בתשובת ה' לתפילתו של ירמיהו על הבצורת הוא אומר:
"כּה אָמַר ה' לָעָם הַזֶּה כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ
רַגְלֵיהֶם לא חָשָׂכוּ
וה' לא רָצָם
עַתָּה יִזְכּר עֲונָם וְיִפְקד חַטּאתָם" (י)
דברי ה' מתייחסים לא למעשה, אלא לסיבה: "כן אהבו לנוע - רגליהם לא חשכו". הטענה אינה רק על הליכתם לעבוד אלוהים אחרים, אלא על כך שהם אוהבים לעשות זאת.
טענות על העם האוהב לחטוא, קימות בפי ירמיהו בפסוקים רבים:
"הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר וְהַכּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם
וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה תַּעֲשוּ לְאַחֲרִיתָהּ" (ה', לא)
"בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' ויצִיאוּ אֶת עַצְמות מַלְכֵי יְהוּדָה...
וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכל צְבָא הַשָּׁמַיִם
אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם..." (ח', א-ב)
ובאופן יותר חריף אומר ירמיהו:
"מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה..." (ב', לג)
"... וַתּאמְרִי נואָשׁ לוא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ" (שם, כה)
האהבה לחטוא מופיעה כאן כמרכיב חזק יותר מן החטא עצמו. הטענה נגד העם היא כי הם אוהבים לנוע, עד כדי כך שאת רגליהם לא חסכו. הם מוכנים לכתת רגליהם, אין הם חסים על רגליהם הניגפות בדרך, ובלבד שיוכלו לנוע לאלוהים אחרים.
מה משמעות האהבה ומדוע כל כך זועם ה' על האהבה, עוד יותר מאשר על החטא עצמו?
כדי להבין עניין זה ניזכר ברעיון של פילוסוף מופלא, שאינו ידוע די. כוונתי לרבי חסדאי קרשקש, שחי בספרד בתחילת המאה ה- 15. הוא היה רבו של רבי יוסף אלבו, וחיבר ספר פילוסופי בשם "אור ה'". חסרונו העיקרי של ספר זה הוא שהוא עמוק מאוד וקשה, ואין מגיעים אליו. הרעיונות שרבי חסדאי מסביר בקשר עם האהבה הם אלה:
נשאל את עצמנו שאלה פשוטה: אדם עובד עבודה זרה מפני שחונך לעבוד אותה. או אדם גונב מפני שחונך לגנוב. או אדם עושה מעשה צדקה מפני שחונך לעשות צדקה. היכן חלקו של העושה בתוך כלל פעולותיו? מתי יכול אני לומר עד כאן עשה האיש בגלל חינוך שקיבל. מכאן והלאה, הוא עושה בגלל אישיותו הטובה, בגלל נטייתו לעזור, בגלל נטייתו להיות סדיסט, בגלל רצונו העצמי. אנו מבחינים מיד כי יש צורך למצוא במכלול מעשיו של אדם משהו המיוחד לו, משהו שהוא תרם למעשה, לא חינוכו, לא הרגליו, לא החברה המצפה ממנו לעשות זאת.
המשהו הזה הוא האהבה לעשות את הדברים. אדם יכול לעבוד עבודה זרה כמי שכפאו שד. הוא חונך כך. החברה כולה עובדת עבודה זרה. אין הוא מכיר דרך אחרת. אבל אדם זה שונה תכלית שינוי מאדם העובד מאהבה, מזה שאינו חוסך את רגליו בהליכתו לעבוד עבודה זרה, מאדם המחפש את אהבתה של הזרה, של פולחן זר ומוזר.
ועל כן טענתו של ה' לירמיהו היא זו "כן אהבו לנוע - רגליהם לא חשכו". אם הם אוהבים לנוע ולעבוד עבודה זרה, למרות הקושי והכאב הכרוכים בכך - "אל תתפלל בעד העם הזה לטובה" (יא).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת
