בכיו של הקב"ה

"וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (ירמיהו י"ג, יז)

 

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ה עמוד ב 

"ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" (ירמיהו י"ג, יז) - אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב [=משמו של רב]: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ו'מסתרים' שמו. מאי [=מה פירוש] "מפני גוה"? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים. רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים.
ומי איכא [=והאם יש] בכיה קמיה [=לפני] הקדוש ברוך הוא? והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו"! (דברי הימים א' ט"ז, כז) - לא קשיא: הא - בבתי גואי [זה בבתים פנימיים, שם יש מסתרים של בכי], הא - בבתי בראי [וזה בבתים חיצוניים, ובהם לעולם אין עצבות] -
ובבתי בראי [=ובבתים חיצוניים] לא? והא [=והרי] כתיב: "ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק"! (ישעיהו כ"ב, יב) - [ומשיבים:] שאני [=שונה] חרבן בית המקדש, דאפילו מלאכי שלום בכו, שנאמר: "הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון" (ישעיהו ל"ג, ז).
"ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'" (ירמיהו י"ג, יז) - אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת - על מקדש ראשון, ואחת - על מקדש שני, ואחת - על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי [=ויש אומרים]: אחת על ביטול תורה.
בשלמא למאן דאמר [=נניח לשיטת מי שאומר] על ישראל שגלו - היינו דכתיב [=זהו שנאמר שם]: "כי נשבה עדר ה'" (שם). אלא למאן דאמר [=לשיטת מי שאומר] על ביטול תורה, מאי [=מה עניינו של] "כי נשבה עדר ה'"? - כיון שגלו ישראל ממקומן - אין לך ביטול תורה גדול מזה.
תנו רבנן: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור...

(מבוסס על ביאור שטיינזלץ לגמרא)

 

Volver al capítulo

הכל במראה הנבואה

 

פרק י"ג בירמיהו כולל תיאור נבואה בלתי שגרתי. בעוד הנבואות הרגילות הן נבואות בהן הנביא מדבר אל העם, בנבואה זו המופיעה בפסוקים א-ז הנביא עושה מעשים הבאים לסמל משהו.

פרת זה, שירמיהו טומן בו את האזור, הובן על ידי פרשנים רבים כנחל פרת שבעיראק, היא בבל, היא אור כשדים. פרשנים חדשים מזהים את המקום כעין אל פארה, כחמשה קילומטר מענתות, ועשרה קילומטר מירושלים. לפי מה שנאמר בהמשך הדברים, ויכוח זה אין לו משמעות כלל.

נבואה זו, שהיא עשיית דבר כדי לסמל משהו לרואים, במקום לומר דבר הבא למסור משהו לשומעים, היא סוג מיוחד של נבואות. וכדי להבין מה טיבן של נבואות אלה, נלמד קטעים מדברי הרמב"ם במורה נבוכים, המסביר את משמעות הנבואה, ומייחד פרק למעשה הסמלי שבנבואה. וכך דבריו של הרמב"ם במורה נבוכים:

"כמו שיראה אדם בחלום שכבר הלך לארץ פלונית, ונשא שם אישה, ועמד זמן, ונולד לו בן וקראו פלוני, והיה מעניינו מה שהיה, כן משלי הנבואה האלו אשר ייראו או ייעשו במראה הנבואה... הכל הוא במראה הנבואה, לא שהם פעלים נמצאים לחושים הנראים... ולא יצא ירמיהו מארץ ישראל לבבל, ולא ראה פרת" (רמב"ם, מורה נבוכים ב, מו)

מדוע מפרש רמב"ם את המעשה הנבואי כמשל, ולא כמעשה שנעשה בפועל ממש? הסיבה היא תפיסה כללית המסבירה את המופת, וממנה נגזרת דרך פרשנים המסבירה את המעשה הסמלי בכלל. 

אם נקבל את המעשה הסמלי כמעשה המתרחש בפועל, הרי שיחזקאל הנביא היה צריך להתעופף ברוח מבבל לירושלים. הרי כך אמר יחזקאל: "ותשא אותי רוח בין הארץ ובין השמים ותבא אותי ירושלמה במראות אלהים" (יחזקאל ח', ג). זהו מעשה נס לא מובן ולא חיוני לנבואה הנאמרת לאחר מכן. ועיקר: הפסוק מסגיר את משמעות התיאור, באמרו "ותבא אותי ירושלמה במראות אלהים". מראות א-לוהים - זו נבואה.

לאחר שקבע רמב"ם את העניין העקרוני, יכול הוא להמשיך בשיטה פרשנית זו לגבי כל מעשה. וכאן קבע רמב"ם כלל פרשני חדש:

"כל מה שייאמר ב'מראה' ההוא שהוא עשה בו, או שמע, או יצא, או נכנס, או אמר, או נאמר לו, או עמד, או ישב או עלה או ירד או הלך בדרך או שאל או נשאל - הכל במראה הנבואה. ואפילו ארכו המעשים ההם המסופרים ונקשרו בזמנים ובאישים... ובמקומות - אחר שיתבאר לך שהמעשה הוא משל - דע ידיעה אמיתית שהוא 'במראה הנבואה'".


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת

Volver al capítulo

גאולה בחסד

 

מן המפורסמות היא, שיש שתי דרכים לגאולה. הן מרומזות בפסוק בפרק הבא: "בְּעִתָּהּ – אֲחִישֶׁנָּה" (ס', כב). זכו - אחישנה, לא זכו - תבוא הגאולה בעיתה (סנהדרין צ"ח, ב).

בצד הצמד הניגודי הזה קיים גם צמד ניגודי נוסף, דומה לו אך לא בהכרח זהה: גאולה בזכות וגאולה בחסד. גאולה בזכות תתרחש כאשר עם ישראל ישוב בתשובה, ויהיה זכאי לה. גאולה בחסד תתרחש, ובעצם כבר מתרחשת בחלקה לנגד עינינו המשתאות כיום, כאשר יגולו רחמיו של ה' על מידותיו והוא יגאל את עמו גם בלא שעשו תשובה.

פרק נ"ט בישעיהו הוא נבואה של גאולת החסד. חלקו הראשון של הפרק מונה את חטאיהם של ישראל ללא רחם: העוונות מבדילים בין העם לאלקיו (ב, יב), הידים מגואלות בדם והלשונות בדברי שקר ועוולה (ג), הכפיים פועלות חמס (ו), הרגליים רצות לרע והראש הוגה מחשבות אָוֶן (ה), כדברי נבואת הפתיחה של הספר כולו: "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום" (א', ו). משכך, אין צדק ואין משפט (ד), אין צדקה (ט) האמת נעדרת (טו) ואין ישועה (יא).

כמו בסרטי אימה ואפוקליפסה, העולם מתפורר: הוא מתמלא בנחשים ארסיים (ה) ומתפורר כקורי עכביש (ה-ו), הכל מגששים כעוורים בחשכה (ט-י), ובמקום שיח אנושי נשמעים קולות בני האדם כנהמת דובים והגיית יונים (יא).

והנה, בשונה מנבואת פרק א', בו אחרי התיאור של הרשע המשתולל יוצאת קריאה לעם לשוב בתשובה: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (א', כז), בפרק נ"ט אין שום קריאה שכזאת. הקב"ה משתומם על כך שאין איש שאפשר לסמוך עליו ויוצא להשיג את הצדק בכוחו ובעוצם ידו (טז). הוא נוקם באויביו (יז), גומל לרשעים כראוי להם (יח), ומביא גאולה לציון (כ). התשובה מגיעה רק אחרי מהלכי הנקמה והישועה. "שבי פשע" מופיעים רק אחרי מהלכי הגאולה (כ) ובזאת מתקיימת הברית של ה' עם עמו.

את עצמת הנקם, הקנאה (יז) החמה והגמול האלקי (יח) אנו מכירים לצערנו היטב. עתה אנו מצפים להשלמת המהלך של "ובא לציון גואל" (כ), ומימוש הברית בשלמותה.

Volver al capítulo

לצקת תוכן רוחני במעשים החיצוניים

 

הנבואה בישעיהו נ"ח שהיא הפטרת יום הכפורים, מהווה הדרכה והנחיה כיצד לקיים "צום אבחרהו". העקרון המרכזי של הנבואה הוא שמהותה של התענית אינם המעשים החיצוניים: לא הצום, לא כפיפת הראש ולא לבישת השק והאפר (ה). כל חמשת העינויים שנוסחו במשנה כחיובי האבלות בתשעה באב וביום הכפורים הם רק המעטפת לתוכן המהותי של התענית. התענית הרצויה בעיני ה' נבחנת בתשובה ובתיקונים המעשיים בחיי האדם והחברה הנובעים ממנה. "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ, הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ו-ז). ישעיהו ממשיך את המגמה שהונחה כיסוד בפרק הפתיחה של הספר: ה' אינו חפץ בקרבנות, בחגים ובמועדים, אלא במשפט ובצדקה (א', כו-כז).

הדרישה לצקת תוכן רוחני במעשים החיצוניים של התענית מופיעה בהמשך הנבואה גם ביחס לשבת ולמועדים. לא די בהמנעות מעשיית מלאכות כדי ליצור אקלים ראוי של שבת. "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (יג), רק "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ" (יד). חז"ל הטעינו על פסוקים אלה את כל חיובי השבת שמדרבנן, שהם היוצרים את האוירה של הקדושה. הכבוד והעונג שבשבת: לבישת בגדי שבת, המנעות ממעשים של חולין, ומדיבור בעסקי חולין, קידוש היום ועינוגו במאכל ובמשתה וכסות נקיה.

אי אפשר לתענית להתקיים בלא צום ואי אפשר לשבת להתקיים בלי איסורי מלאכה, הנביא אינו ממיר את המצוות החומריות בתכנים רוחניים בלבד, אולם הוא מלמד שלא די בכלים החומריים. חייבים לצקת בהם תוכן רוחני ורעיוני משמעותי, על מנת שהמועד לא יישאר רק אוסף של מטלות חיצוניות, אלא הוא יהיה יום משמעותי, מלא תוכן והשראה לכל חייו של האדם.

Volver al capítulo

שלום פנימי לצדיקים

 

הניגוד בין צדיק לרשע אינו מתמצה בכך שהצדיק בוחר בטוב ומקיים מצוות ואילו הרשע בוחר ברע ועושה עבירות. בפרקנו מצביע הנביא על מישור אחר, עמוק יותר, של פער בין הצדיק לרשע, מישור השלום והשלוה. הצדיק חי בשלום ונפטר מן העולם בשלום (ב), ואילו לרשעים, אין שלום (כא).

הרשעים הם "כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט" (כ). רוחם סוערת כגלי הים הרוגשים, היצרים והתאוות מעלים מתהומות הנפש טיט ורפש, ואין בכוחם להתמודד ולהתגבר על כך.

מול המהומה הפנימית בנפשו של הרשע, מתאפיינת דמותו של הצדיק בשלום: "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ" (ב). הפסוק מתאר לא רק את מיתתו של הצדיק, אלא גם את החיים שעד פטירתו.

השלום אינו רק מתנה ושכר לצדיק בסוף ימיו אלא הישג שהוא מתמודד כל חייו כדי להשיגו. את הפסוק: "וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי" (יד), מפרש רש"י: "כבשו מסילה סלולה, פנו יצר הרע מדרכיכם... סלקו האבנים שאתם נכשלים רגליכם בהם – הם הירהורי רשע". חייו של כל אדם, גם של הצדיק, זרועים מהמורות ומכשולים, אולם בשונה מדימוי הרשעים שהם "כים נגרש", ים סוער שאין בו שום כיוון ומגמה, הצדיק דומה למי שצועד במסילה, ומתקדם צעד אחרי צעד בדרך סלולה, תוך שהוא מתגבר על הקשיים שנערמים על דרכו. 

גם אדם שבצעירותו הלך "שובב בדרך לבו" (יז), יכול לשוב בתשובה, ובעזרת ה' למצוא שלום בנפשו: "דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו... שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (יח-יט). רתיחת הבחרות ומשובת הנעורים שוככת, והוא זוכה להגיע לשלום פנימי שיש בו תיקון המידות ויישוב הדעת.

Volver al capítulo

On Life and Death

In Parashat Vayehi Yaakov prepares for his death by taking three distinct actions:

First, he ensures that he will be buried in the Land of Israel;

Second, he blesses Yosef’s two sons, which also offers him the opportunity to discuss Rachel’s death and burial with Yosef;

Third, he turns to each of his sons individually, with a combination of a blessing and a final command, setting goals for each as he blesses them.

 

By examining these end-of-life activities, one can observe the meaning of death from the perspective of the living. We ordinarily think about death from the perspective of the dead – as an opportunity to receive reward and punishment, the afterlife, reincarnation, resurrection, and so forth. But here, in these moments of transition, there is an opportunity to discern the special relationship between death and those who have died from the perspective of those who are still alive, to contemplate the place of the dead within life itself.

 

One place where the issue of death in the eyes of the living is found is in the Mishna in Massechet Shabbat, which deals with extinguishing a candle on Shabbat in various situations (e.g., situations of danger or when there is a desire to preserve the candle’s fuel). The Gemara that deals with this Mishna (Shabbat 30a), quotes a lengthy aggada that discusses the connection between a candle and the human soul – based on the verse in Mishlei (20:27) “The spirit of man is the lamp of the Lord” – where extinguishing the candle’s flame is viewed as representing death.

 

There are three biblical verses that are brought by the Gemara as descriptions of the relationship between the living and the dead. While the first -

“And I praised the dead that are already dead” (Kohelet 4:2)

implies that the dead are greater than the living, the latter two

“The dead praise not the Lord” (Tehillim 115:17), and

“For a living dog is better than a dead lion” (Kohelet 9:4)

seem to indicate that it is better to be alive than to be dead.

Nevertheless, it appears that these three verses do not contradict one another, rather they are complementary, indicating that this is a complicated matter.

 

The verse “The dead praise not the Lord” teaches that the ability of the living to turn their lives into a song of praise to God gives them an advantage over the dead who no longer have the ability to sanctify God’s Name. The active world offers the opportunity to bless God, to offer thanks to Him, to study Torah and to fill one’s life with meaningful, positive experiences. Death offers freedom from all this – all the dead person does is lie, inert, in the grave.

 

From the verse “And I praised the dead that are already dead” we can deduce that death also offers benefits. The Gemara enumerates some of them.

 

The first suggestion that appears in the Gemara does not attempt to actually suggest that there are advantages to the dead in being dead, rather it describes the presence and importance of the dead. Perhaps it is trying to describe our existential experience, where our deceased parents and grandparents are perceived as protecting us. In doing so, the Gemara points out that even in their deaths the dead remain a support and a foundation for the “zechut avot” (ancestral merit) of their descendants. The living cannot delude themselves that they are fully in control, rather their success is based on deep foundations, and their achievements and sense of security come from those who are no longer alive. This implies that a person who does not have deep ancestral roots, who is missing anchors in tradition, is less likely to be able to stand before God. Life depends on those who came before us, as the punchline of the well-known joke about potatoes and family lineage goes: “The best part is in the ground.”

 

In the second approach presented by the Gemara, the emphasis is on acceptance. The teachings of Moshe, who is no longer alive, are more readily accepted than any new law or ordinance that will be established. Generations after his death, Moshe’s laws are still extant, and their power only strengthens. The idea is that during a person's lifetime, his words are received with less sympathy and understanding. Contemporary rulings are established within a specific context; oftentimes there is an agenda that drives them, and they are created with a sensitivity to social politics, attitudes and policies. After the person who established these rules passes away, what is left are the ideas themselves, the abstract concepts that are separate from the ancillary concerns that originally were connected to them. The idea is eternal, but its eternity is revealed only after the passing of the individual who established the idea. This is where the dead have an advantage over the living, since their words are more readily accepted and their influence is sounder and stronger.

 

The Gemara’s third approach focuses on the possibility of forgiveness. We learn the story of King David, whose life was fraught with controversy surrounding his sin with Batsheva. After his death, however, his name is purified, leading to a full legacy that overshadows his failures.

 

In explaining the verse “For a living dog is better than a dead lion,” which points to the advantages of the living, the Gemara relates the story of King David’s death. David knows that he will pass away on Shabbat, and he engages in a struggle for survival. Every Shabbat he commits himself to full-time Torah study in an attempt to ward off his death. In the end, when the time comes, the Angel of Death makes use of a trick to distract King David from his study, so that he dies. King David’s body is now lying on the ground exposed to the sun on Shabbat. His son, Shlomo, is concerned about his honor, and he turns to the sages in the Bet Midrash in order to find out what could be done: “Father died and is lying in the sun, and the dogs of father’s house are hungry.” He is instructed to feed the dogs and to place a loaf of bread or an infant on his father’s body (so that it would not be muktzeh) in order to move it on Shabbat.

 

We see that the hungry dogs could be fed without restraint, while the great King David must be made into a breadbasket in order to be moved to safety. In this straightforward manner, the Gemara illustrates how death changes a living person into a mere object. King David is no longer an actor on the stage of life; he has been pushed backstage.

 

As Yaakov prepares for his death, he focuses on those matters that are truly significant, as he prepares for the transition from man to object. In closing the circle with his son, Yosef, he aspires to achieve forgiveness, to reach a level of balance and acceptance. In his blessings to his sons, he recognizes the limitations of a man who is no longer living. He understands that he will soon exit the world of action and he feels the emptiness of his impending death. At the same time, he perceives that his status and place as a cornerstone and foundation for his sons is only intensifying. His blessings will direct the actions of those still living and present them with significant missions based on the deep roots that he established. His words will be hearkened to even after his death – perhaps more so than in his life – when his children turn to them for advice and guidance. Yaacov's legacy will accompany them and strengthen them through the twists and turns of their lives, even as he will no longer be there to guide them.

Volver al capítulo

לחיות עם השאלות

 

ילדים קטנים יודעים לשאול שאלות (וטוב שכך). מבוגרים נבונים יודעים להשיב תשובות (או לפחות כך הם חושבים). אנשים חכמים ועתירי ניסיון יודעים שלא לכל שאלה יש תשובה. שאלתו הנוקבת של הנביא ירמיהו, "מדוע דרך רשעים צָלֵחָה, שָלוּ כל בוגדי בגד?" (א), הולכת מסוף העולם ועד סופו.

על מנת שלא תהיה כאן טעות, מוסיף הנביא ולוחץ על כל הבלוטות הכואבות. הרֶשַע והרשעים, הוא מספר לנו, נמצאים כאן כדי להישאר. הם לא הולכים לשום מקום. נטועים היטב בקרקע, מושרשים עמוק באדמה. עושים פירות. גם קללתו הנוראה, "הַתִּקֵם כצאן לטבחה" (ג), אינה יכולה להם.   

שאלה נוקבת זו, " מדוע דרך רשעים צָלֵחָה?" (א), מופיעה בניסוחים שונים ומגוונים, למן ימים ראשונים ועד ימינו. יש לה ביטוי חריף בדבריו הנכוחים של איוב, ובניסוחם של חז"ל: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?". זו שאלת השאלות, שמהדהדת בעוצמה רבה במיוחד לנוכח השואה האיומה שחווה העם היהודי רק לפני כשבעים שנה. רבים וטובים ניסו לתת לה מענה, אך תשובה - אַיִן.

אכן, עולמה של היהדות רווי שאלות. המקרא, התלמוד והספרות היהודית לדורותיה רצופים בהן. לא "היהודי הנודד", אלא "היהודי השואל", הוא-הוא אב הטיפוס והדגם, האות והמופת.

היכולת לשאול, ה"מה נשתנה?", התהייה והשאלה, הקושיה והאיבעיא, הם מסממני החירות הבולטים של מורשת ישראל. ועד כדי כך זוהה היהודי עם סימן השאלה, שכששאלו פעם יהודי: "למה יהודים עונים תמיד בשאלה?", השיב: "למה לא?".

ועם זאת, כפי שלימדנו אחד משרידי השואה, הרב יהודה עמיטל ז"ל, ראש ישיבת "הר עציון", "לא לכל שאלה יש תשובה". "גם הקמת מדינת ישראל", קרא לסובבים אותו, "אינה יכולה להיות תשובה ראויה למאות אלפי ילדים המובלים לתאי הגזים. מוטב נחיה עם השאלות", אמר.

סימן השאלה מלווה כל יהודי. סימן הקריאה, לא תמיד.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

לפשר רצף הנבואות

 

דומה שאין עוד נביא כירמיהו שמשתף אותנו באירועי חייו הסבוכים - ייאוש, ניסיונות רצח, תפילות להצלה ותפילות הודיה. אחת החטיבות שמהווה חלון הצצה לחייו הסוערים של ירמיהו באה בפרקים י"א ו-י"ב והיא כוללת מספר נבואות שמספרות על תפילות של ירמיהו ותשובות ה', שמתוכן אנו יכולים להשלים פאזל שלם של סיפור חיי ירמיהו בתחילת דרכו. על אף שישנם קשיי טקסט, התמונה ברורה – ירמיהו הנביא הצעיר נרדף בענתות על ידי משפחתו ושכניו.

"וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף יוּבַל לִטְבוֹחַ וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי עָלַי חָשְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת... וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים וּשְׁמוֹ לֹא יִזָּכֵר עוֹד. וַה' צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשְׁךָ לֵאמֹר לֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם ה' וְלֹא תָמוּת בְּיָדֵנוּ... הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב..." (י"א, יב-כג).  

תשובת ה' (י"ב, ו-ז) משלימה עוד פרטים בסיפור. משפחתו דיברה אליו טובות, וה' הצילו מידם וגילה לו שלא יאמין בקרוביו ובמשפחתו שזוממים לו רעה. האם רצו קרוביו לנשלו מאדמתו, או אולי רצו להורגו? לעולם לא נדע את התשובה במדויק. ספר ירמיהו ממשיך ומספר על חיי הנביא, וככל שהנביא הופך לדמות ידועה ומפורסמת, הסיפורים ברורים ומפורטים, והניסיונות להרוג את ירמיהו חוזרים ומקבלים תיאור מפורט.

מדוע מספר לנו הספר על האירועים הקשים בחייו של הנביא? אפשר לענות מספר תשובות, ואנו ננסה לעקוב אחר עריכת ספר ירמיהו ותשובתה לשאלה זו.

אחת השאלות הגדולות בספר ירמיהו היא בנוגע לעריכת הנבואות. לעתים הקורא חש שהספר הוא לקט חסר סדר ושיטה. כך גם בנבואות בהן אנו עוסקים. הנבואה הראשונה מספרת על תלונתו של ה' - "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי" (י"א, טו-יז). נבואה זו דומה ברוחה לנבואת ישעיהו - "מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי... כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיהו א', יב-טו). לאחר נבואה זו באה סדרת הנבואות על האירועים בענתות, ולאחר מכן באה נבואה בה ה' מבכה את בגידת ישראל (י"ב, ז ואילך), האם יש קשר בין נבואה לנבואה, או שלפנינו לקט חסר כל סדר ושיטה?

דומה שהפעם יש כאן מלאכת מחשבת. לאחר הנבואות על בגידת המשפחה והשכנים של ירמיהו, באה נבואה שמתחילה במילים "עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי... רֹעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי" (י"ב, ז-יא). הקורא סבור שמדובר בירמיהו ששכניו בגדו בו ובסוף הוא עזב את ביתו. בהמשך הנבואה אומר הנביא "כֹּה אָמַר ה' עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה" (שם, יד). הקורא בטוח שירמיהו הוא הדובר, אולם אז בא המשך הפסוק - "אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם" (שם).

הקורא מבין שהמתלונן אינו ירמיהו אלא ה' המבכה את בגידת ישראל. כך נוצר מבנה מעניין - הנביא פותח בתלונת ה' כנגד הבאים לביתו "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי" (י"א, טו), ממשיך בתלונות ירמיהו על הפוגעים בו ובנחלתו, ומסיים בתלונת ה' על עזיבת נחלתו.

הקורא שמזדהה עם ירמיהו ומסכת חייו הקשה, לפתע מבין שהנביא אינו רק מוסר של דברי ה', אלא כל הווית חייו היא אמירה לעם שגם הא-לוהות סובלת, והנביא במסכת חייו הוא שיקוף לסיפור של א-לוהי ישראל. ולפתע עריכת הנבואות שנראית בספר ירמיהו אולי כחסרת היגיון, מתגלה כאחד המפתחות להבנת נבואת ירמיהו וחייו.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

תקציר ישעיהו פרק ס"ו

המקדש אינו רצוי כשחוטאים (א-ד)

בפסקה זו מובאים דברי תוכחה לבוני המקדש: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי־זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ־לִי וְאֵי־זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (א). כאשר העם חוטא אין הקרבנות ובניית המקדש רצויים "יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא־חָפַצְתִּי בָּחָרוּ" (ד).

שמחת ירושלים ונקמה ברשעים (ה-יז)

פסקה זו כוללת פתיחה (ה) דברי נחמה ושמחה לירושלים (ו-יד) ותיאור נקמה לרשעים (טו-יז). בפתיחה מזמין הנביא את "הַחֲרֵדִים אֶל־דְּבָרוֹ". לאחר מכן הנביא עובר לתאר את שמחת ירושלים. הנביא מדמה את תהליך הגאולה לתהליך של לידה "קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל ה' מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר" (ו-ז), ובהמשך הנביא מזמין את ישראל לינוק מירושלים "לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ" (יא) כדימוי לשמחה ולטוב שיהיה בירושלים. בחלק השלישי שבפסקה זו, הנביא מתאר כיצד ה' ינקום ברשעים "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל־הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם־ה'" (יז).

הגויים יכירו בה' וידאגו לקיבוץ גלויות (יח-כד)

בפסקה זו הנביא מתאר כיצד באחרית הימים כל הגיים יכירו את כבוד ה'. כחלק מהשינוי הדרמטי, הגויים ידאגו להביא את ישראל חזרה לארצם: "וְהֵבִיאוּ אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶם מִכָּל־הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם" (כא). הנביא חותם את הספר בתיאור עלייה לרגל קבוע: "וְהָיָה מִדֵּי־חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל־בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי אָמַר ה'" (כג) העולים לירושלים יראו במו עיניהם את עונשם של הרשעים "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי" (כד).

Volver al capítulo

כאריה ביער

"הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו י"ב, ח) 

 

היתה לי נחלתי כאריה ביער - מדמה אותה במשלו כמי שגִּדֵּל חיות מדבריות לעשות אותם בני תרבות והיה לו ארי בן תרבות שהיה משעשע עמו, אבל כאשר עבר עמו דרך היער נזכר את מעמדו הקודם הפראיי ונתן בקולו על אדונו... 

ורצה לומר שבמצרים היו במעמד הפראיי רחוקים מדת ומצות, ואני עשיתים בני תרבות ובעלי דת, ובבואם ביער היינו בין האומות שבו אל טבעם הקודם ונתנו קולם על ה' ועל נביאיו להרגם, על כן שנאתיה - ולכן נתתי ידידות נפשי בכף אויביה.

 

לדברי מדרש קהלת רבה על הפסוק

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.