תקציר ירמיהו פרק ד'

מכאן ועד סוף פרק ו' מתוארת הגעת האויב לירושלים. שמו של האויב לא נזכר אלא רק שהוא מגיע מצפון. התיאורים לא מסודרים ברצף כרונולוגי ברור, ומקובל לראות את התיאורים כרצף פסקות שהקשר ביניהם הוא הנושא המרכזי שלהן: הגעת הגוי מצפון והפורענות הקשה שתבוא על עם ישראל. כחלק מהתיאורים משובצים גם קטעי קינה קצרים של הנביא, ירושלים והעם ודברי תוכחה והטפה לעם.

חזרה בתשובה תתקבל רק אם תהיה אמיתית (א-ד)

הנביא מכריז שחזרה בתשובה עשויה להתקבל, אך רק אם עם ישראל ישוב בתשובה באמת "וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי־ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה" (ב). הנביא מאיים ואומר שאם העם לא יחזרו בתשובה, ה' יפרע בהם "הִמֹּלוּ לַה' וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם פֶּן־תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם" (ד).

הגעת האויב (ה-ט)

הנביא קורא להכריז ביהודה על הסתתרות מפני האויב המתקרב. האויב מתואר כחיה רעה ומאיימת שעתידה לשים את ירושלים לחרבה: "עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ וּמַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע יָצָא מִמְּקֹמוֹ לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה עָרַיִךְ תִּצֶּינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב" (ז).

קינת הנביא על החורבן ותשובת ה' (י-יח)

לאחר התיאור הקשה על בוא האויב, הנביא מקונן על המצב "אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְנָגְעָה חֶרֶב עַד־הַנָּפֶשׁ" (י) – ההבטחה הייתה שירושלים תהיה בשלום, אך מסתבר שהחרב הגיעה עד הנפש – כלומר כמעט והורגת את העם. התשובה של ה' מחריפה את המצב עוד יותר, אך במקביל ישנה הצעה לעם לשפר את מעשיהם כדי לחמוק מהפורענות: "כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלִַם לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי" (יד).

קינת ירושלים על הפורענות (יט-כב)

בקטע זה מובאת קינת העיר ירושלים על הפורענות: "מֵעַי מֵעַי אֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה־לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִשׁ... פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי. עַד־מָתַי אֶרְאֶה־נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר" (יט-כא). הפסקה מסתיימת בהכרה (של ירושלים או של ה') שהעם חוטא: "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (כב).

הארץ חרבה (כג-לא)

הנביא מתאר בחיזיון כיצד הוא רואה את הארץ חרבה לחלוטין, כמו לפני בריאת העולם: "רָאִיתִי אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה־תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל־הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם... מִפְּנֵי ה' מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ" (כג-כו). ה' אמנם מבטיח ש"שְׁמָמָה תִהְיֶה כָּל־הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה" (כז), אך בכל זאת ירושלים מתוארת כחולה שלא מסוגלת לספוג הרוגים נוספים: "כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי... אוֹי־נָא לִי כִּי־עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים" (לא).

Volver al capítulo

…in the morning, as he is coming out to the water

Towards the end of Sefer Bereishit, the citizens of Egypt become slaves to Pharaoh through a slow process that is described by the Torah – beginning with a lengthy famine that forces the people to become dependent on the government for its most basic needs and concluding with the sale of all their possessions to the government in exchange for food. The Egyptian people are forced to give up their property, their livelihood and themselves, as they become human chattel.

 

The situation is totally different at the beginning of Sefer Shemot. By all appearances it seems that the Egyptian people are no longer slaves. They are now free men who have regained their independence and their civil rights. It seems logical to assume that there was a transition period – that is not described by the Torah – during which there was significant upheaval in the country. Somehow in the course of this upheaval, the fate of Bnei Yisrael changed, and it is now they who are serving as Pharaoh’s slaves, oppressed by the Egyptians. The divide between the native Egyptians and the Hebrew immigrants is a racial separation that discriminates against the Jews, depriving them of their most basic human rights. They are enslaved to the kingdom and forced to serve the needs of building and expanding the empire.

 

What was it like on the Egyptian side during this period? How were the Egyptian people faring? Perhaps the story in Parashat Va’era that describes the meeting between Moshe and Pharaoh on the Nile can help us gain an understanding of the situation.

 

God commands Moshe: “Go to Pharaoh in the morning, as he is coming out to the water, and station yourself before him at the edge of the Nile.” God’s command specifies when and where Moshe is to meet with Pharaoh – during his morning visit to the Nile. Why did Pharaoh go out to the Nile in the morning?

 

Rashbam suggests that this was Pharaoh’s morning constitutional. Pharaoh would go out every day to enjoy the fresh air, to listen to the croaking frogs and the songs of the birds. He writes: “Like the habit of the nobles to walk in the morning and ride here and there.”

 

Ibn Ezra writes that Pharaoh would go to the Nile to take pride in its depth as it rose from day to day at the end of springtime (much as Israelis track the upward movement of the Kinneret during rainy winter months). Watching the Nile rise to overflowing filled Pharaoh’s heart with a sense of wealth, control and hope, which represented a wonderful start to a new day. The “Toldot Yitzhak” writes: “To this day it is the common practice of the Egyptian king to go out in the summer months to see how high the Nile has risen.”

 

Abarbanel offers two pastoral descriptions of Pharaoh’s morning visit to the Nile. The first one describes Pharaoh’s morning walk:

“Go to him in the morning when he comes out to the water for a stroll, following the popular custom of morning exercise that warms the body before eating, and certainly the bank of the Nile will serve as a good place to examine and clarify all matters, given the backdrop of the water.”

The second description describes the pleasures of ballplaying:

“Ibn Caspi writes that it was the custom of the king of Egypt at that time – and still today – to go with his retinue twice a week, on Tuesday and Saturday, to a specific place on the Nile, to play ball and stroll from the morning until it was time to eat.”

 

From this general description, one can get a sense of the general atmosphere in Egypt. Everyday life continued as usual, and while the Egyptian people enjoy a wonderful and prosperous life of equality and calm, behind the scenes there was discrimination and slavery. When God sends Moses to meet Pharaoh on the Nile, His intention is for Moshe to hold up a mirror before Pharaoh eyes precisely at that place where freedom and happiness are most clearly experienced, since the Nile is a symbol of comfort and success. The Hebrew messenger meets Pharaoh at a place where the social and spiritual contrast is most striking. It is most appropriate for Moshe to meet Pharaoh in the place where the contrast between the comfortable Egyptians and the oppressed Hebrews is most clearly exhibited.

 

Another exegetical approach to the meeting between Moshe and Pharaoh appears in the Midrash:

“ ‘Go to Pharaoh in the morning, as he is coming out to the water.’ The only reason Pharaoh went out was for the water. For that wicked man claimed that he was a god, who had no need to urinate as simple humans do. He therefore went to the Nile every morning to excrete in secret.” (Shemot Rabbah, Va’era)

 

According to this midrash, Pharaoh did not go to the Nile for pleasure, to breathe the fresh morning air, rather this was a cover for his secret, that he was an ordinary man. It was at the Nile that Pharaoh is revealed as a simple human, when he is forced to strip himself of his pretenses and god-like status. This approach suggests that the Nile is where to meet, since it is there that the common denominator between all men is made clear. This meeting emphasizes how intolerable it is to have this level of inequality between the ruling class and the slaves, when the slaves are not perceived as human beings but as property, devoid of rights. In fact, the suggestion is that there were three classes in Egypt: the “godly” class of the ruler – whose daily trips to the Nile prove that his pretentiousness has no basis – the human class of the people, and the sub-human slaves who deserved no rights.

 

The meeting with Pharaoh at the Nile was a meeting with Pharaoh the man on its most basic level. Moshe met him at the place were all humans are equal – slave and master, citizen and rule – where nature and biology define the person, not politics or religion. The process that Pharaoh and the Egyptian people are about to undergo by means of the plagues begins here, in an encounter where it is clear that Pharaoh cannot justify the social inequality or the discriminatory racial claims that he espouses.

 

The easiest thing to do – despite the internal contradiction – is to live as a split personality. When we distinguish between people and discriminate against others, we have many ways to explain why some people, or classes of people, are given preference while others are discriminated against. The meeting between Moshes and Pharaoh on the Nile highlights this fact, which is the first step in preparing for the great liberation from Egyptian slavery, guaranteeing the basic human right to freedom and independence.

Volver al capítulo

קריית השלטון

Volver al capítulo

על מה כשלה ירושלים?

Volver al capítulo

קבורה בארץ ישראל

"וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר אַתָּה וְכָל אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר" (ירמיהו כ', ו) 

 

בראשית רבה (וילנא) פרשת ויחי פרשה צו סימן ה 

... אמרו רבותינו שני דברים בשם רבי חלבו למה האבות מחבבין קבורת ארץ ישראל - שמתי ארץ ישראל חיים תחלה בימות המשיח, ואוכלין שנות המשיח. 
ר' חנינא אמר: מי שמת בחוצה לארץ ונקבר שם, שתי מיתות יש בידו שכך כתיב: "ואתה פשחור וכל יושבי ביתך תלכו בשבי... ושם תמות ושמה [ושם] תקבר" (ירמיהו כ', ו), הוי יש בידו שתי מיתות. לפיכך יעקב אומר ליוסף "אל נא תקברני במצרים" (בראשית מ"ז, כט). 
אמר ר' סימון: אם כן הפסידו הצדיקים שהם קבורים בחוצה לארץ. אלא מה הקדוש ברוך הוא עושה? עושה להן מחילות בארץ ועושה אותן כמערות הללו והן מתגלגלין ובאים עד שהם מגיעין לארץ ישראל והקב"ה נותן בהם רוח של חיים והן עומדין. מנין שכן? כתיב: "הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל" (יחזקאל ל"ז, יב) ואחר כך "ונתתי רוחי בכם וחייתם" (שם, יד). 
אמר ריש לקיש: מקרא מלא הוא שכיון שהן מגיעין לארץ ישראל הקדוש ברוך הוא נותן בהם נשמה שנאמר: "נותן נשמה לעם עליה" (ישעיה מ"ב, ה). 
מעשה ברבי ורבי אליעזר שהיו מהלכין בפילי שחוץ לטבריא, ראו ארון של מת שבא מחוצה לארץ להקבר בארץ ישראל, אמר רבי לר' אליעזר: מה הועיל זה שיצתה נשמתו בחוצה לארץ ובא להקבר בארץ ישראל? אני קורא עליו "ונחלתי שמתם לתועבה" (ירמיהו ב', ז) - בחייכם, "ותבאו ותטמאו את ארצי" (שם) - במיתתכם. אמר לו: כיון שהוא נקבר בארץ ישראל הקדוש ברוך הוא מכפר לו דכתיב: "וכפר אדמתו עמו" (דברים ל"ב, מג)...

 

 

 

בראשית רבה - מדרש בראשית רבה הוא מדרש אגדה פרשני לספר בראשית. המדרש  נערך בארץ ישראל בתחילת המאה החמישית לספירת הנוצרים. בשל היקפו הרחב של המדרש וקדמותו הוא נחשב למדרש האגדה החשוב ביותר מתקופת האמוראים.(מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

קינת ירמיהו על חייו

Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק ג'

כמו בפרק ב', גם פרקנו ממשיך לעסוק בבגידת ישראל בה', אלא שכאן מובאים עניינים נוספים: היחס לממלכת ישראל, נבואת נחמה ווידוי של ישראל על חטאיהם.

בגידת ישראל בה' כאישה שבגדה בבעלה (א-ה)

הפסקה נפתחת בשאלה רטורית "הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ־אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד?" (א) התשובה לשאלה זו היא כמובן שלילית: לא יתכן כדבר הזה. וההמשך הוא "וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם־ה'" - עם ישראל עושה את הדבר הבלתי אפשרי: לבגוד בה' ולשוב אליו. בהקשר הזה יש לתהות אם "שוב" הוא ציווי – כלומר: ה' דורש מישראל לשוב אליו, למרות שהם בגדו בו (רש"י) או תמיהה – כלומר ה' תוהה כיצד מבקשים ישראל לשוב אל ה' אחרי שהם בגדו בו? (שד"ל).

בגידת ישראל ויהודה (ו-יא)

פסקה זו פותחת בתיאור זמן "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ" (ו), ועוסקת בבגידת ישראל ויהודה. ממלכת ישראל וממלכת יהודה מתוארת כשתי אחיות. האחות הגדולה, ממלכת ישראל, חטאה וקיבלה את עונשה "וָאֵרֶא כִּי עַל־כָּל־אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת־סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ" (ח). על אף זאת, האחות יהודה לא למדה וגם היא חטאה "וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם־הִיא". הפסקה נחתמת באמירה הקשה שממלכת ישראל אשמה פחות מאחותה יהודה.

קריאה לתשובה ונבואת נחמה (יב-יח)

ה' מצווה את הנביא להעביר את הנבואה "צָפוֹנָה", לגולים, ולומר להם שה' "חָסִיד אֲנִי נְאֻם־ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם" (יב). הנבואה קוראת לשומעים לחזור בתשובה, ובעקבות זאת ה' ישיב את הגולים חזרה לירושלים. ה' יקים מנהיגות חדשה, וירושלים תהיה מרכז רוחני לא רק לישראל, אלא גם לגויים. נבואת הנחמה נחתמת באחדות של ישראל ויהודה "בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית־יְהוּדָה עַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם" (יח).

אכזבת ה' מישראל ווידוי ישראל על חטאיהם (יט-כה)

מיד לאחר נבואת הנחמה, הנביא חוזר אל המציאות והתסכול של ה' מיהודה "אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם־ה'" (כ). לאחר תיאור האכזבה של ה' מהעם, מתואר ווידוי של העם על חטאיהם "נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַה' אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד־הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ" (כה).

Volver al capítulo

ועמדו זרים ורעו צאנכם

 

על פי המדרש, שותים ארבע כוסות בליל הסדר כנגד "ארבע לשונות של גאולה". ריבוי לשונות של גאולה יכול להצביע על מרכיבים שונים הכלולים בגאולה, כביציאת מצרים: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. ויכול גם להצביע על אופנים שונים של גאולה. אכן, בספרי הנביאים מוצאים תיאורים שונים של הגאולה העתידית הנבדלים זה מזה בהבטים שונים. יתר על כן, אופן הגאולה המתואר על ידי הנביא אינו משקף רק את העתיד, אלא גם את הציפיות והתקוות של הנביא והעם בהווה. ואלו נגזרות מן האמונות והדעות:  מי שמייחל ל"וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם" (ס"א, ה), חי בתודעה אחרת של תקווה לגאולה ממי שמייחל "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם" (ס"ה, כא). גאולי ישעיהו ס"א הם "כהני ה'", "משרתי אלקינו" (ו), הם אוכלים חיל גויים (ו) ואינם עוסקים בעבודת האדמה או במסחר כל ועיקר.

ההבדל בין שתי לשונות גאולה אלו אינו נוגע רק לצפיית העתיד או אפילו לתקוותיו של אדם, אלא הוא עומד ביסודה של מחלוקת מעשית ידועה בין רבי שמעון בר יוחאי לרבי ישמעאל. רבי שמעון בר יוחאי נסמך על הפסוק "ועמדו זרים ורעו צאנכם" ומוכיח ממנו שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הם עוסקים בתורה והנכרים מפרנסים אותם, ואילו רבי ישמעאל סובר שברכת התורה שנאמרה בפרשת "והיה אם שמע": "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך", אינה רק ברכה אלא גם הנחיה ומצוה, שתפקיד האדם בעולם הוא לחרוש ולזרוע ולקצור את הדגן, התירוש והיצהר, כנבואת ישעיהו: "ונטעו כרמים ואכלו את פרים".

הנביא אינו איש הלכה ואינו מחויב לפסוק ולהכריע, ולכן אפשר למצוא בו נבואות עתיד שיש ביניהן סתירה כביכול כאשר בוחנים את אופן מימושן בעידן הגאולה, ומחלוקת כאשר בוחנים את המשמעות המעשית שלהם לאורחות חיים בזמן שטרם גאולה. איך יהיו הדברים בעתיד, אין איש יודע, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים על ימות המשיח, ואילו השאלה מה המסקנה המעשית לזמן הזה,  אינה תלויה בדברי הנביא כי "לא בשמים היא", אלא היא תלויה בפסיקת ההלכה של החכמים. וכבר הורו האמוראים באופן מעשי, ש"הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידם". (ברכות לה ע"ב).

Volver al capítulo

מהפכה עולמית

 

אפשר לראות את פרק ס"ה כמענה לתחינה של פרק ס"ד. (רש"י לפסוק א'). בפרק ס"ד מתחנן הנביא שה' יחוס על עמו, יחדול מן העונשים שבאו בעקבות החטאים, ויכיר בכך שהישועה תלויה אך ורק בהפסקת הסתר הפנים מצד ה' כלפי עמו.

המענה הניתן בנבואה בפרק ס"ה הוא שהדבר אינו אפשרי, לפחות לא בהיקף המלא עליו נסובה התחינה בפרק ס"ד. ראשיתו של פרק ס"ה תואמת את מאמר חז"ל: "כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו חייו, שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט". (בבא קמא נ' ע"א)

הטענה הראשונה של הקב"ה היא שבקשתו של הנביא נתקיימה כבר בעבר, ה' נענה והתגלה לאלו שלא ביקשו את קרבתו כלל: נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי אֶל גּוֹי לֹא  קֹרָא בִשְׁמִי: פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם אֶל עַם סוֹרֵר הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם: (א-ב).

תנועת הארת הפנים מצידו של הקב"ה לא הניבה שינוי בהנהגתו של העם. אדרבה, "העם המכעיסים אותי על פני תמיד" (ג), ממשיכים לזבוח ולהקטיר לעבודה זרה (ג) להשתקע בטומאה ולאכול (ד). לאלו אין תקנה, ויש לשלם להם כגמולם (ה-ז).

אמנם, ה' מסכים עם הנביא שיש להבחין בין עוזבי ה' לבין אלו שלא נספחו עליהם והם המעטים שעדיין שומרים על גחלת האמונה ועבודת השם. בזכותם, ה' לא ישחית הכל (ח). תווצר הפרדה והבחנה ברורה בין עוזבי ה' לבין עבדיו (יא - יד). עבדי ה' "ירונו מטוב לב", ואילו עוזבי ה' "תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו" (יד).

העולם המתוקן והנגאל לא יהיה המשכו הישיר של העולם הנוכחי. צריך לברוא "שמים חדשים וארץ חדשה" (יז), עולם שבו הראשונות לא תזכרנה ולא תעלינה על לב (יז). בעולם שכזה, יהפכו חבלי הארץ השוממים לשדות מרעה פוריים (יא), ירושלים תמלא גילה ומשוש, ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה (יח-יט) הצרות הראשונות תשכחנה (טז), ולעבדי ה' "יקרא שם אחר" (טו).  הסתרת  הפנים תוחלף במציאות שבה "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע" (כד).

בדבר אחד מודה נבואת פרק ס"ה לרעיון הגנוז בתפילת פרק ס"ד. מציאות שבה "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" שקולה למציאות שבה "זאב וטלה ירעו כאחד, ואריה כבקר יאכל תבן". יש בה שינוי של סדרי בראשית, והיא לא תתרחש בכוח אנוש. רק התערבות של הקב"ה בכבודו ובעצמו יכולה לחולל את המהפכה העולמית הזאת, אולם אין היא מקבלת את הדרישה לויתור ורחמים אין קץ. אי אפשר שהמהפכה לא תכלול גם את סילוק הרע והרשע באופן החלטי וחמור.

Volver al capítulo

תחינה להארת פנים

 

בין פרקי נבואות הנחמה ואחרית הימים משובץ גם פרק תחינה ובקשה. במוקד פרק ס"ד עומדת התפילה לגאולה. כדרכה של תפילה היא נפתחת בשבח לה': לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ לְצָרֶיךָ... בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת... מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ (א-ב). אחרי דברי השבח באה התחינה והיא מורכבת משני חלקים עיקריים, תאור החטא והעליבות של עם ישראל, והציפיה מה' שלא ימשיך לסבול את העלבון. הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא... וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ... וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ. וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ (ד-ו) – זהו תאור החטא. עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה: בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה (ט-י) – זה תאור העונש, החורבן והעליבות. הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק יְקֹוָק תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ עַד מְאֹד (יא) – זו הקריאה לה' שלא להמשיך לסבול את המצב הקיים, אף על פי שאין בה כל תיאור של גאולה עתידית.

מתוך התיאור העגום הזה נשאלת השאלה מה היא ההצדקה לתקווה ולתחינה, מדוע אמור הקב"ה לשנות את מדיניות הסתר הפנים והענישה על חטאי העם (ו), הלא אין נזכרת כאן כלל תשובה, שינוי כלשהו מצד העם, ואף לא בוא זמן הגאולה?

הציפיה לישועה מתבססת על שני יסודות. האחד הוא ויתור המבוסס על הכרה בחוסר היכולת של העם להניע מהלך משמעותי של תשובה, וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ... וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ (ה-ו).

היסוד האחר הוא ההכרה בהיותו של העם עמו של ה', נתון בידיו כחומר ביד היוצר, ולכן רק בידיו של ה' לשנות את הגישה, ולעבור ממידת הדין למידת הרחמים:  "וְעַתָּה ה' אָבִינוּ אָתָּה אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ: אַל תִּקְצֹף ה' עַד מְאֹד וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָוֹן הֵן הַבֶּט נָא עַמְּךָ כֻלָּנוּ" (ז-ח).

ברמיזה עדינה, שאינה מכילה שום התחייבות, מוסיף הנביא ואומר: "ואין קורא בשמך מתעורר להחזיק בך כי הסתרת פניך ממנו" (ו). כלומר, אם בכלל יש ציפיה שעם ישראל יחזור ל"החזיק" בה', יתחזק באמונה, במצוות ובעבודת ה', זה דווקא בסדר העניינים ההפוך: תפסק הסתרת הפנים, והארת הפנים תעודד אותנו להשתחרר מן הדכאון והעליבות ולהשתלב במהלך הישועה.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.