תקציר ירמיהו פרק ב'

בעבר – ימי הנעורים (א-ג)

הפרק פותח בתיאור היחסים בין ה' וישראל כזוג אוהבים. ה' מצהיר שהוא זוכר את האמונה של עם ישראל בימי המדבר, בהם העם הלך אחריו: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ב).

בהווה - עזיבת ה' וכפיות טובה (ד-לז)

קשה לחלק לפסקאות נבואה ארוכה ומפותלת זאת, אך ניתן לסכם שהנבואה דנה בתהליך מרכזי אחד: עזיבת עם ישראל את ה' כסמל לכפיות הטובה של עם ישראל, והזמנת הפורענות בעקבות זאת. הנבואה כוללת שמונה שאלות רטוריות שמטרתן להדהד את כפיות הטובה של עם ישראל ועזיבתם את ה':

"מַה־מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?" (ה).

"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים?" (יא).

"הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם־יְלִיד בַּיִת הוּא? מַדּוּעַ הָיָה לָבַז?" (יד).

"אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי? רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית!" (כג).

"לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי? כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם־ה'!" (כט).

"הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה? מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא־נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ?" (לא).

"מַה־תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה? לָכֵן גַּם אֶת־הָרָעוֹת למדתי (לִמַּדְתְּ) אֶת־דְּרָכָיִךְ!" (לג).

"מַה־תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת־דַּרְכֵּךְ? גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִׁי כַּאֲשֶׁר־בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר!" (לו).

ניתן לשרטט באופן כללי את מהלך הנבואה על פי השאלות הרטוריות המשובצות בה. ה' מאשים את אבותיהם של השומעים שהתרחקו ממנו ובחרו לעבוד אלהים אחרים. לאחר מכן הוא תוהה כיצד ייתכן שעם מחליף את א-להיו האמיתיים באלהי שקר? השאלה השלישית מתייחסת לפורענות שתגיע לעם ישראל – היה לבז, כלומר קיבל פורענות, ואף אחד לא דאג לו – לא משום שהוא עבד, אלא בגלל חטאיו. עניין זה מוביל לשאלה הרטורית הבאה בה ישראל מתכחשים לחטאיהם, וה' מוכיח אותם "רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית". בעקבות זאת מופיעה השאלה הבאה בה ה' תוהה מדוע ישראל "רבים" (=פונים אל ה' בדרך של משפט) בזמן הפורענות שהרי "כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי" (כט).

שלוש השאלות האחרונות חוזרות על התהליך המרכזי המוצג בנבואה: ה' תוהה מדוע עם ישראל עזב אותו "מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא־נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ", ומבהיר שאין עניין לישראל למצוא חן בעיני עמים אחרים, שהרי בקרוב הוא ילמד את ה"רעות", והכוונה לפורענות. השאלה האחרונה חוזרת על אותה נקודה לפיה אין סיבה לבקש עזרה ממצרים, מכיוון ש"גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִׁי כַּאֲשֶׁר־בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר".

 
Volver al capítulo

נקמה אלוקית

 

פרקי הגאולה של ישעיהו מציגים לפנינו מסכת רב-גונית של גאולות מסוגים שונים. פרק ס"א עסק בגאולת העם ויציאתו משבי ואסורים להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. פרק ס"ב עסק בגאולת ציון וירושלים, העיר והארץ. פרק ס"ג עוסק בנקמה.

השרש "שלם" בנטיותיו השונות חוזר בספר ישעיהו פעמים רבות לאין ערוך מן השרש "נקם". בעידן המודרני, שבו ערך השלום מתנשא בראש סולם הערכים, לפחות אצל חלק מסוים ומשמעותי של מובילי התרבות בעולם, קשה לעכל את רעיון הנקמה. יש לזכור, שגם בעולמם של נביאי ישראל וגם בעולמם של חז"ל, השלום תפס מקום חשוב לאין ערוך מן הנקמה. אך אף על פי שחז"ל קבעו שגדול השלום שכל הברכות חותמות בו, והוא שמו של הקב"ה, הם גם לימדו שגדולה נקמה שניתנה בין שני שמות: "א-ל נקמות ה'" (ברכות ל"ג א). אלא שהם גם צמצמו וקבעו שהיא טובה ורצויה רק בגבולות מוגדרים.

תיאור אלקי הנקמות בפרק ס"ג מוחשי וצבעוני מאד: הוא מגיע מאדום, בבגדים אדומים מדם (א-ב), כבגדיו של מי ששב מדריכת ענבים בגת. הוא רומס ודורך, (ג), מכה בזרוע, מבוסס ודורס על העמים, באפו ובחמתו. (ה-ו). אין ספק שבעיני הנביא הגאולה כרוכה בנקמה (ד).

כנגד החמה השפוכה על רשעי העולם, חלקו השני של הפרק, פותח בחסד ורחמים על עם ישראל, בניו של ה' (ז-ט). אך גם פרק החסד והרחמים מכיל הצדקה לנקמה המופעלת כלפי הגויים, באשר הם עשו לישראל את אשר יעשה ה' לגויים בעת הנקם (יח).

לפלא הוא, שאין בקריאת הנקמה שבפרק זה, וגם במקומות אחרים, שום הבעת רצון של עם ישראל ליטול חלק בעשיה. לא מוכרזת מלחמה על הגויים, לא בגדיהם של ישראל יאדימו מדם חללי האויב, לא לוחמיו של מלך המשיח יבוססו בדם ולא סוסיהם ירמסו את חיילי האויב. הנקמה כולה מסורה בידיו של הקדוש ברוך הוא. ישנה ציפיה לראות במפלתם של רשעים, יש תקוה לכך שהסדר הטבעי והנורמלי של צדיק וטוב לו, רשע ורע לו יתממש. האמונה בטוב, בצדק ובחסד האלקי מבקשת לראות בעיניים ובחוש ממש שמשפט הצדק נעשה ומי שראוי לכך בא על עונשו. אבל המשימה הזאת נתונה בידי מלכו של עולם, נתונה בין שני שמות, ומופקעת לחלוטין מן האחריות המעשית של האדם. 

Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק א'

שאלת התיארוך של הנבואות בספר ירמיהו היא בדרך כלל מורכבת, לאור העובדה שבהרבה מהנבואות אין כותרת המבהירה את ההקשר ההיסטורי של הנבואה. במסגרת התקצירים לא נוכל להתייחס לשאלות הנוגעות לזמן הנבואות כך שבדרך כלל תוצג עמדה מרכזית אחת. דיונים רחבים יותר העוסקים בכך ניתן למצוא בקצרים האחרים או במאמרים ובשיעורים על אותו הפרק.

פתיחה לספר (א-ג)

הספר נפתח בתיאור מסגרת הזמן והמקום שבהם הנביא פעל. ירמיהו בן חלקיהו היה כהן שגר בענתות, דרומית לירושלים. כפי שמובא בפתיחה הוא ניבא בימי יאשיהו, יהויקים וצדקיהו, שבשנת 11 למלכותו נחרבה ירושלים. יהואחז ויהויכין לא נזכרים בכותרת הספר, אולי מכיוון שהם מלכו רק שלושה חודשים.

הקדשת הנביא (ד-ט)

הנבואה הראשונה בספר היא נבואת ההקדשה של ירמיהו לנביא. ה' בישר לנביא שהוא הוקדש לנבואה עוד לפני שנולד "וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ  נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (ה). ירמיהו סירב לקבל את התפקיד בטענה שהוא עדיין נער ו"הִנֵּה לֹא־יָדַעְתִּי דַּבֵּר" (ו). ה' מעודד ומחזק את הנביא לא לפחד, וגם מבשר לו על מהות התפקיד שלו "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל־הַגּוֹיִם וְעַל־הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (י).

שתי מראות ופירושם (יא-יט)

לאחר הקדשת הנביא, ה' מציג לנביא שני מראות ושואל אותו "מָה־אַתָּה רֹאֶה"? המראה הראשון שמוצג לנביא הוא מקל שקד, וההסבר לראיית מקל השקד הוא "כִּי־שֹׁקֵד אֲנִי עַל־דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" (יב). לאחר מכן שוב ה' שואל את הנביא מה הוא רואה וירמיהו עונה "סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה" (יג), ושוב גם כאן ה' מסביר את פשר המראה "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ... כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל־מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל־חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל־עָרֵי יְהוּדָה" (יד-טו). במקביל להכרזה על הפורענות שתהיה בירושלים, ה' מבטיח לנביא שיגן עליו "וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא־יוּכְלוּ לָךְ כִּי־אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ" (יט).

Volver al capítulo

בין גאולת העם לגאולת הארץ

 

לשונות הגאולה של פרק ס"א התייחסו בעיקר לעם ישראל: ענוים, נשברי לב, שבויים ואסורים (ס"א, א). אבלי ציון (ג) יהפכו להיות כהני ה' (ו), ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים, כי הם זרע ברך ה' (ט).

לא כן לשונות הגאולה של פרק ס"ב. אלו אינן מתייחסות כמעט לעם, אלא לציון וירושלים. "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט". (א), "וראו גוים צדקך ... וקרא לך שם חדש" (ב), והיית עטרת תפארת ביד ה' (ג), "לא יאמר לך עוד עזובה" (ד) "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". העם מופיע כאן רק בזיקה אל העיר: "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך" – העם השב אל הארץ כאיש הפוקד את האשה העזובה. תפקידו של העם להגן על ירושלים: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם" (ו). אפילו סילוק הגויים ונתינת הדגן והתירוש לעם ישראל, אינם נחשבים כברכה לעם ישראל אלא כטובתה של הארץ, ציון וירושלים, שדגנה לא ייאכל עוד על ידי אויבים ותירושה לא יישתה עוד על ידי נכרים. (ח).

עד עצם היום הזה משמשות שתי הלשונות של הגאולה בערבוביה, זו לצד זו, ולעתים הן גם מתנגשות זו בזו. איזו גאולה היא עיקר? גאולת העם או גאולת הארץ? בפשטות יש שילוב מבורך בין השניים, כמו בהמנון המדינה, "עין לציון צופיה... להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". אולם למעשה, קיים הבדל במיקוד בין שתי התודעות הללו, והן עשויות גם לפרנס מחלוקות נוקבות, פוליטיות ואידיאולוגיות, על סדר הקדימות, הקצאת משאבים, וההתייחסות הערכית למתרחש בארץ ישראל בדורות האחרונים.

העמדתם של שתי נבואות ישעיהו צמודות זו לזו, נבואת העם ונבואת ציון,  מחייבת להודות שאין כאן שתי שיטות חלוקות ומנוגדות, אלא שתי נקודות מבט שהן בבחינת "אלו ואלו דברי אלקים חיים". אכן, למדנו מבת הקול שיצאה ביבנה, שגם כאשר אלו ואלו דברי אלקים חיים, יכולה המחלוקת של בית שמאי ובית הלל להתקיים במשך שנים רבות ולכלול מאות פרטים של מחלוקות בכל מרחבי התורה. אך ההכרה בכך ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים" מחייבת לכבד את בעלי הדעה האחרת ולנהוג כבוד ושלום אלו באלו.

Volver al capítulo

הקרבת הבנים למולך - האומנם?

 

תקופתו של מנשה היא אחת התקופות בתולדות ימי המלוכה שבהם נזכר פולחן העברת הבנים או שריפתם. בדרך כלל ננקט המונח 'מולך' בהקשר זה, ופה בא במקומו השם 'בעל'; במקומות אחרים מופיעים אלים אחרים – מישע מלך מואב מקריב את בנו, מן הסתם לכמוש (מלכים ב ג', כז), הספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך (מלכים ב י"ז, לא), ומירמיהו פרק ז' אפשר להבין שהיו שהקריבו כך בנים לשם א-לוהי ישראל: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ז', לא), כלומר שהמקריבים דימו שכך ציווה ה'. בעקבות כך נחלקו חוקרים בדבר זהות האל, ואולי כלל לא מדובר באל אחד ספציפי, אלא בסוג של קרבן שנקרא כך.

עד היום נחלקות הדעות מה בדיוק כלל הפולחן הזה. האם דברים כפשוטם ואנשים אכן שרפו את בניהם שלהם כקרבן, והאם עשו כך דרך קבע או רק בעתות צרה; או האם מדובר רק בפולחן סמלי, של העברת הבן במסלול אש (המקרא נוקט במקומות רבים את הפועל 'להעביר' בהקשר הזה תחת 'לשרוף' או 'להקריב'). המחלוקת חוצה תקופות וגישות, גם בין הפרשנים הקלאסיים וגם בין החוקרים המודרניים.

בעולם העתיק ידועה היתה קרתגו, עיר האימפריה שבצפון אפריקה, למן המאה השמינית לפנה"ס, כמקום שבו נהגו קרבנות אדם כאלה, בשריפת ילדים קטנים על פסל מתכת. מכיון שכל העדויות הכתובות על הדבר, באו מעטם של סופרים הלניסטיים רומיים, מאויביה המרים של קרתגו, פירשו רבים את דבריהם כהשמצות פוליטיות שנועדו להשחיר את פניהם של הברברים האלה, שאיימו על רומא עצמה (ברבות הימים הפך גם שמו של המצביא המזהיר שלהם, חניבעל, לשם נרדף לאוכל אדם – 'קניבל'). קרתגו נוסדה בידי כנענים, ומכאן שמנהג זה הוא מנהג כנעני שנהג באזורנו.

בחפירות בקרתגו נמצא מתחם גדול של קבורה, ובו אלפים רבים של כדי קבורת אפר. שרידי העצמות כללו שרידים של אלפי ילדים קטנים, מבני חודשים אחדים ועד גיל ארבע, כולם שרופים באש. מעל הכדים הוצבו מצבות, ובהן כתובות מטיפוס אחיד: "אשר נדר פלוני בן פלוני למלקרת / לבעל חמון / לרבת לתנית פני בעל, כי שמע קולו וברכו". הכותבים ההלניסטיים צדקו: הילדים, למרבה הזועה, אכן היו קרבן, ולא רק קרבן שהוקרב כדי לבקש הצלה לעתיד כקרבנו של מישע, אלא כמילוי הבטחה ונדר לאל. ממספר הילדים מסתבר שהפולחן היה נפוץ למדי ולא הוגבל רק לעתות צרה, אם כי מסתבר שבעתות צרה גדל מספר המוקרבים.

איזה מין עולם רגשי היה עולמם של אלה שרצחו במו ידיהם את בניהם כאקט דתי? איך יכול היה פולחן נורא שכזה להחזיק מעמד במשך תקופות ארוכות כל כך? האם היה בעניין זה הבדל בין האימהות לאבות? בישראל, ככל הנראה, הפולחן לא היה מאוד נפוץ. הנביאים מקדישים הרבה יותר תשומת לב לקרבנות רגילים לעבודה זרה, ואילו היה עניין זה עניין שגרתי דומה שהיה תופס מקום רב יותר מאשר האזכורים המפוזרים במקרא. האם ניתן להסיק מכאן דוקא על אימוצו בידי האריסטוקרטיה? ומה נוכל ללמוד מזה על עולמם של בני החברה הגבוהה, ששאיפת ההידמות לחברה הגבוהה בת זמנם העבירה אותם אפילו על רגשותיהם ההוריים?

מסתבר שלא רק רגש דתי מצליח להאפיל על רגשות אנושיים פשוטים ולעקר אותם, אלא גם אופנות חברתיות והבון-טון השולט עשויים להשחית בני אדם עד העצם, עד אובדן צלם אנוש.

לצפיה בסרטון של מכון מגלי"ם על פולחן המולך


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

What can we learn from a special "Vav"?

 

 The Children of Israel in Egypt develop quite rapidly, both demographically and economically. A new Pharoh rules over Egypt who, fearful of a rebellion, enslaves the growing and threatening minority. Moses, raised by Pharoh's daughter in the palace, goes out to see the suffering of his brethren. He sees an .Egyptian beating a Hebrew slave and he kills the Egyptian and buries him in the sand.

The Midrash tells us that Moses killed the Egyptian not through a physical act but rather by uttering the ineffable name of G-d. This Midrash is based on the fact that the letter "vav" in the word "vayach" (and he hit) is extended both on the top and on the bottom of the letter.

"And he hit the Egyptian"- the stretched "vav" is as if the text would have said: G-d hit the Egyptian (Rabbi Elazar ben Rabbi Moshe the Darshan, Munich manuscript 212).

In certain Torah scrolls this letter "vav" was bent at the bottom and the proofreader erased this addition to the letter.

A Torah with unusual letters is kosher even though today it is no longer customary to write such letters.

Courtesy of Machon Ot

Volver al capítulo

מה רומזת ו' מיוחדת?

 

בני ישראל הנמצאים במצרים מתפתחים מאד הן במספר האנשים והן מבחינה כלכלית. עד שקם מלך חדש שמורה לשעבד את העם כדי שלא ימרוד.

משה שנולד ונילקח לבית פרעה יוצא לראות בסבלות אחיו כאשר הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי הוא מכה את המצרי והורג אותו.

במדרש מובא שמשה קלל את המצרי בשם ה'. למדרש זה רומזת האות ו' במילה "ויך את המצרי" הכתובה בתוספת למעלה ולמטה:

"ויך את המצרי – ו' משוכה למעלה ולמטה, רמז כאילו אומר: הקב"ה הוא הכה את המצרי ולכך מרמז על ו' ואמרו חכמים בשם הרגו ולכך מרמז למעלה.(רבי אלעזר בן רבי משה הדרשן בכתב יד מינכן 212)

בספרי תורה מסוימים האות ו' נכתבה עם עיקום למטה והמגיה מחק את התוספת המעוקמת.

ספר תורה עם אותיות כאילו משונות כשר לקריאה בציבור על אף שבימינו לא נהוג לכתוב כך.

 

באדיבות מכון אות

Volver al capítulo

הנפילות הן חלק מהחיים

 

"הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ו) - מכריז ירמיהו. הדימוי ליוצר וחומר נועד כאן להדגיש את השליטה הטוטאלית, האלסטיות הרבה של עם ישראל ביד אלוקים. היוצר יכול לעשות בחומר כרצונו.

היבט אחר של יחסי יוצר-חומר מדגיש ישעיהו - "וְעַתָּה ה' אָבִינוּ אָתָּה אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ. אַל תִּקְצֹף ה' עַד מְאֹד" (ישעיהו ס"ד, ז-ח). אנחנו החומר ואתה יוצרנו, אומר ישעיהו, ועל כן עליך לנהוג בנו בחמלה כדרכו של היוצר לחבב את יצירתו.

המדרש הבא מחבר את שני ההיבטים להיבט נוסף. המדרש (שמות רבה פרשה מו) מתייחס לנקודה שבה היה העם לאחר חטא העגל:

""ועתה ה' אבינו אתה אנחנו החומר ואתה יוצרנו" (ישעיהו ס"ד, ז)

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: עכשיו אני אביכם? כשראיתם עצמכם בצרה קראתם אותי אבינו?

אמרו לו: הן.…

מהו "אנחנו החומר ואתה יוצרנו"?

אמרו ישראל: רבון העולם אתה הכתבת לנו "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל" (ירמיה י"ח, ו)...

בא וראה היוצר הזה, אם יעשה חבית ויניח בה צרור, כיון שיוצאה מן הכבשן אם יתן אדם בה משקה מנטפת היא ממקום הצרור ומאבדת את המשקה שבתוכה, מי גרם לחבית לנטף ולאבד מה שבתוכה? היוצר שהניח בו את הצרור!

כך אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולם בראת בנו יצר הרע מנעורינו..."

לפי הדרשה הזו, העובדה שאלוקים הוא היוצר ואנחנו החומר הופכת את אלוקים לאחראי ומסירה מעלינו במידה מסוימת אחריות. המדרש מביא משל ליוצר שיצר חבית ולא הקפיד מספיק (נותר שם צרור - אבן) ועל כן החבית מטפטפת. על מי האחריות? כמובן על היוצר. אלוקים ברא את האדם 'דפוק', יש בו יצר הרע, ועל כן האחריות היא עליו.

יש משהו כמעט נהיליסטי באמירה הזו. לא האדם אחראי לחטאיו אלא בוראו. אך עד רמה מסוימת יש משהו בריא מאוד בנקודת המבט הזו. ההכרה בכך שחטאינו ונפילותינו ופגמינו, הינם חלק מהחיים, היא מתכון לחיים שקולים, חיים ש'יראת החטא' שבהם אינה הופכת להיסטריה.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

לבחור בין שתי הדרכים

 

הימים שקדמו לחורבן בית המקדש היו ימים של מתח ומאמץ בלתי פוסק לנביא ירמיהו. את כל מאודו הוא מכוון למטרה אחת: לפקוח את עיני העם ושליטיו כדי שיבינו שעומד להתרחש אסון של ממש על העם היושב ביהודה, על העיר וסביבותיה ועל בית המקדש. כלה ונחרצה היא מאת ה' להעניש את היושבים בציון ובעריה על חטאותיהם החקוקות בעט ברזל ובציפורן שמיר, אם לא ישנו את דרכם.

ירמיהו, שהעם מתעלם מתוכחותיו, מנסה דרך אחרת, שבאמצעותה אולי יוכל לשנות את גישתו של עם יהודה אל דברי הנביא ולתוכחותיו. ירמיהו מלמד את העם כי עליו לבטוח בה' בלב שלם. באמצעות מידת הביטחון בה' הם יעלו על הדרך הנכונה להתקרב אל הקב"ה ולפעול לפי רצונו, הן בקיום התורה ומצוותיה, כגון מצוות יום השבת הנזכרת בסוף פרקנו, והן בהתנהלותם היום יומית אל מול האירועים המדיניים הרי הגורל המתרחשים אל מול עיניהם. הבוטח בה' יזכה לגמול מיידי. בכל אורחות חייו ובמעשיו תחול הברכה וההצלחה, כפי שקורה לעץ השתול על מים. המים המפכים באופן קבוע בתוך סביבת גידולו של העץ, נותנים תעצומות חיים כאלו שגם בשנת בצורת לא ידאג העץ ולא יפסיק לתת את פרותיו. 

הביטחון בה' יגרום לכך שתושבי יהודה וירושלים יזכו להתקרב אל ה', קרבה שתחיה אותם ותפעל להגן עליהם ולהמשיך את חייהם בירושלים ובצילו של בית המקדש שכל כך חשוב להם. הביטחון בה' יהיה ההתחלה לדרך חדשה. מידה זו תשנה את כל מושגי החיים שלהם וסוף סוף ילכו בדרך שה' רוצה לראות אותם. השינוי המקווה יגרום לכך שהעם ושליטיו יוכלו באמת לעמוד מול אויביהם מפני שיזכו לעזרתו של הקב"ה, שאת רצונו הם עושים. לכן כל מי שאינו פועל כך, אלא בוטח באדם, כלומר מקשיב לכל אלו המרחיקים את לבם של ישראל מלשוב אל ה', ובוטח בדברי השווא של גורמים שונים בתוך ממלכת יהודה, האומרים להם כי דבריו של הנביא אין בהם ממש וישנן דרכים חלופיות להבטחת עתידם של תושבי יהודה וירושלים, הוא ארור.

ניתן להבין את דבריו של הנביא כקללה. אולם, לדעתי אין ירמיהו מקלל אותם. דבריו הם תיאור התוצאה של ההתנגדות לדברי הנביא, של הבוטחים על כוחם ויכולתם. רודפי הנביא הללו שאינם רוצים לבטוח בה', יגרמו לכך שהקב"ה יביא לחורבנם של ירושלים והמקדש. המלה "ארור" (ה) מציינת את המצב הנואש והקשה אליו מדרדרים אנשים אלו את כל העם בירושלים. ברכה לא תצמח מהדרך הזו. רק אסון ייגרם לעיר וליושביה. חורבן ושממה תביא הגישה הזאת. הם יגרמו לכך שכל אחד יקלל את המצב אליו הם ייקלעו בעקבות החורבן העתיד לבוא ואת אלה שהביאו לכך.

שתי דרכים, אם כך, עומדות בפני אנשי ירושלים, בדור שלפני החורבן. ירמיהו מנסה כמובן להטות את לבם ומעשיהם של העם השוכן, עדיין, בציון אל הביטחון בה'. אבל ברור לנביא שנטיית הלב של עם ישראל היא שתכריע את עתידו. על זאת נאנח ירמיהו, הלב עקוב הוא, פתלתל ולא ישר. מי יכול לשלוט בלבו של האדם? מי יכול לכוון אותו? מי יכול לבדוק האם האיש והאישה אכן מקבלים את דברי הנביא או לא? האם הם באמת מבינים את המתרחש בתוך לבם שלהם? האדם מושפע מהרבה גורמים ואין איש יודע, כולל האדם עצמו, מה יחליט האדם לעשות בסופו של דבר. גם אם ההחלטה תהיה רעה, האדם יודע להצדיק כל צעד שלו, כדי לא לקחת אחריות על מעשיו. רק אחד יודע באמת מה מחשבותיו האמיתיות של האדם, הבורא את האדם. לכן, אם העם ישמע בקולו ויעשה כדברי הנביא אז יהיה ה' מושיעו בעת צרה.      


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

A certain man of the house of Levi went …

The Book of Shemot opens with a new topic, one that is not directly connected with the stories that appeared at the end of the Book of Bereishit. In order to bridge the gap between the two books, the Torah explains that the older generation – the sons of Ya'akov – has passed away, and that their descendants are now trapped in Egypt as slaves, against whom terrible decrees have been implemented, including infant homicide. In the midst of this painful prologue – which comes together with the realization that Yosef’s powerful rule as viceroy of Egypt has quickly turned into a terrible humiliation for his family – Moshe’s  story is presented: “A certain man of the house of Levi went and married a Levite woman. The woman conceived and bore a son…”

 

We find four distinct approaches to explaining these verses:

 

According to the Gemara (Sota 12a), the verse describes Amram’s second marriage to Yocheved, to whom he had been married previously, but who he had divorced following Pharaoh's decrees. The divorce was Amram's response to those decrees, and his actions were followed by other members of his generation. It was thanks to his daughter, Miriam, who accused Amram of worsening Pharaoh's decrees by condemning daughters as well as sons, that he decided to remarry Yocheved. According to this approach, “A certain man of the house of Levi went” means that he went in accord with his daughter’s advice. This act came as a consequence of consultation and decision, and ultimately an admission that a mistake had been made. This realization led to Moshe’s birth.

 

Ramban takes the opposite approach. He suggests that the verse signifies Amram's determination to marry Yocheved despite the decree and, on some level, precisely because of the decree. “A certain man of the house of Levi went” is a depiction of fierceness, urgency and protest against the decrees. As far as Amram is concerned, it is essential to show Egypt that they will not frighten him or threaten him. Ramban writes: “I believe that the verse attests to the fact that he paid no heed to Pharaoh's decrees, so he married a woman in order to have children with her. It is because he hurried to begin something new that this expression is used.”

 

The Mekhilta offers an approach that is similar to that of the Gemara. Here, too, we learn of the initial divorce in response to the decrees, followed by remarriage three months later. The Mekhilta, however, does not include the story of Miriam’s intervention. Instead it adds an element that is not found in the Gemara: When Amram divorced Yocheved, she was already pregnant. When Amram married her a second time, the bride was already three months pregnant. The Egyptians, who were unaware that a baby was conceived before the wedding, came looking for the baby nine months later, and missed Moshe’s birth by three months. Thus, the verse “A certain man of the house of Levi went” refers to the divorce (not the marriage) – the divorce that played such a crucial role in fooling the Egyptians and saving Moshe (Mekhilta d’Rashbi 6).

 

The Zohar views this verse as entirely made up of secretive hints, and enveloped by great secrets. Saying “A certain man of the house of Levi went” does not really refer to an act performed by Amram, but to movement performed by the Almighty, Who rises from His throne, and commits to act as Savior for the people of Israel. The verbs that appear in these verses: “went,” “married,” “conceived,” are all expressions of symbolic language used by the Torah to express cosmological events taking place in the upper spheres. The verse “A certain man of the house of Levi went” parallels the verse in Shir HaShirim (6:2) “My beloved has gone down to his garden, To the beds of spices.” This is the moment when the Holy One blessed be He goes to enjoy the perfumes of the righteous ones in the Heavenly spheres. This is the moment when Moshe is chosen (Zohar Shemot 11:1).

 

These four perspectives all try to describe the moment when the first glimmer of hope appears; the moment when salvation is first conceived, beginning a slow, rhythmic process that ultimately leads to complete redemption.

 

According to the Gemara, this moment is the moment of submission. It is when there is recognition that there is a Truth that is greater than human suffering. It is dependent on consciously forgetting the way of nature and leaving the future in God’s hands.

 

According to Ramban, this is the moment of rebellion, the moment of understanding that we must reject our fate. Taking responsibility by means of action is part-and-parcel of the redemptive process.

 

The Mekhilta suggests that the moment when the enemy is distracted is the moment when redemption begins. Jewish ingenuity and sophistication, thinking “outside the box,” all serve as the basis for salvation and change.

 

According to the Zohar, even when everything appears to be happenstance, and changes taking place seem to be insignificant, we must recognize that nothing happens in the world until the Almighty rises from His throne.

 

We can suggest that these four perspectives match the famous four expressions of redemption (Shemot 6:6-7). “I will free you” relates to Amram’s ability to free himself from his preconceived notions. “I will take you” relates to taking one’s own fate into one’s hands. “I will deliver you” refers to Moshe being delivered from the hands of the Egyptians. “I will redeem you” refers to the hidden hand of God in the process of redemption.

 

Thus, the four expressions of redemption describe the confusion that often occurs in the midst of a process of redemption. It is difficult to keep track of what the starting point was, what exactly caused it and what preceded it. Redemption has many fathers. But the combination of many different – sometimes even contradictory – forces, all lead to the same point of awakening, an amazing chaos of renewal.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.