לדעת את ה'

 

פרק ט' בספר ירמיהו מכיל אוסף של נבואות, שאין אנו יודעים את התאריך המדויק של כל אחת מהן, אולם ניתן לשער שכל הנבואות נאמרו הרבה שנים לפני החורבן, בשעה שירושלים חיה את חייה בשלווה. אולם ירמיהו כבר רואה את החורבן, והוא מקונן על מה שבעיני רוחו הוא מציאות ממשית:

"עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה... עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר... הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה. וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם"... (ט-יז)

ירמיהו רואה בעיניו הנבואיות כיצד הקלקולים המוסריים מערערים את יסודות הקיום - "כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר" (א-ב)... השורש של הקלקולים המוסרים הוא חסרון דעת ה' – "וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה'... מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה'" (ב, ה).

'דעת ה'' אינה הידיעה שיש א-לוהים, אלא תחושת א-לוהות שיש בלבו של המאמין, בדומה למושג 'לדעת אישה' שמבטא חיבור אינטימי בין איש ואישה. כשמשה מבקש "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות ל"ג, יח), תשובת ה' היא "וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (שם, יט). לאחר מכן בשעה שה' עובר לפני משה, הקריאה המתפרצת מפיו של משה היא "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת"... (שם ל"ד, ו ואילך). לפגוש א-לוהות פירושו לפגוש טוּב. הא-לוהות מלאת חסד ורחמים, וחווית פגישה עם הא-לוהות מביאה בהכרח לתחושת חסד ואהבת הבריות.

כך גם אומר ירמיהו בנבואה נוספת בפרקנו – "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ... כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (כב-כג).

מהות הא-לוהות היא חסד, לפיכך אדם שחווה חווית א-לוהות בהכרח יבוא לידי עשיית צדקה וחסד. ירמיהו חי בעולם בו יש מקדש חי ותוסס ובו כוהנים ונביאים, אולם ירמיהו חש שהעיקר חסר מן המקדש – תחושת א-לוהות הממלאת את הלב, והמעשים הרעים הם תוצאה של אי ידיעת ה'.

לתורה הנבואית זו יש הד בשפת ימינו. כשרואים אדם שפוגע ברשעות בזולתו ובמיוחד אם הפוגע דתי, התגובה תהיה – יש לו כיפה על הראש אבל אין לו א-לוהים בלב. ומדוע אנשים חסרים תחושת א-לוהות בליבם? על כך באה התשובה בנבואה האחרונה בפרק ט': "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה. עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב" (כד-כה).

הלב חסום ואטום, ואינו פותח עצמו לתחושה של דעת א-לוהים. אנשי דורו של ירמיהו ידעו בשכלם שיש א-לוהות, והם קיימו מצוות שונות, אולם הא-לוהות לא חיה בליבם, והם לא ידעו א-לוהות, ומכאן שורש לכול הרעות המתוארות בפרקנו ובשאר פרקי הספר.   


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

על מה אבדה הארץ?

"מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" (ירמיהו ט', יא-יב) 

 

"מי האיש החכם". שיודע חקי החכמה. "ויבן את זאת". בתבונתו. או "אשר דבר פי ה' אליו" בנבואה "ויגידה". כי הנביא הוא שליח להגיד דברי ה' אל העם: "על מה אבדה הארץ"?.

השאלה הוא על אבדת הארץ ושממותה עד שדומה שאבדה מן הישוב לגמרי, כי הגם שענש ה' את ישראל בעבור עונותיהם, לא היה ראוי שתאבד הארץ לגמרי עד שלא תהיה ראויה לישוב כלל, שזה מורה שקצף עליהם קצף עולם ואין להם תקוה עוד לשוב אל ארצם כשייטיבו מעשיהם... וזהו שנאמר על מה נצתה כמדבר עד שאינה ראויה לישוב כלל?

"ויאמר ה'". ובאה התשובה על זה מאת ה', שהסבה לזה כי עזבו את תורתי. רצה לומר כי בשמירת התורה יש ג' מדרגות זו למטה מזו: 

א] אשר דבק בתורת ה' באהבה וחשק נפלא, ונגד זה אמר שעזבו "תורתי אשר נתתי לפניהם", שתהיה לפניהם לשעשועים ואהבת נפש.

ב] למטה מזה אשר ישמור המצות מצד שה' צוה עליהם ויירא מפחד ענשו מצד מורא המְצַוה, ונגד זה אמר "לא שמעו בקולי", כשומע לקול פקודת האדון המצוה.

ג] למטה מזה, מי שעושה על כל פנים מצד המנהג וההרגל, מצות אנשים מלומדה, לנגד זה אמר "ולא הלכו בה", מצד ההילוך וההרגל ונגד זה בחרו באלהים אחרים בכל ענינים אלה...

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

נדידת החסידה

 

"גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, ותר וסוס [וסיס] ועגור שמרו את עת באנה ועמי לא ידעו את משפט ה'" (ז).

החסידה מגיעה לארץ ישראל במועדים קבועים כשאר העופות הנודדים המוזכרים בפסוק, אלא שבניגוד לתור והסיס המקייצים והעגור החורף בארץ, החסידה הלבנה בעיקר חולפת. מתצפיות שנערכו במשך שנים רבות עולה שאכן מועדי הנדידה וההגעה של העופות הנודדים קבועים למדי ומשתרעים על פני ימים בודדים באביב ובסתיו. מסלולי הנדידה של העופות בכלל והחסידות בפרט קבועים למדי אם כי אינם זהים בנדידת הסתיו והאביב. מסלול נדידת הסתיו של החסידות מרוכז בעיקר במזרח הארץ במקביל לשבר הסורי אפריקאי ואילו נדידת האביב מתפרסת גם לכיוון מישור החוף. ייתכן וירמיהו דקדק בדבריו כאשר אמר "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה" (ז) בלשון רבים, כלומר: שני מועדים, שהם נדידת הסתיו והאביב. ירמיהו תושב ענתות (במזרח ארץ ישראל) הכיר את שני מסלולי הנדידה שבהם דאו מאות אלפי חסידות ואילו תושבי מישור החוף יכלו לצפות רק בנדידת האביב.

רש"י (שם) מוסיף טעם לנדידה: "חסידה - ציגוניא"ה בלעז . מועדיה - עת עברם אל איי הים מפני הצנה ועת שובם". הרד"ק (שם) מפרט יותר: "... ועוד זכר חסידה, וזכר בשמים, לפי שהיא מקננת בישוב במגדלים הגבוהים. ומדבר בעצים הגבוהים, כמו שאמר "חסידה ברושים ביתה" (תהלים ק"ד, יז). לפיכך אמר "בשמים" שהוא גובה האויר... והחסידה מנהגה לשכון בימי הקור והחורף במקום אחד ובימי הקיץ והחום במקום אחר, וזהו מועדים שאמר, ולא תשנה מנהגה וכו'". דברי הרד"ק מדוייקים מאד משום שהחסידה, אכן, מקננת במגדלים. באירופה היא מקננת על מגדלים מסוגים שונים ועל עצים גבוהים. גם הזוגות המעטים המקננים ברמת הגולן בוחרים לבנות את קינם על מגדלים.

המלבי"ם בפירושו לספר ירמיהו מבחין בין שני מנגנוני נדידה: נדידה המתחשבת בתנאים הסביבתיים המשתנים לעומת נדידה בזמנים קבועים ללא שום גמישות: "ידעה מועדיה, שמרו את עת באנה - מבואר אצלי שיש הבדל בין עת ובין מועד. עת, מציין עת הטבעית, ומועד מציין הזמן ההסכמי או הדתיי המיועד ונזמן לאיזה דבר, והתור וסיס ועגור שהם עופות נוסעים ישובו תמיד בזמן הטבעי בר"ח ניסן. הגם שעדיין מיועד להיות עת קרה, ועל זה אמר ששמרו עת בואנה ולא ישנוה. אבל החסידה תאחר או תקדים העת, כי תדע המועד שאם האביב מתאחר ועתיד להיות קור תתאחר מלשוב ואם יקדים האביב תקדים לשוב כנודע, ולזה צריך ידיעה כמו שנאמר: "ידעה מועדיה". וכן במשפטי ה' יש עת קבועה, וגם יש מועד וכו'". מעניין יהיה לבדוק האם אכן מועד ההגעה של החסידה נתון לשינויי מזג אוויר.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך פורטל הדף היומי

Volver al capítulo

האויב יגיע מדן

 

כבר שמענו כמה פעמים שהאויב יגיע מצפון. אבל מדוע הנביא תולה את האויב בדן? "מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל הָאָרֶץ וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (טז).

המדרש מכיר את דן מהעבר ומחבר שלושה אזכורים:
"וירדף עד דן" (בראשית י"ד, יד).
אמר רבי יוחנן: כיון שבא אותו צדיק עד דן - תשש כחו,
ראה בני בניו שעתידין לעבוד עבודה זרה בדן,
שנאמר "וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן" (מלכים א י"ב,כט)
ואף אותו רשע לא נתגבר עד שהגיע לדן,
שנאמר "מדן נשמע נחרת סוסיו" (ירמיהו ח', טז) (בבלי סנהדרין צו עמ' א)

המדרש קושר שלושה אירועים שהתרחשו בדן – מלחמתו של אברם בארבעת המלכים, הקמת מקדשי העגלים בתקופת ירבעם וכיבוש בבל את הארץ. יש כאן משולש ש'הפסגה' שלו היא התיאור של הפיכת נחלת דן למקדש לעגל הזהב. שתי הנקודות האחרות יורדות ממנה: האחת קשורה למלחמתו של אברם שלא יכול היה להמשיך לרדוף, כי 'ראה שבני בניו' יעבדו שם לעבודה זרה. והשנייה - מאות שנים אחרי גם האויב אינו מתגבר עד דן, ורק שם הוא מתגלה לעין כולם.

תפישתם ההיסטורית של חכמים במדרש רואה כאן אירוע אחד המשפיע על אירועים אחרים – הקמת מקדש בדן הופכת את המקום למקום שלילי – גם בדורו של אברם וגם בדורו של ירמיהו. החיבור העל-היסטורי הזה הופך את מאות השנים לרצף אחד שיש בו שפל שמביא אחריו ירידה אחרי ירידה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

התרמית הגדולה

 

ירמיהו החל להינבא בשנה השלוש עשרה ליאשיהו המלך. זהו יאשיהו שהכרית את פולחן המולך. וכך מסופר על יאשיהו במלכים ב כ"ג:

(י) וְטִמֵּא אֶת הַתּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנּם
לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנו וְאֶת בִּתּו בָּאֵשׁ לַמּלֶךְ:...
(יט) וְגַם אֶת כָּל בָּתֵי הַבָּמות אֲשֶׁר בְּעָרֵי שׁמְרון,
אֲשֶׁר עָשוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יאשִׁיָּהוּ,
וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל:
(כ) וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כּהֲנֵי הַבָּמות אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחות,
וַיִּשְׂרף אֶת עַצְמות אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלָם:

ירמיהו צריך, אפוא, להיות שבע רצון. פולחנות המולך נתונים במתקפה קשה, והמלך מטמא את מקומות הפולחן בעצמות אדם, כדי שלא יוכלו למלא עוד את תפקידם. צריכים היינו לצפות לנבואת הודיה ושבח. אך במקום זאת אנו שומעים נבואה קשה:

(א) בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יוצִיאוּ אֶת עַצְמות מַלְכֵי יְהוּדָה
וְאֶת עַצְמות שָׂרָיו וְאֶת עַצְמות הַכּהֲנִים וְאֵת עַצְמות הַנְּבִיאִים
וְאֵת עַצְמות יושְׁבֵי יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם:
(ב) וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכל צְבָא הַשָּׁמַיִם...
לא יֵאָסְפוּ וְלא יִקָּבֵרוּ לְדמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ.

מה קרה? מדוע אין הנביא משתתף בשמחת הרוח החדשה שמביא המלך יאשיהו? מדוע חוזר הוא במפורט על מעשי יאשיהו, אבל מה שעשה יאשיהו לכוהני הבמות, מתאר ירמיהו כדבר שיקרא לכוהנים ולנביאים וליושבי ירושלים?

נקרא קטע מדבריו של יחזקאל קויפמן, המתאר את הלך הרוח של הנביא:

"אף עברה שעת התרוממות הנפש של התשובה, הוידוי, בעור האלילות וכריתת הברית, והנביא בא לידי ייאוש. חבריו וקרוביו אנשי ענתות, שבעים רצון, בוטחים ברפורמה ומצפים לטוב. נביאים מנבאים שלום וישועה. אבל ירמיהו זועם וקודר. "הקשבתי ואשמע, לא כן ידברו, אין איש ניחם על רעתו" (ו). משקרים, מרמים, רודפי בצע כמקודם, גם האלילות לא בוערה כליל. "נמצא קשר באיש יהודה וביושבי ירושלים. שבו על עוונות אבותם הראשונים" (י"א,ט-י)... העם הפר את הברית..."

ירמיהו מבטא את חומרת העונש בכך שהוא מפר את חגיגת הניצחון. במקום להתלהב משרפת התופת ומפיזור עצמות אדם עליו, דבר שצריך להפסיק את פעולתו - במקום זאת מתאר ירמיהו את אותו תהליך, כשהוא מכוון למלכים, לכוהנים וליושבי ירושלים. את שיא הזוועה מתאר ירמיהו. והוא מרמז למנהג שהיה קיים בעולם העתיק: באשור, ואולי אף בבבל: מלכי אשור היו מוציאים את המתים מקבריהם, כדי לבזות אותם גם לאחר מותם. ואת זאת מבטיח ירמיהו ליושבי ירושלים. וכך כך למה?

(ה) ... הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב
(ו) ... אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתו לֵאמר מֶה עָשִׂיתִי
כֻּלּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוטֵף בַּמִּלְחָמָה

החגיגה של התשובה ושינוי הדרך היא אשליה ואחיזת עיניים. מתחת למעטה התשובה והיושר מסתתרת התרמית, מעשה הרעה. הנביאים מרפאים "את שבר בת עמי על נקלה, לאמור שלום שלום - ואין שלום... גם בוש לא יבושו, והכלם לא ידעו. לכן יפלו בנופלים, בעת פקודתם יכשלו, אמר ה'" (יא-יב).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת 

Volver al capítulo

לפעמים צריך לזעזע

 

תוכחותיו של ירמיהו קשות הן. הנביא יודע דעת עליון, והוא חשוף, עד כדי כאב אישי עמוק, להבנה הברורה שהקב"ה החליט למצות את הדין עם עמו שנשאר בארץ לאחר גלות עשרת השבטים. אם העם ישוב מדרכו הרעה, עדיין יש תקווה שגזירת הגלות והחורבן לא יתממשו.

אבל העם היושב ביהודה מנסה לקדם את הרעה בצורה שונה מדרישתו של הנביא ומהדרכים אליהן הוא מנסה לכוון את העם, לפי רצונו של הקב"ה. העם מבקש אמנם את קרבתו של ה', אבל הוא אינו משנה את התנהגותו הרעה. העם בא אל בית המקדש ומקריב קרבנות לפי מצוות התורה, ומאמין שבכך הוא יינצל מגורלו הקשה. אבל בד בבד, ראשי העם ואנשי יהודה ממשיכים לעוות את המשפט, וכתוצאה מכך נשפך דם נקי. הם עושקים את המעמדות החלשים: גר, יתום ואלמנה, וממשיכים באורחות חייהם הנלוזות כבימים ימימה. הנביא חש שתוכחותיו נופלות על אוזניים ערלות.

לכן הוא מנסה לערער את יסודות האידאולוגיה המוטעית שלהם. הוא משמיע באוזניהם דברים קשים על ערכו של בית המקדש שבו הם בוטחים כל כך שיצילם מכל רע. הוא מכנה את בית המקדש: "מערת פריצים" (יא) דהיינו מערה שרשעי מעש חוסים בצילה. בית ומערה כאלו אינם ראויים להמשיך ולהתקיים. לכן גורל בית המקדש יהיה כגורלו של משכן שילה שחרב בעטיה של רעת ישראל.

נבואה זו של ירמיהו היא קשה מאוד בעוצמתה היוצאת דופן, כשמטרתה הברורה לקעקע את האמונה המושרשת כל כך בעם, שדי לקיים את הסמלים הדתיים החיצוניים כדי להיות בטוחים שהם ממלאים את רצונו של ה', והוא ישמור עליהם מכל רע. כשבאים ואומרים לאדם כי מחמל עיניו מגלם את הכיעור והרע, ולכן אי אפשר יותר לקיימו, בוודאי שדברים אלו יגרמו לזעזוע רב. זאת הייתה כוונתו של ירמיהו.

הנביא מנסה לשנות את התנהגותו של העם מהיסוד. הוא יודע שללא השינוי הזה גורלם של אנשי יהודה נחרץ למיתה, ובכל כוחו הוא מנסה לעשות זאת. הנביא יוצא כנגד התפיסה שהקרבת הקרבן לכשעצמה מהווה את עבודת ה' הנכונה. זו תפיסה אלילית במהותה. המאמין בטוח שהאל, כוחו גדול, והוא שולט בעולם רק על ידי כעס והטלת עונשים כנגד בני האדם. לכן יש "לפצות" אותו ב"מתנות" כדי שהוא יתרצה ולא יעניש את בני האדם. לכן עבודת הקרבנות בבית המקדש, תביא לפיוסו של הקב"ה. כך האמינו כל עמי המזרח ששכנו סביב ארץ יהודה, וכך האמינו גם תושבי ירושלים.

לכן, ירמיהו מעמיד מולם את השקפתה האמתית של התורה. הבסיס הנכון לקשר בין עם ישראל לקב"ה הוא ללמוד את מצוות ה' ולקיים אותן. שמואל הנביא כבר אמר לשאול בעניין קיום מצוות מחיית עמלק: "הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב (=בקולו של ה') מחלב אילים" (שמואל א ט"ו, כב). ירמיהו מפרט לאילו מצוות הוא מתכוון: "הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל והלוך אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם" (ט). החטאים המפורטים כאן הם חלק מהקודקס הבסיסי שניתן לעם ישראל וממנו לעולם כולו: עשרת הדברות.

בני יהודה חוטאים כלפי אדם וכלפי שמיים. זוהי בגידה בכל הערכים הבסיסיים של האדם, המביאים אותו להיות אדם, בהתאם להשקפת התורה. תקוותו של ירמיהו היא שעל ידי גרימת זעזוע עמוק לעם, הוא יצליח לחולל את השינוי ההתנהגותי בעם ישראל. בטרם יהיה מאוחר מדי.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

תפילה - מפגש עם האלוקים

 

להתפלל. הרבה תמונות יכולות להתחבר למילה הזו. ידיים פרושות, אדם נושא עיניו לשמים, אדם כורע על ברכיו. סוגיית התלמוד במסכת ברכות (דף כו) מספקת לנו כמה תמונות שונות של תפילה. האחת מהם קשורה לפרקנו.

ירמיהו מנבא נבואת פורענות שתבוא על העם, ובתוכה, דברי אלוקים הפוקד על ירמיהו:
"וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה
וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה
וְאַל תִּפְגַּע בִּי
כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ" (טז).

"אל תפגע בי" אומר אלוקים. הפרשנים יסבירו - אל תפציר בי. השימוש במילה 'פגיעה' כביטוי לתפילה מאפשר לחשוף פן מיוחד בתפילה. אולי זה מה שקורה בסוגיה הבאה.

סוגיית התלמוד מחברת את שלוש התפילות הנהוגות מדי יום, לשלושת האבות. אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה, יעקב תיקן תפילת ערבית. מניין שיעקב הוא שתיקן תפילת ערבית? אומר התלמוד:

"יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" (בראשית כ"ח, יא)
ואין פגיעה אלא תפלה
שנאמר "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי" (ירמיה ז', טז)".

התלמוד בוחר את הפסוק המתאר את הגעתו של יעקב אל 'המקום'. יעקב בורח מביתו מפני עשיו אחיו. הערב יורד, והוא 'פוגע' במקום ומחליט ללון בו. המילה 'פגיעה' בהקשרה המקומי תתפרשׁ כ'פגישה'', יעקב פוגש במקום, מגיע אל המקום, ולן בו. 'המקום' מסתבר כמקום שבו חווה יעקב חווית התגלות. מה שמאפשר למדרש לראות באותה 'פגיעה' משהו שהוא מעבר לפגישה מקרית. ה'פגיעה' מתפרשת לאור הפסוק מירמיהו כתפילה. ואולי המילה 'מקום' מתפרשת לאור משמעה הנוסף - 'מקום' ככינוי לאלוקים. לאור הפסוק מירמיהו הופכת הפגיעה במקום לתפילה לאלוקים.

אך ייתכן שלא רק הפסוק על יעקב מקבל משמעות חדשה, אלא גם הפסוק מירמיהו. ייתכן שכמו שהפגישה של יעקב עם המקום מוארת לאור הפסוק בירמיהו והופכת לתפילה, כך גם הפגיעה של ירמיהו הופכת לפגישה. כאשר מתיכים את שני הפסוקים, מספר בראשית ומספר ירמיהו האחד אל תוך רעהו, הופכת התפילה לפגישה.

אלוקים מורה לירמיהו לא להתפלל ולא לשאת רינה ותפילה, וגם לא לפגוש בו. התפילה כאן הופכת לזירה של מפגש בין האדם לא-לוהי. האדם בתפילה זו לא נושא ידיו לשמים, ולא כורע על ברכיו; בתמונת תפילה זו האדם ניצב ופוגש את הא-לוהי.

מה טיבה של תפילה שהיא פגישה? עם מי נפגשים? מה מעמדם של הנפגשים? המחשבה על תפילה כפגישה מאפשרת לחשוב מחדש על היחסים שבין האדם לאלוקים.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מתי נאמרה הנבואה?

Volver al capítulo

For your servant has pledged himself for the boy…

 

The pledge that Yehudah gave to his father in order to convince him that he would protect Binyamin (“I myself will be surety for him; you may hold me responsible” (Bereishit 43:9), comes due in Parashat Vayigash. This reality helps us understand the nature of this guarantee, and its advantage over Reuven's rejected offer (“You may kill my two sons if I do not bring him back to you. Put him in my care, and I will return him to you”).

 

In the Gemara in Bava Batra (173b), Rav Huna rules that the source of responsibility of a guarantor to pay back a loan that he cosigns, is, in fact, Yehudah’s promise to his father: “I myself will be surety for him; you may hold me responsible.” Had it not been for this precedent, we would not have been able to obligate the guarantor – who derives no benefit from the loan – to pay it. Rav Hisda questions whether Yehudah’s situation can serve as a source for obligating the guarantor. He argues that the case of Yehudah is that of an “arev kablan” – it is an unconditional guarantee, as he accepts upon himself to be the primary address for collecting the “loan” (i.e., Binyamin). The promise that Yehudah makes to his father is more similar to that of the primary borrower, and not a guarantor. The brothers want to bring Binyamin with them to Egypt in order to purchase food, and in order to accomplish that, Yehudah “borrows” Binyamin and promises to return him to his father.

 

While Rav Hisda’s concern focuses on legal questions of the role of a guarantor in a business transaction, we, who are trying to understand the story of Yehudah and Binyamin, want to clarify how Yehudah’s pledge contributes to the storyline, whether or not it reflects the reality of his obligation vis-à-vis his father.

 

In Parashat Vayigash, Yeudah's pledge must be repaid and we can better understand the obligation that he accepted by analyzing what takes place here. When Yosef accuses Binyamin of stealing the goblet and demands that he remain a slave in Egypt, Yehudah responds by offering that all of the brothers remain as slaves, provided Binyamin is released. This is a deal that in all respects should be worth Yosef’s while. In response to the proposal, however, Yosef feigns shock at the gross injustice: only the one who stole should be punished and not those who are innocent. One can only imagine how Yehudah’s face must go pale when the suggestion is raised that he is offering Yosef a bribe rather than seeking justice.

 

At that point, Yehuda goes on to tell the whole story of his bringing Binyamin down to Egypt and mentions that he personally guaranteed the boy’s safe return home: “For your servant has pledged himself for the boy to my father, saying, ‘If I do not bring him back to you, I shall stand guilty before my father forever’.” Presenting his pledge is a response to Yosef’s reproach, and this response works on a number of different levels.

 

In the most basic level, Yehudah makes a monetary argument. Even if Binyamin is the thief, Yehudah is the guarantor. It is therefore reasonable to suggest that Binyamin return to his father and that Yehudah will fulfill his pledge. There is no injustice here, rather a legally valid arrangement.

 

Referring to the pledge is also important in order to achieve the appropriate punishment. Yehudah explains to Yosef that his thinking lacks perspective. The idea that Binyamin is the thief and therefore must pay for his crime does not take into account the full picture, which must include their father, Yaakov. It is Yaakov – the innocent bystander – who will be suffering the most. Binyamin should not be seen as an isolated individual, but as his father’s beloved son. Taking this into account should make Yosef understand that Binyamin's imprisonment would claim an innocent victim – which is exactly what Yosef claims he is trying to avoid. Only Yehudah’s suggestion will accomplish the “true justice” that Yosef desires.

 

On a conceptual level, the idea of a pledge or guarantee is not merely a legal agreement relating to civil law and the issue of securing a loan (which is the way Yehudah, himself, once used it in his interaction with Tamar in Chapter 38). Yehudah is suggesting a new usage for this concept, which indicates a personal identification with Binyamin and his fate. Ralbag explains the nature of this guarantee, and from his comments, it is clear that this pledge creates even deeper connections:

 

“Just as when a single limb becomes diseased, the entire person is at risk, similarly when a single person from the group sins, it impacts on the entire group.”

 

This is a radical new idea that we have not seen before in Sefer Bereishit. The pledge that Yehudah makes to Yaakov is that he will relate to Binyamin as he would to himself. This is not a matter of a legal obligation or accepting monetary responsibility. From Yehudah’s perspective, he and Binyamin are a single unit, tied together by his pledge. Yehudah succeeds in conveying this degree of identification to Yosef by means of the heartfelt family story that he tells, and this presentation dramatically alters Yosef’s understanding of the situation.

 

Finally, there is a message on the spiritual level. Yehudah manages to convey a deeper message to Yosef. Yaakov is not the only father in this story. Yehudah argues that everyone must be tested with the question: “For how can I go back to my Father?!” What will I be able to say to my Father in Heaven? This question sets aside personal interests and focuses on a perspective that is devoid of personal interests. When Yehudah talks about his “father,” he is asking Yosef to remember that God is present in every trial, and that we always are standing in the presence of the true Father:

“This is the meaning of ‘For how can I go back to my father?!’

The Parasha opens: ‘Then Judah went up to him and said, “Please, my lord”.’ Meaning that he was concerned about the pain suffered by the Divine Presence.  

For the main effect of Yehudah’s discourse was when he said: ‘For how can I go back to my father?!’

And then Yosef had no recourse but to reveal himself.

(Imrei Emet, VaYigash)

 

God’s presence helps us understand the reality of human suffering. The reason that we cannot accept moral failing is because it causes injury to the “upper worlds.” Man's desire for a perfect world stems from his deep desire to please the Master of the Universe.

 

The concept of a pledge has the power to bring God in the room. A pledge leaves no one isolated; it includes everyone as part of a single whole – a single whole that includes God. It includes justice and absolute righteousness.

 

The pledge that Yehudah offers his father, Yaakov, is, first and foremost, a simple guarantee. It includes, however, a much deeper idea. Yehudah realizes that by means of his pledge he has the power to offer a new type of justice.

 

Volver al capítulo

נבואה לדורות?

 

במהלך התפילה בפרק, מזכיר הנביא את ירושלים והמקדש כחרבים: "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה׃ בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל־מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה" (ט-י). שני פסוקים אלו מעמידים את כל התפילה כשייכת לתקופה המאוחרת לישעיהו ביותר ממאה שנים - תפילה שנאמרת בגלות לאחר חורבן הבית הראשון.

מדוע נבואה זו מופיעה בספר ישעיהו? ישעיהו מנבא בימי המלכים עוזיה, יותם, אחז וחזקיה, כארבע דורות לפני החורבן!

תשובה אחת שמקובל להציע היא שלא ישעיהו התנבא את הנבואה הזו, אלא תלמידיו המשיכו לכתוב נבואותיהם בספרו, ואחד מהם כתב אותה בתקופה שלאחר החורבן והכניסה לספר ישעיהו.

אפשרות אחרת היא שישעיהו התנבא את הנבואה הזו לצורך העתיד, מתוך ידיעה כי יהיה חורבן וכדי שלעם תהיה תפילה שאותה יתפללו לאחריו, כאשר יהיו בגלות.

על בסיס אפשרות זו ברצוני להציע כיוון נוסף: בהנחה כי החורבן אינו בטוח עדיין, יתכן כי ישעיהו ניבא את הנבואה הזו כדי לעורר את העם עכשו לחזור בתשובה ולמנוע אותו. אם העם לא יחזור בתשובה, יהיה חורבן - ירושלים, שעכשו נראית חזקה ובצורה תהיה שממה, והמקדש יחרב. התפילה הזו היא נבואה של ישעיהו על התפילה שהעם יישא כדי שה' יושיע אותו.

מטרת הנבואה היא להזהיר את העם מפני החורבן, ולהגיד לו שאם לא ישוב מחטאיו, הוא ייאלץ לשאת את התפילה הנואשת הזו.

 

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.