לכיוון אחר בשאלת התארוך של הנבואה ניתן לשמוע את שיעורו של הרב יובל שרלו
באדיבות אתר 929
For your servant has pledged himself for the boy…
The pledge that Yehudah gave to his father in order to convince him that he would protect Binyamin (“I myself will be surety for him; you may hold me responsible” (Bereishit 43:9), comes due in Parashat Vayigash. This reality helps us understand the nature of this guarantee, and its advantage over Reuven's rejected offer (“You may kill my two sons if I do not bring him back to you. Put him in my care, and I will return him to you”).
In the Gemara in Bava Batra (173b), Rav Huna rules that the source of responsibility of a guarantor to pay back a loan that he cosigns, is, in fact, Yehudah’s promise to his father: “I myself will be surety for him; you may hold me responsible.” Had it not been for this precedent, we would not have been able to obligate the guarantor – who derives no benefit from the loan – to pay it. Rav Hisda questions whether Yehudah’s situation can serve as a source for obligating the guarantor. He argues that the case of Yehudah is that of an “arev kablan” – it is an unconditional guarantee, as he accepts upon himself to be the primary address for collecting the “loan” (i.e., Binyamin). The promise that Yehudah makes to his father is more similar to that of the primary borrower, and not a guarantor. The brothers want to bring Binyamin with them to Egypt in order to purchase food, and in order to accomplish that, Yehudah “borrows” Binyamin and promises to return him to his father.
While Rav Hisda’s concern focuses on legal questions of the role of a guarantor in a business transaction, we, who are trying to understand the story of Yehudah and Binyamin, want to clarify how Yehudah’s pledge contributes to the storyline, whether or not it reflects the reality of his obligation vis-à-vis his father.
In Parashat Vayigash, Yeudah's pledge must be repaid and we can better understand the obligation that he accepted by analyzing what takes place here. When Yosef accuses Binyamin of stealing the goblet and demands that he remain a slave in Egypt, Yehudah responds by offering that all of the brothers remain as slaves, provided Binyamin is released. This is a deal that in all respects should be worth Yosef’s while. In response to the proposal, however, Yosef feigns shock at the gross injustice: only the one who stole should be punished and not those who are innocent. One can only imagine how Yehudah’s face must go pale when the suggestion is raised that he is offering Yosef a bribe rather than seeking justice.
At that point, Yehuda goes on to tell the whole story of his bringing Binyamin down to Egypt and mentions that he personally guaranteed the boy’s safe return home: “For your servant has pledged himself for the boy to my father, saying, ‘If I do not bring him back to you, I shall stand guilty before my father forever’.” Presenting his pledge is a response to Yosef’s reproach, and this response works on a number of different levels.
In the most basic level, Yehudah makes a monetary argument. Even if Binyamin is the thief, Yehudah is the guarantor. It is therefore reasonable to suggest that Binyamin return to his father and that Yehudah will fulfill his pledge. There is no injustice here, rather a legally valid arrangement.
Referring to the pledge is also important in order to achieve the appropriate punishment. Yehudah explains to Yosef that his thinking lacks perspective. The idea that Binyamin is the thief and therefore must pay for his crime does not take into account the full picture, which must include their father, Yaakov. It is Yaakov – the innocent bystander – who will be suffering the most. Binyamin should not be seen as an isolated individual, but as his father’s beloved son. Taking this into account should make Yosef understand that Binyamin's imprisonment would claim an innocent victim – which is exactly what Yosef claims he is trying to avoid. Only Yehudah’s suggestion will accomplish the “true justice” that Yosef desires.
On a conceptual level, the idea of a pledge or guarantee is not merely a legal agreement relating to civil law and the issue of securing a loan (which is the way Yehudah, himself, once used it in his interaction with Tamar in Chapter 38). Yehudah is suggesting a new usage for this concept, which indicates a personal identification with Binyamin and his fate. Ralbag explains the nature of this guarantee, and from his comments, it is clear that this pledge creates even deeper connections:
“Just as when a single limb becomes diseased, the entire person is at risk, similarly when a single person from the group sins, it impacts on the entire group.”
This is a radical new idea that we have not seen before in Sefer Bereishit. The pledge that Yehudah makes to Yaakov is that he will relate to Binyamin as he would to himself. This is not a matter of a legal obligation or accepting monetary responsibility. From Yehudah’s perspective, he and Binyamin are a single unit, tied together by his pledge. Yehudah succeeds in conveying this degree of identification to Yosef by means of the heartfelt family story that he tells, and this presentation dramatically alters Yosef’s understanding of the situation.
Finally, there is a message on the spiritual level. Yehudah manages to convey a deeper message to Yosef. Yaakov is not the only father in this story. Yehudah argues that everyone must be tested with the question: “For how can I go back to my Father?!” What will I be able to say to my Father in Heaven? This question sets aside personal interests and focuses on a perspective that is devoid of personal interests. When Yehudah talks about his “father,” he is asking Yosef to remember that God is present in every trial, and that we always are standing in the presence of the true Father:
“This is the meaning of ‘For how can I go back to my father?!’
The Parasha opens: ‘Then Judah went up to him and said, “Please, my lord”.’ Meaning that he was concerned about the pain suffered by the Divine Presence.
For the main effect of Yehudah’s discourse was when he said: ‘For how can I go back to my father?!’
And then Yosef had no recourse but to reveal himself.
(Imrei Emet, VaYigash)
God’s presence helps us understand the reality of human suffering. The reason that we cannot accept moral failing is because it causes injury to the “upper worlds.” Man's desire for a perfect world stems from his deep desire to please the Master of the Universe.
The concept of a pledge has the power to bring God in the room. A pledge leaves no one isolated; it includes everyone as part of a single whole – a single whole that includes God. It includes justice and absolute righteousness.
The pledge that Yehudah offers his father, Yaakov, is, first and foremost, a simple guarantee. It includes, however, a much deeper idea. Yehudah realizes that by means of his pledge he has the power to offer a new type of justice.
נבואה לדורות?
במהלך התפילה בפרק, מזכיר הנביא את ירושלים והמקדש כחרבים: "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה׃ בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל־מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה" (ט-י). שני פסוקים אלו מעמידים את כל התפילה כשייכת לתקופה המאוחרת לישעיהו ביותר ממאה שנים - תפילה שנאמרת בגלות לאחר חורבן הבית הראשון.
מדוע נבואה זו מופיעה בספר ישעיהו? ישעיהו מנבא בימי המלכים עוזיה, יותם, אחז וחזקיה, כארבע דורות לפני החורבן!
תשובה אחת שמקובל להציע היא שלא ישעיהו התנבא את הנבואה הזו, אלא תלמידיו המשיכו לכתוב נבואותיהם בספרו, ואחד מהם כתב אותה בתקופה שלאחר החורבן והכניסה לספר ישעיהו.
אפשרות אחרת היא שישעיהו התנבא את הנבואה הזו לצורך העתיד, מתוך ידיעה כי יהיה חורבן וכדי שלעם תהיה תפילה שאותה יתפללו לאחריו, כאשר יהיו בגלות.
על בסיס אפשרות זו ברצוני להציע כיוון נוסף: בהנחה כי החורבן אינו בטוח עדיין, יתכן כי ישעיהו ניבא את הנבואה הזו כדי לעורר את העם עכשו לחזור בתשובה ולמנוע אותו. אם העם לא יחזור בתשובה, יהיה חורבן - ירושלים, שעכשו נראית חזקה ובצורה תהיה שממה, והמקדש יחרב. התפילה הזו היא נבואה של ישעיהו על התפילה שהעם יישא כדי שה' יושיע אותו.
מטרת הנבואה היא להזהיר את העם מפני החורבן, ולהגיד לו שאם לא ישוב מחטאיו, הוא ייאלץ לשאת את התפילה הנואשת הזו.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
להרבות בנחמה
חלוקת הפרקים הנכרית אינה מתאימה בפרקים אלו למסורת הקריאה של עם ישראל. שלשת הפרקים, נ"ד-נ"ו, מכילים שלש הפטרות בקיטוע שונה: רני עקרה (נ"ד, א-י), עניה סערה (נ"ד, יא - נ"ה, ה) ודרשו ה' בהמצאו (נ"ה, ו – נ"ז, ח).
"רני עקרה" ו"עניה סוערה" הן שתיים משבע הפטרות הנחמה שקוראים בשבתות הקיץ, בין תשעה באב לראש השנה. (בסדר הפוך להופעתן בתנ"ך: "עניה סוערה" לפרשת ראה ו"רני עקרה" לפרשת כי תצא). "דרשו ה' בהמצאו" היא ההפטרה של מנחה בתענית ציבור. שיבוץ ההפטרות מעיד גם על המיקוד בתכנן: "רני עקרה" ו"עניה סוערה" הן נבואות של נחמה, ו"דרשו" היא הפטרה של תשובה המתאימה ליום תענית.
"רני עקרה" (ולמנהג האשכנזים גם "עניה סוערה", ברצף), היא גם ההפטרה של פרשת נח, אבל מטעם אחר: מוזכר בה "מי נח", המבול. בקריאת ההפטרה בפרשת נח מכוון המבט אל הבטחת ה' לנח שלא יהיה עוד מבול על הארץ, ואילו בקריאה ברצף הנחמות, הדגש הוא על ההבטחה המקבילה, לקיום הברית בין ה' לעמו: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ". (נ"ד, ט-י).
הנביא ישעיהו הוא ספק ההפטרות הגדול ביותר בתנ"ך. קרוב לשליש מסך כל ההפטרות נלקחו מספר ישעיהו. רובן המכריע מחלק הנחמות שבו, מפרק מ' ואילך. כך לדוגמה בשבתות הקיץ, מפטירים בימי בין המצרים שלש הפטרות של פורענות: שתים מירמיהו ואחת, לקראת תשעה באב: "חזון ישעיהו". אחריהן באות שבע הפטרות של נחמה, כפליים ויותר נחמות מפורענות, וכולן מישעיהו. זכה ישעיהו ונתקבעה דמותו כנביא הנחמה. הרואה את [ספר] ישעיהו בחלום – יצפה לנחמה (ברכות נז ב). בגמרא (בבא בתרא יד ב), הוא נחשב כנביא ש"כולו נחמה", שלא כירמיהו שנחשב כ"כולו חורבן" ויחזקאל ש"ראשיתו חורבן וסופו נחמה". זאת, אף על פי שישנם גם פרקי תוכחה ופורענות בישעיהו וכנגדם נחמות מופלאות בנבואת ירמיהו.
חז"ל (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תמג) הסבירו שישעיהו זכה להיות נביא הנחמה הגדול מכולם, מפני שהתנדב לשליחותו הנבואית באמרו "הנני שלחני" (ישעיהו ו'), בעוד שהנביאים האחרים נרתעו מן המשא והעול הכבד ולא ששו לקבלו על עצמם. הבעל שם טוב הסיק מכך הדרכה מעשית, שרוב ממשיכי דרכו בעולם החסידות נקטו בה: "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו", עדיף למנהיג ומורה דרך בישראל למעט בדברי תוכחה וביקורת, ולהרבות בדברי נחמה וקירוב. לא זו בלבד שהדרך הזאת נעימה ומסבירת פנים יותר, אלא שגם תועלתה החינוכית והשגיה הרוחניים גדולים יותר.
הנביא כמגשר
זהו פרק של אמביוולנטיות, שניות שאין לה פתרון. מצד אחד, אין ספר כריתות, לא היה גט. מצד שני, "בפשעיכם שלחה אמכם" (א). כיום משתמשים במונח "פרודים" לתיאור המצב הזה בין איש לאשתו. הנביא ישעיהו מתאר את מצב העניינים בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל כפירוד ללא גירושין. יש נתק, אך הפירוד אינו סופי ומוחלט. עם ישראל מרוחק, וה' מתלונן: "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה" (ב). התחושה של הנתק בין שמים לארץ מסומלת גם במסך המבדיל: "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם" (ג).
הנביא משמש כמעין יועץ נישואין לזוג הפרוד. וכפי שידוע כל מי שעוסק בתחום הרגיש הזה, הוא משמש פעמים רבות כשק חבטות שחוטף משני הצדדים את מה שאינם יכולים לומר זה לזה בשל פירודם. "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק" (ו). מכים אותו, מורטים את שער זקנו, יורקים עליו, אבל הוא בשלו, ממשיך במלאכתו, מלאכת התיווך בין העם לאלקיו. זהו התפקיד שאליו התמנה וזו מומחיותו: "אֲדֹנָי ה' נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים" (ד). תפקידו של הנביא הוא להקשיב: "יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים, אֲדֹנָי ה' פָּתַח לִי אֹזֶן" (ד-ה), ליעץ ולהסביר: "לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר" (ד), ולשאת בסבלנות את כל הביקורת והזעם המוטחים כלפיו: "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק, וַאדֹנָי ה' יַעֲזָר לִי עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ" (ו-ז).
התפקיד של הנביא הוא להאבק באלו שאינם מאמינים שאפשר לתקן, "קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי" (ח), ולשכנע את אלו מישראל שמאמינים שה' לא נטש את עמו ויש דרך חזרה, להתמיד באמונתם ובצדקתם, מפני שעליהם נשענת התקווה לשלום בית, לשיבת הזוג לחיים משותפים ולתחיית אהבתם המסותרת לעת עתה: "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו" (י).
בחשכת הצהרים
כאשר בן אדם חוטא הוא מרגיש שהתרחק מה', שאי אפשר יותר להציל אותו. הפרק עוסק בתחושה זו אצל עם ישראל, ומודיע כי זו טעות חמורה: "הֵן לֹא־קָצְרָה יַד־ה' מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא־כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ" (א), הקב"ה הוא נצחי, ובני האדם אינם יכולים לשנות או להרחיק אותו. על האדם לדעת, שאפילו אם הוא מתחרט על החטא ולא מצליח להתנער ממנו, ומרגיש כלוא בחטאו, עצם החרטה כבר עושה טוב ומתחילה לכפר על חטאיו.
ישראל טוענים שה' התרחק מהם, אך הקב"ה אומר במהלך הפרק שהוא לא התרחק מבנ"י, והוא רק מוסתר מהם. כשבן אדם חוטא, הוא בעצם מוסיף מחסום בינו לבין ה': "כִּי אִם־עֲוֺנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱ-לֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ" (פס' ב). כך יוצא שכאשר הוא מנסה למצוא את ה' בלי לעזוב את החטא, הרי זה כאילו הוא הולך בחושך - "כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף" (י) - למרות שאורו של הקב"ה עוד נמצא, הוא מכוסה ממנו ונראה לו כאילו אמצע הלילה.
הפרק מפרט את חטאי בנ"י, כביכול ה' בדק בכל פינה ומצא חטא: "כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֺן..." (ג) גם שפתיהם, רגליהם, מחשבותם, דרכם ומסילתם של ישראל. אם הייתה עליהם איזו זכות, אפילו קטנה, או רק מחשבה של חזרה בתשובה, היו נגאלים.
האידיאל הוא למצוא את הדרך להתחרט על החטא, ושהקב"ה יגאל אותנו בגלל הזכויות שלנו, ולא רק מרחמיו הגדולים. ה' מבטיח כי תמיד אפשר להתחרט ולהתקרב אליו, ותמיד, על אף החטאים, רוח ה' ותורתו שורים עם ישראל: "רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא־יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם" (כא).
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
טעות של השתדלות
הפרק שלנו מתאר את נסיון ההגנה של עם ישראל על עצמו על ידי קשרים פוליטיים עם עמים אחרים. לפי הפסוק: 'בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ' (פסוק י), נראה שעם ישראל משקיע מאמצים רבים, אך למרות שמדובר בנחישות להגנה עצמית, הפסוק נאמר כביקורת.
לאורך הפרק יש ביטויים רבים המדברים על ניאוף - שהעם הם בנים של אישה שאינה יציבה, שבוגדת בבעלה. לפי הפסוקים בפרק על הנושא ופירוש הרב שטיינזלץ, נראה שזה משום שכחלק מנסיונם לבריתות הגנה עם העמים, הם אימצו את העבודה זרה של הגויים סביבם כדי למצוא חן בעיניהם. הדבר דומה, בהשאלה, לבגידה בקב"ה.
פסוק יא פותח בשאלה לעם ישראל -'וְאֶת־מִי דָּאַגְתְּ וַתִּירְאִי כִּי תְכַזֵּבִי' מה גורם לך לשקר ולהתכחש לזהותך? הסיבה לכך היא התגברות הפחד מהגויים על הפחד מה'. נראה שכל הביקורת בפרק מתבססת על עניין זה, כשעל פי הנביא, הפתרון לבעיה הביטחונית של עם ישראל דווקא הפוך: וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל-אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר-קָדְשִׁי (יג) - דוקא הבטחון בה' הוא שיציל מן הגוים, ואין סיבה לחשוש מפניהם.
הבעיה העיקרית, אם כן, היא ההתכחשות לזהות היהודית וביטול הקשר ליסודותיה. למרות שהרצון של העם להגן על עצמו ולהשאר בארץ הוא חיובי, כאשר שורש ההשתדלות מנותק לגמרי מהיסודות, היא יכולה דוקא להוביל לתוצאה הפוכה - אובדן הארץ.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
לא המזוזה מגנה על הבית
"עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם" (כה).
ירמיהו וחבריו הנביאים נלחמו ללא הרף בנטייה האנושית למצוא ביטחון במה שמחוץ לאדם. בחפצים, בפולחן, במבנים. "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' המה" (ז', ד). על מה כן ראוי לאדם להישען? על מעשיו הטובים.
את ההתמודדות הזו אנחנו מוצאים גם במדרש חז"ל, ובו בתפקיד משען השווא נושאת גיבורה שלא מכבר צצה על הבימות - המזוזה. הדרשה מוסבת על הפסוקים בספר שמות. בני ישראל מצווים לשים דם על המשקוף - "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא" (שמות י"ב, כג).
כאן מוצא המדרש מקום למחשבה על היחס בין פעולות חיצוניות - משיחת דם - להצלה מפני הרעות:
"ופסח ה' על הפתח -
והלא דברים קל וחומר:
ומה אם דם פסח מצרים הקל שאינו אלא לשעה, ואינו נוהג ביום ובלילה, ואינו נוהג לדורות, נאמר בו: "ולא יתן המשחית" (שמות י"ב, כג), מזוזה שהיא חמורה, שיש בה עשרה שמות מיוחדין ונוהגת ביום ובלילה ונוהגת לדורות על אחת כמה וכמה, שלא יתן המשחית.
אלא מי גרם? עונותינו, שנאמר: "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם" (ירמיהו ה', כה) וכתיב "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. וחטאותיכם הסתירו מכם פנים משמוע" (ישעיהו נ"ט, ב)" (מכילתא דרבי ישמעאל בא)
המדרש מעלה את השאלה - אם הדם הצליח להגן על עם ישראל מפני המשחית, מדוע המזוזה לא מצליחה?
השאלה של המדרש חושפת את הלך הרוח שעמו מתמודד הדרשן - הציפייה שהמזוזה בפתח הבית תשמש כקמע ותגן על יושביו. הדרשן דוחה את הציפייה הזו ומצטט את דברי ירמיהו - "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם" (כה) - המזוזה לא יכולה להגן כשיושבי הבית מלאים עוונות. או במילים אחרות - לא המזוזה מגנה על הבית, אלא מעשי היושבים בו.
דאגו לחלכאים המסתובבים ברחובות, קוראים הנביאים, דאגו לקורת גג לאביונים. אז תהיו רשאים לשבת בשלום בביתכם. ואם לא? לא יעזרו גם אלף נשיקות למזוזה.
עוד על אותו עניין ניתן לשמוע בשיעורו של הרב דוד מנחם
באדיבות אתר 929
העוונות שלכם גרמו
עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת דניאל שרשבסקי
באדיבות אתר 929