כוחם של צדקה וחסד

"כִּי כֹה אָמַר ה' אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל תָּנֹד לָהֶם כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים" (ירמיהו ט"ז, ה)

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד א 

תניא, אמר ר' אלעזר בר' יוסי: כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה, שלום גדול ופרקליטין גדולין בין ישראל לאביהן שבשמים, שנאמר: "כה אמר ה' אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנוד להם כי אספתי את שלומי מאת העם הזה [וגו' את] החסד ואת הרחמים" (ירמיהו ט"ז, ה), חסד - זו גמילות חסדים, רחמים - זו צדקה.

תניא, ר' יהודה אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות" (ישעיהו נ"ו, א).

הוא היה אומר: עשרה דברים קשים נבראו בעולם: הר קשה - ברזל מחתכו, ברזל קשה - אור מפעפעו, אור קשה - מים מכבין אותו, מים קשים - עבים סובלים אותן, עבים קשים - רוח מפזרתן, רוח קשה - גוף סובלו, גוף קשה - פחד שוברו, פחד קשה - יין מפיגו, יין קשה - שינה מפכחתו, ומיתה קשה מכולם - [וצדקה מצלת מן המיתה], דכתיב: "וצדקה תציל ממות" (משלי י', ב). 

 

Volver al capítulo

על שלווה ועשייה

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף..."

מפרש רש"י: "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף".

אחרי כל מה שעבר, מצפה יעקב לקצת שלווה אך היא לא ניתנת לו.  

הפרשנות החסידית לנושא זה מהלכת בדרך חיובית ואופטימית: דרך העלייה היא אינסופית. כשמגיע צדיק לנקודת שיא אחרי דרך ארוכה ומייגעת, הוא מדמה שהגיע אל פסגת ההישגים והגיעה עת מנוחה. או אז מציג הקב"ה מציג לפניו את הפסגה הבאה שביכולתו להשיג. כשנפרסת לפניו המשימה הבאה, יגש הצדיק להתמודד איתה, לא רק מצד שכר העולם הבא שיש בה, אלא בשל עצם האתגר שבה.

זוהי תופעה אנושית טבעית המוכרת בכל תחום: הספורטאי אינו נח על זרי הדפנה ומבקש לשפר את השיא, איש הממון יש לו מנה ורוצה מאתיים. ודאי שכך הוא גם בתחום הרוחני – ככל שאדם מתעלה יותר, כך הוא גם מבין כמה דרך עלייה יש עוד לפניו. לפעמים, כשהוא מתמהמה להבחין בכך, צריך להרגיזו ממקומו כדי שיתעורר לפעולה.

השיבה לארץ, יש בה ממד של שלווה אחרי שנות נדודים ומאבק. אולם הארץ מציבה אתגרים רבים חדשים. "רוגזו של יוסף" משתרע על כל הפרשיות שעד סוף ספר בראשית, והוא מציב אתגרים רוחניים, חברתיים וכלכליים.

היסוד הזה המשיך ללוות את עם ישראל לאורך הדורות, והוא נכון גם בימינו. אחרי כל שיא עלינו להמשיך לשקוד על התפתחות והתקדמות נוספת. מובן שאפשר לנוח מעט, אולם מיד יש לתור אחרי הפסגה הבאה, עוד קודם שיקפוץ עלינו רוגזו של יוסף.

Volver al capítulo

על כוחה של התחבולה ביחסי אנוש

המילה "תחבולה", היא דו-משמעית מבחינה ערכית. בפסוק "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ" (משלי כד ו), נראה שתחבולה היא אמצעי מוצלח לניהול מלחמה, ובפסוק "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה, לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם" (משלי א ה-ו) נראה שזו אחת הדרכים הראויות לקנין חכמה ודעת. לעומת זאת, בפסוק "מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט - תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה" (משלי יב ה), יש תקבולת ניגודית שמובנה הוא שאצל הצדיקים יש מחשבות ומשפט, וכנגדם אצל הרשעים, תחבולות ומרמה. למילה תחבולה גם מובן חיובי : מהלך אסטרטגי מתוחכם המיועד להשיג מטרה בדרך עקיפה.

סיפורי האבות מלמדים גם על כוחה של התחבולה ביחסי אנוש. הדוגמה של יוסף היא כנראה המורכבת מכל התחבולות שבתורה: המהלך המתוחכם שבאמצעותו הביא יוסף את אביו ואת אחיו למימוש החלומות שנראו בלתי אפשריים בעת שנחלמו, ועוד פחות מכך, בעת שהושלך לבור הכלא בארץ מצרים. יש לתחבולות גם מחירים לא פשוטים. הצד המובס במלחמה או המפסיד במערכה הכלכלית, מוסיף טינה ואיבה, לא רק על עצם ההפסד, אלא גם על האופן שבו הושג. גם אחי יוסף לא התלהבו, לשון המעטה, מהמהלך של יוסף, אף על פי שידעו להכיר בצדקתו, להודות בחטאם, וליהנות מן התועלת שצמחה להם מעלייתו של האח האובד לתפקיד המשנה למלך מצרים. 

המורכבות הטעונה במילה "תחבולה" גורמת לנו להיזהר מלהשתמש בה. לא רק במילה, אלא גם בה עצמה. צריך לבדוק היטב כל אימת שמבקשים לפעול בדרך כזאת, אם המטרה מוצדקת, ואם אכן זהו האמצעי המועדף. צריך ללמוד כיצד לבצע תחבולות בתבונה, ובד בבד, ללמוד עד כמה הכלי הזה הוא מסוכן והפכפך, וכמה זהירות נחוצה לקראת ההחלטה להשתמש בו, בעת השימוש בו ובעת הטיפול בהשלכותיו, אחרי השימוש המוצלח בו. 

Volver al capítulo

נחמה ליולדת השבעה

"אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ באה בָּא שִׁמְשָׁהּ בְּעֹד יוֹמָם בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה וּשְׁאֵרִיתָם לַחֶרֶב אֶתֵּן לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם נְאֻם ה'" (ירמיהו ט"ו, ט)

 

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כו

אמר ירמיהו: כשהייתי עולה לירושלים נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר, (לבנשה) [לבושיה] שחורים ושערה סתור צועקת מבקשת מי ינחמנה, ואני צועק ומבקש מי ינחמני, קרבתי אצלה ודברתי עמה,
ואמרתי לה: אם אשה את דברי עמי ואם רוח את הסתלקי מלפני,
ענתה ואמרה לי: אינך מכירני? אני היא שהיו לי שבעה בנים, יצא אביהם למדינת הים, עד שאני עולה ובוכה עליו הרי שניבא ואמר לי נפל הבית על שבעה בנייך והרגם, איני יודע[ת] על מי אבכה ועל מי אסתור שעריי,
עניתי ואמרתי: אין אתה טובה מן (עמך) [אמי] ציון והיא עשויה מרעית לחיות השדה,
ענתה ואמרה לי: אני אמך ציון, אני היא אם השבעה, שכן כתב "אומללה יולדת השבעה" (ירמיה ט"ו, ט),
אמר לה ירמיה: דומה מכתך (למכת) [למכתו] של איוב
מאיוב נטלו בניו ובנותיו, וממך נטלו בנייך ובנותייך, מאיוב נטלתי כספו וזהבו, וממך נטלתי כספך וזהבך, לאיוב השלכתי לתוך האשפה, וליך עשיתי אשפה של זבל,
וכשם שחזרתי ונחמתי את איוב כך אני עתיד לחזור ולנחמך
לאיוב כפלתי בניו ובנותיו וליך אני עתיד לכפול בנייך ובנותייך, לאיוב כפלתי כספו וזהבו וליך אני עתיד לעשות כן, לאיוב נערתי מן אשפה ועליך הוא אומר "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים" (ישעיה נ"ב, ב),
בשר ודם בנה אותך, בשר ודם החריבך, אבל לעתיד לבא אני בונה אותך, שכן כתוב "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" (תהלים קמ"ז, ב),
אמן במהרה בימינו הקדוש ברוך הוא יקיים את המקרא שכתב עלינו "ופדויי ה' ישובון ובאו לציון ברינה וגו'" (ישעיה ל"ה, י). 

 

 

 

פסיקתא רבתי - פסיקתא [=פרק, פרשה] רבתי הוא מדרש אגדה המכיל דרשות למועדים ולהפטרות של שבתות מיוחדות בשנה. המדרש נערך במשך תקופה ארוכה וקיבל את גיבושו הסופי רק במאה התשיעית. הוא מכונה 'רבתי' על מנת להבדיל בינו ובין המדרש 'פסיקתא דרב כהנא'.(מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

אחרי השקיעה תבוא הזריחה

 

ירמיהו בפרקנו מנבא נבואה שאין אחריה תקומה -

"אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה, נָפְחָה נַפְשָׁהּ בָּא שִׁמְשָׁהּ, בְּעֹד יוֹמָם בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה. וּשְׁאֵרִיתָם לַחֶרֶב אֶתֵּן לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם" (ט).

אותה 'יולדת שבעה' תהא אשר תהא נפחה את נפשה, שמשה שקעה בטרם עת. מיד לאחר דימוי קשה זה מכה הנביא בפטיש - השארית שתישאר מהפורענות תינתן לחרב לפני האויבים.

האם הקיץ הקץ?

המעוף המדרשי רואה את הפסוק בתוך הקשר רחב בהרבה מהפרק שלנו. המרחב שבו נתון הפסוק הוא הטקסט המקראי כולו והפרספקטיבה ההסטורית. מנקודת המבט הזו, אנחנו מתבוננים בשקיעת השמש, אך יודעים שתבוא גם זריחה אחריה.

נקודת המוצא של המדרש שלפנינו הם הפסוקים המופיעים במסעו של יעקב לבית לבן ובחזרה. בדרכו לבית לבן נאמר "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (בראשית כ"ח, יא), בדרכו חזרה נאמר "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" (שם ל"ב, לב). כך אומר המדרש (בראשית רבה פרשה סח):

"כי בא השמש" (בראשית כ"ח, יא)... אותן שתי שעות שהשקיע לו הקדוש ברוך הוא בצאתו מבית אביו מתי החזירן לו? בחזירתו לבית אביו הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) "ויזרח לו השמש וגו'" (שם ל"ב, לב), 
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה סימן לבניך, מה את ביציאתך השקעתי לך גלגל חמה, בחזירתך החזרתי לך גלגל חמה,
כך בניך ביציאתם "אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה וגו'" (ירמיה ט"ו, ט), בחזירתן "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג', כ).

הביטוי "באה שמשה" המופיע בפרקנו מהדהד את הביטוי "בא השמש" המופיע בתיאור המסע של יעקב. בשני המקרים, מפרש המדרש, מדובר בשמש ששקעה בטרם זמנה. הזיקה שנוצרת בין הפסוקים מאפשרת לגאול את הפסוק בירמיהו. כפי ששקיעת החמה המוקדמת של יעקב נענתה בהמשך בזריחה מוקדמת - "ויזרח לו השמש", כך גם נבואת החורבן של ירמיהו אינה שקיעה תמידית, היא רק שקיעה אחת ברצף של שקיעות וזריחות.

אולי ירמיהו חש שאחרי החושך שמתגלה לו אין תקומה, אך המבט המדרשי מכיר את ההיסטוריה שלנו - גם אחרי החושך הגדול ביותר, מגיע השחר המאיר.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

משא הדורות או אחריות אישית?

 

דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. מקבילים בזמן, עומדים שניים מפרשני המציאות הגדולים שקמו לנו, האחד בתל אביב והשני בירושלים, ומה שרואה האחד לא רואה חברו. זה שבירושלים אומר: אנחנו עם היסטורי. תהליכים לוקחים זמן. היום אתה אוכל את מה שבישלו אבותיך, ואת מה שאתה מקלקל היום ייקח לנכדיך זמן לתקן; והתל-אביבי אומר, אנחנו חיים כאן ועכשיו. מה שעשו אבותינו הוא לא תירוץ וגם לא משקל על צווארנו. דור אינו אחראי למחדלי קודמיו. ולכל אחד משני אלה היו שומעי לקח, שהקשיבו והפנימו, ואחר כך גם באו וסיכמו והרחיבו ופירשו ולימדו לאור מה ששמעו את כל תולדות עמם.

ירמיהו, כמובן, הוא הירושלמי. "אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי... בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלָ‍ִם" (ב-ד). ירמיהו קורא את תולדות ישראל בטווח ארוך. תהליך ארוך של השחתה שהבשיל, ואי אפשר לתקן אותו במחי דור אחד. חטאות מנשה הביאו את ההשחתה לשיאיה, ומשם והלאה הדרך למטה סלולה. מה שיעשה אפילו מנשה עצמו כדי לתקן את מעשיו כבר לא יהיה רלוונטי. 

משמעות מעשי אנוש עמוקים ורחבים הרבה יותר משבכוחו לראות ושבכוחו אף לתקן. כתפיו של ירמיהו, כך צייר אותו מיכאלאנג'לו, שחוחות תחת משא השנים, שאין מהן מפלט. וברוחו כותב עורך ספר מלכים את סיכומה העגום של ממלכת יהודה: "וַיְדַבֵּר ה' בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר. יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו" (מלכים ב כא, י-יב). לא לחינם זיהו חז"ל את כותב ספר מלכים בירמיהו; אם לא הוא, בני אותו חוג ודאי.

ובמרחק אלפי קילומטרים משם, בתל אביב על נהר כבר, עומד באותן השנים יחזקאל, ורועם: איש בחטאו. "בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה" (יחזקאל י"ח, כ), ויכול אדם לשוב בתשובה בימיו שלו, והחטא יבוטל. לפיכך לא מנשה אשם בחורבן, אלא בני יהודה של הדור ההוא עצמם. איש לא יוכל להתחבא מאחורי גבו של אחר ולטעון שאיננו אחראי; "וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכָל אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלוהים חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ". (יחזקאל י"ז, יח-יט). 

אל תתחבא מאחורי גבו של מנשה, צדקיהו. עיוורונך המדיני, ויותר מזה – הפרת התחייבויותיך כמלך יהודה, הם חילול ה', ועליהם תחרב הארץ. וכנגדו עונה כהד מחבר דברי הימים, שמשבי ציון היה ומשומעי לקחו של יחזקאל, ושלא ויתר על הבאת סיפור חזרתו בתשובה של מנשה שמחבר מלכים התעלם ממנו, ב"בן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי ה'. וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ וַיְאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ מִשּׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב ל"ו, יא-יג). איש בחטאו, אבל גם יותר מזה: אל תתקרבן, אל תרחם על עצמך. בכוחך לקום ולשנות.

ירושלים הבנויה על הסלע צודקת, ואסור להקל ראש במשמעויות של עומק ההיסטוריה ומשא הדורות. ותל אביב הבנויה על החול גם היא צודקת, שכך אי אפשר לבנות שום דבר חדש. והתנ"ך הבנוי על הנייר צודק מכולם, שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שבי קשה מכולם

 

אחת אחת מונה ירמיהו את גזירות החורבן הבבלי הקרב: מוות, חרב, רעב, שבי (ב). הגמרא לימדתנו שירמיהו מונה את האסונות מן הקל אל הכבד: "חרב קשה ממוות... רעב קשה מחרב... שבי קשה מכולם" (בבא בתרא ח, ע"ב). זה קצת מוזר: כיצד משהו יכול להיות מר ממוות? הרי אפשר להוציא ממסגר אסיר, אבל את המתים איש כבר לא ישיב מבור תחתית אפל.

האלף השלישי, רווי קבוצות הווטסאפ ותוכניות הריאליטי, הביא אתו הסבר חדש לתובנה ישנה. פיגועי החטיפה, ז'אנר טרוריסטי שמצוי בפריחה הדרגתית מאז שנות השבעים, עושה שימוש בערכיה של החברה המערבית - נגדה. זהו השילוב בין ערך קדושת החיים, התפוצה האדירה של סיפורים עם רגש, ובעיקר ההתעקשות המודרנית שהכל נתון לשליטתנו.

רצח הוא אירוע אכזרי אך נקודתי, שרושמו מתעמעם ונשטף תחת זרם האירועים. חטיפה, בניגוד לו, היא פיגוע שמסרב להסתיים. החוטפים מעלים הפקת תיאטרון שטנית, וממשלתו של החטוף מלוהקת בעל כורחה לתפקיד הראשי, זו שבידיה לכאורה ההחלטה על חייו של החטוף. זו היא שאשמה אם לא שחררה תמורתו מחבלים או שילמה כופר; זו היא שעל ידיה יותז חלילה דמו של החטוף. זו היא שצריכה לעמוד על הבמה, אקדח לראשה, ולקרוא את הטקסט: "להיות, או לא להיות".

נוהל חניבעל, או לפחות הפרשנות הרווחת שניתנה לו, מהווה הפנמה של קביעת חז"ל: שבי עשוי להיות גרוע ממוות, ולכן ניתן לעתים למנוע שבי גם במחיר מוות. הסיבה היא, שאירועי חטיפה כואבים אך טקטיים, כבר הובילו מדינות לתגובות אסטרטגיות גרועות: שחרור סיטוני של מחבלים שגרר גל רצח מחודש, הרס המוני של ערי אויב שהעולם סירב לקבל, ומאות שעות דיונים מזמנו היקר של המנהיג, זמן שהוא משאב לאומי.

"אין שמחה כהתרת ספקות", כתבו חז"ל, והשבי הוא הגדול שבספקות: חי, או מת? פצוע, או בריא? יחזור במהרה או לא ישוב לעולם?

ב-18 הימים הנוראים שבין חטיפת שלושת הנערים למציאת גופותיהם, לפני שנתיים, התנגן ממקלטי הרדיו השיר "האם השלישית" שכתב נתן אלתרמן שבעים שנה קודם לכן. גם הוא חשב שסבלה של האם השלישית, אם הנעדר, נורא אפילו מזה של אמהות ההרוגים:

והאם השלישית בעיניה תועה:
"לא היה לי יקר כמוהו
איכה אבך לקראתו ואינני רואה,
אינני יודעת איפה הוא"

אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה
ואולי עוד לא נח, ואולי...
הוא מודד בנשיקות, כנזיר משולח
את נתיב עולמך, א-לוהי.

מתוך: נתן אלתרמן, "אמהות שרות". © כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם 


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

העם שאהבו לנוע

 

בתשובת ה' לתפילתו של ירמיהו על הבצורת הוא אומר:

"כּה אָמַר ה' לָעָם הַזֶּה כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ
רַגְלֵיהֶם לא חָשָׂכוּ
וה' לא רָצָם
עַתָּה יִזְכּר עֲונָם וְיִפְקד חַטּאתָם" (י)

דברי ה' מתייחסים לא למעשה, אלא לסיבה: "כן אהבו לנוע - רגליהם לא חשכו". הטענה אינה רק על הליכתם לעבוד אלוהים אחרים, אלא על כך שהם אוהבים לעשות זאת.

טענות על העם האוהב לחטוא, קימות בפי ירמיהו בפסוקים רבים:

"הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר וְהַכּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם
וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה תַּעֲשוּ לְאַחֲרִיתָהּ" (ה', לא)

"בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' ויצִיאוּ אֶת עַצְמות מַלְכֵי יְהוּדָה...
וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכל צְבָא הַשָּׁמַיִם
אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם..." (ח', א-ב) 

ובאופן יותר חריף אומר ירמיהו:

"מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה..." (ב', לג)

"... וַתּאמְרִי נואָשׁ לוא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ" (שם, כה)

האהבה לחטוא מופיעה כאן כמרכיב חזק יותר מן החטא עצמו. הטענה נגד העם היא כי הם אוהבים לנוע, עד כדי כך שאת רגליהם לא חסכו. הם מוכנים לכתת רגליהם, אין הם חסים על רגליהם הניגפות בדרך, ובלבד שיוכלו לנוע לאלוהים אחרים.

מה משמעות האהבה ומדוע כל כך זועם ה' על האהבה, עוד יותר מאשר על החטא עצמו?

כדי להבין עניין זה ניזכר ברעיון של פילוסוף מופלא, שאינו ידוע די. כוונתי לרבי חסדאי קרשקש, שחי בספרד בתחילת המאה ה- 15. הוא היה רבו של רבי יוסף אלבו, וחיבר ספר פילוסופי בשם "אור ה'". חסרונו העיקרי של ספר זה הוא שהוא עמוק מאוד וקשה, ואין מגיעים אליו. הרעיונות שרבי חסדאי מסביר בקשר עם האהבה הם אלה:

נשאל את עצמנו שאלה פשוטה: אדם עובד עבודה זרה מפני שחונך לעבוד אותה. או אדם גונב מפני שחונך לגנוב. או אדם עושה מעשה צדקה מפני שחונך לעשות צדקה. היכן חלקו של העושה בתוך כלל פעולותיו? מתי יכול אני לומר עד כאן עשה האיש בגלל חינוך שקיבל. מכאן והלאה, הוא עושה בגלל אישיותו הטובה, בגלל נטייתו לעזור, בגלל נטייתו להיות סדיסט, בגלל רצונו העצמי. אנו מבחינים מיד כי יש צורך למצוא במכלול מעשיו של אדם משהו המיוחד לו, משהו שהוא תרם למעשה, לא חינוכו, לא הרגליו, לא החברה המצפה ממנו לעשות זאת.

המשהו הזה הוא האהבה לעשות את הדברים. אדם יכול לעבוד עבודה זרה כמי שכפאו שד. הוא חונך כך. החברה כולה עובדת עבודה זרה. אין הוא מכיר דרך אחרת. אבל אדם זה שונה תכלית שינוי מאדם העובד מאהבה, מזה שאינו חוסך את רגליו בהליכתו לעבוד עבודה זרה, מאדם המחפש את אהבתה של הזרה, של פולחן זר ומוזר.

ועל כן טענתו של ה' לירמיהו היא זו "כן אהבו לנוע - רגליהם לא חשכו". אם הם אוהבים לנוע ולעבוד עבודה זרה, למרות הקושי והכאב הכרוכים בכך - "אל תתפלל בעד העם הזה לטובה" (יא).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת 

Volver al capítulo

הסימן לנביא אמת

 

מכל הנביאים, ירמיהו הוא המרבה ביותר להתמודד עם תופעת נביאי השקר. בכל כמה פרקים הוא חוזר אל התופעה המטרידה הזו, ובפרק כ"ג יש ריכוז נבואות ותשובות על התופעה.

אפשר שהנבואה על נביאי השקר בפרקנו מצוטטת גם שם – "וְאָנֹכִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם ה'" (כ"ג, לב), בשינוי קל – שם יש תוספת המאפשרת להבחין בין השקרן לדובר האמת: "והועיל לא יועילו לעם הזה". מלבד זאת מוסיף שם ירמיהו סימנים אחרים – הם מנאפים, הם "לוקחים את לשונם", הם אינם מתפללים בעד העם.

אף אחד מהסימנים האלה לא באמת עוזר להבחין בין נביא אמת לנביא שקר. יש נביאי שקר שאינם מנאפים, לנאום - כולם נואמים, ומי נשלח ומי לא נשלח - רק הנביא יודע. ירמיהו עצמו, כשעמד לפני נביא שקר כזה בפרק כ"ח, לא ידע לומר לו בוודאות שהוא משקר, איחל לו שנבואתו (המנחמת) תתגשם, ורק לאחר נבואה נוספת ומפורשת מאת ה', שב אליו ואמר לו "שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר" (כ"ח, טו).

בצורה מאד אופיינית, הכינוי "נביא שקר" נעדר מהספר ולמעשה מהמקרא כולו; במיוחד בפרק ההוא נקראים שני האישים, ירמיה וחנניה, בשם "הנביא", ללא כל אפליה ביניהם. יש נביאים, ומהם יש שמשקרים, אבל אין באמת דרך להבחין ביניהם. המבחן שהתורה עצמה כותבת, "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'" (דברים י"ח, כב), הוא מבחן שיעיל רק למפרע.

אכן, אין קריטריון פנימי. תופעת הנבואה עצמה ימיה כימי קדם, נביאים היו מאז ומתמיד בכל העולם העתיק, במיוחד ליד מקדשים, וגם בישראל היו נביאים של אמת (אפילו ירמיהו עצמו) שניבאו שלום ונחמה. בסופו של דבר, אומר ירמיהו, יש רק קריטריון אחד, שצוטט לעיל מפרק כ"ג: האם הם מועילים לעם? האם כתוצאה מדבריהם אנשים מיטיבים את דרכיהם? אם לא, הרי זה נביא שקר. ככה, חד וחלק.

ואם תאמרו: אם כך, לשם מה צריך נביא? יאמר ירמיהו: אמת. לא צריך. הנביא אינו אלא מראה, מלוטשת וחסרת פניות, אמת טהורה, הזועקת אל פרצופו של אדם. אבל ברוב הפעמים לא נוח לאדם להסתכל בה. ואז, שום דבר כבר לא יעזור. "כֹּה אָמַר ה' לָעָם הַזֶּה כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ רַגְלֵיהֶם לֹא חָשָׂכוּ" (י"ד, י) וכשאדם – וגם עם - אוהב את השקר, דינו נגזר.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

פרשת ויחי - פרשה סתומה

 

לפני מותו קורא יעקב אבינו לכל בניו ומברך כל אחד מהם בברכה המיוחדת לו: "איש אשר כברכתו בירך אותם" (מ"ט, כח) כל אחד לפי אופיו וכישרונותיו. עם ישראל מורכב משנים עשר שבטים ורק ביחד הם מהווים יחידה אחת מושלמת.

פרשה זו סתומה. ביקש יעקב לגלות לבניו את אחרית הימים ונסתרה ממנו הנבואה (רש"י).

מהי פרשה סתומה?

כידוע אין בספרי תורה חלוקה לפרקים ופסוקים. החלוקה שנמצאת היום בתנ"כים נעשתה על ידי הנוצרים.

הצורה בה מתחלקים העניינים השונים בתורה היא בצורת הרווחים בין עניין לעניין.

ישנם שלשה סוגי רווחים:

בין חומש לחומש - ארבע שורות שלימות ריקות.
בין עניין אחד לעניין אחר לחלוטין - השארת רווח עד סוף השורה. פרשה פתוחה.
בין שני עניינים שקיים ביניהם קשר רופף - השארת רווח ברוחב שאפשר לכתוב תשע אותיות והתחלת העניין הבא באותה שורה. פרשה סתומה.

מתקנת עזרא הסופר כל פרשה של קריאת התורה מתחילה בפרשה פתוחה או סתומה. יוצאת דופן היא תחילת פרשת ויחי שבינה ובין הפרשה הקודמת יש רווח של אות אחת בלבד:

והחכמים נתנו הסבר לכך כשסיפרו לנו שיעקב רצה לגלות את העתיד לבניו והקב"ה מנע ממנו. ורמז לכך נמצא בצורת הרווח המועט בין סוף פרשת ויגש לתחילת פרשת ויחי.

 

באדיבות מכון אות

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.