהו פרק נ"ג
דברי רבים ווידויים על עבד ה' (א-ו)
פסקה זו נפתחת בתהייה של רבים, כיצד זרוע ה' התגלתה דווקא על אדם כה בזוי "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ" (ג). אך מיד הדוברים מתוודים שעבד ה' היה זה שנשא את עוונותיהם "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה" (ה).
ייסורי העבד (ז-ט)
בפסקה זו מתוארים ייסורי העבד בגוף נסתר, כיצד העבד התענה עד מצב שהוא כמעט מת: "מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת־דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ" (ח).
הבטחת ה' (י-יב)
בניגוד לכל הסבל שעבד ה' עבר, ה' מבטיח שכעת הוא "יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח" (י). העבד יזכה את הרבים ולכן גם הגמול שלו יהיה בהתאם "לָכֵן אֲחַלֶּק־לוֹ בָרַבִּים וְאֶת־עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל" (יב).
תקציר ישעיהו פרק נ"ב
עוררות ירושלים (א-ו)
כמו בפרק הקודם, הנביא קורא לירושלים להתעורר מתחושת החורבן והפורענות ולהבין שכעת הוא זמן הגאולה "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת־צִיּוֹן" (ב).
בשורת שיבת ציון והיציאה מהגלות (ז-י)
הנביא כאן מדמה עצמו כמי שעומד כצופה על גג העיר ורואה כיצד רבים מגיעים לעיר "מַה־נָּאווּ עַל־הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר" (ז). יחד הם נושאים קול ושמחים מכיוון ש"עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" (ח). הנביא פונה אל היושבים בגולה ואומר להם לצאת משם "סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל־תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ... כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי־הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (יא-יב)
עבד ה' – שיר רביעי (יג-יד)
פסקה זו פותחת את השיר הרביעי במסגרת שירי עבד ה', שממשיך גם לפרק הבא. השיר נפתח בהצלחתו העתידית של העבד ותמיהת הגויים על רוממות העבד.
תקציר ישעיהו פרק נ"א
פרקנו מורכב מיחידות נבואיות קטנות שניתן לחלק אותן לשני חלקים גדולים.
הישועה (א-ח)
בקטע זה שלוש פסקות (א-ג; ד-ו; ז-ח) הנפתחות בקריאתו של הנביא לשומעיו לשמוע את הנבואה: "שִׁמְעוּ אֵלַי", "הַקְשִׁיבוּ אֵלַי", "שִׁמְעוּ אֵלַי" (א; ד; ז). בפסקה הראשונה הנביא פונה אל "רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה'", אלו ששומעים את דברי נבואתו ואומר להם ששבי ציון יירשו את הארץ כמו אברהם ושרה בשעתם. בפסקה השנייה הוא פונה אל כל העם ואומר להם ש"תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ" (ד). תורתו ומשפטו של ה' בהקשר הזה הם ההוראה של ה' לישועת ישראל: "וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת" (ו). בפסקה האחרונה הנביא פונה אל המאמינים ואומר לא לפחד מפני גידופים של אנשים "כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס" (ח).
התעוררות לגאולה (ט-כג)
בקטע זה שלוש פסקות (ט-יא; יב-טז; יז-כג) הנפתחות בפועל כפול: "עוּרִי עוּרִי" "אָנֹכִי אָנֹכִי", "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי" (ט; יב; יז). בפסקה הראשונה יש קריאה לזרוע ה' לפעול "עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים". הנביא מזכיר את כוחו העצום של ה' שבעזרתו יוכלו לבוא ישראל ל"צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל־רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (יא). בפסקה השנייה ה' דובר ואומר "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (יב), ומרגיע את ישראל לא לפחד מפני אויביהם. בפסקה השלישית הנביא פונה לירושלים בקריאה "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי" (יז). בפסקה זו מובאת מטאפורת "כוס יין התרעלה", והנביא מציג כיצד ירושלים כבר סיימה לשתות את הכוס, כלומר סיימה את זמן הפורענות, וכעת הכוס תעבור לאויבי ירושלים.
תקציר ישעיהו פרק נ'
תוכחה (א-ג)
הנביא מוכיח את ישראל שלא מתעוררים לגאולה. הוא פותח את תוכחתו בשאלה רטורית "אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ" (א): האם ה' נתן ספר כריתות לעם ישראל וניתק את הקשר לעד? התשובה היא לא, אלא ש"בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם". כלומר: הגלות והצרות באו בעקבות חטאיהם של ישראל. הנביא ממשיך בתוכחה ואומר "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה" – על אף שה' הגיע לגאול את ישראל, הם לא מעוניינים בגאולה.
עבד ה' – שיר שלישי (ד-יא)
בפסקה זו מובא השיר השלישי של עבד ה' המצטייר כתלמיד של ישעיהו. הדובר מעיד על עצמו שהוא תמיד שמע לדברי הנבואה שקיבל מה', על אף שהכלימו אותו במכות או ביריקה על פניו: "פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק" (ו). אך למרות שירקו עליו. הוא ידע שה' יעזור לו ועל כן הוא לא התבייש: "עַל־כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי־לֹא אֵבוֹשׁ" (ז). בעקבות ההתמודדות האישית שלו, הוא דורש גם מהשומעים לבטוח בה': "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו" (י), ולמי שבוחר שלא לשמוע לדברי הנביא הוא לועג ואומר להם "לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם" (יא), כלומר לכו בדרככם ונראה מה יהיה סופכם.