לא תחניף
נביא השקר חנניה מתנבא כי בעוד שנתיים הכל יחזור לקדמותו – יהויכין יחזור לארצו, כלי המקדש יחזרו למקומם והשלטון הבבלי יעלם.
ירמיהו, ששומע את הנבואה, מגיב: "וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ו). דבריו של ירמיה יכולים להתפרש כמעין תקווה שאולי העונש ישתנה והגאולה אכן תגיע מהר, אבל ניתן להבינם כמעין הסכמה לדבריו. ועל הסכמה זו מעיר התלמוד הבבלי:
"ואמר רבי אלעזר: כל המחניף לחבירו - סוף נופל בידו,
ואם אינו נופל בידו - נופל ביד בניו,
ואם אינו נופל ביד בניו - נופל ביד בן בנו,
שנאמר: "ויאמר ירמיה... (לחנניה) אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך" (ירמיהו כ"ח, ו),
וכתיב: "ויהי הוא בשער בנימן ושם בעל פקידות ושמו יראיה בן שלמיה בן חנניה ויתפש את ירמיהו הנביא לאמר אל הכשדים אתה נופל,
ויאמר (לו) ירמיהו שקר אינני נופל על הכשדים" וגו' (ירמיהו ל"ז, יג-יד),
וכתיב: "ויתפש (יראייה ב)ירמיהו ויביאהו אל השרים" (ירמיהו לז)"
(בבלי סוטה מא עמ' ב - מב עמ' א).
ר' אלעזר רואה בדבריו של ירמיה חנפנות, ועל חנפנות משלמים. ומה התשלום? בעוד תשעה פרקים נכדו של חנניה יכלא את ירמיהו בכלא. המדרש אינו מוותר לירמיהו. הוא דורש ממנו לעמוד ברמת מוסר גבוהה מאוד, ואפילו במצב קשה בו הוא נרדף ונכלא, המדרש אינו נותן לו לשקר ולהחניף לנביא השקר. ואם החניף סופו שאינו 'מרוויח' את ה'רווח' של החנופה, ונענש על ידי מי שניסה להתחנף לו, או בנו או נכדו.
באדיבות אתר 929
דחיקת הקץ
במידה רבה, לימוד התנ"ך זכה לעדנה מרובה רק בדורות האחרונים, עם שיבת העם לארצו. לבד מיחידים, בדרך כלל תלמידי חכמים מובהקים, במשך שנות דור נדחה לימוד ספרי הנביאים והכתובים (להבדיל מן התורה שנקראה מדי שבת בבתי הכנסת) מפני לימוד מקורות אחרים דוגמת התלמוד, המדרש והספרות ההלכתית. אפילו בימינו, בעולם הישיבות החרדיות, בארץ ובחו"ל, תופס לימוד התנ"ך מקום מועט, אם בכלל.
אכן, גם במציאות זו, יש פסוקים ש'שפר עליהם מזלם', מסיבה זו או אחרת, וזכו לשימת לב מרובה. אחד מהם מצוי בפרקנו. שבר פסוק קצרצר, החבוי בסוף הפרק: "בָּבֶלָה יובאו ושמה יהיו" (וסיומו: "עד יום פקדי אותם נאם ה', והעליתים והשיבותים אל המקום הזה"; כב). פסוק זה שימש אחד המקורות המרכזיים לאיסור "דחיקת הקץ".
אחד מגדולי האמוראים, רב יהודה, למד ממנו ש"כל העולה מבבל לארץ ישראל", עובר – לא פחות - ב"עשה"! (=איסור ועבירה על מצווות "עשה") (ראו את דברי הגמרא). חכמים שונים, דוגמת האדמו"ר מסאטמאר ורבנים אנטי ציוניים שונים, ביססו על פסוק זה (ולצדו, פסוקים אחרים), משנה שלמה שרואה בתנועה הציונית "מעשה שטן", משום שפעלה באופן אקטיבי לקידום העלייה לארץ וגאולתה, מבלי להמתין עד שהקב"ה יעשה כן.
למרבה המזל, הייתה גם פרשנות אחרת.
כבר בתלמוד מצמצם האמורא רבי זירא את משמעות ה"איסור" רק ל"כלי שרת", כלי בית המקדש, ואינו רואה בו מקור לאיסור עלייתם של בני אדם לארץ. גם חכמי התנועה הדתית-ציונית, שחברו לעמיתיהם בהגשמת הציונות, פירשו את הפסוק בדרך דומה. כך נתאפשרה עלייתם של מאות אלפי יהודים לארץ, קודם הקמת המדינה, שזכו להינצל מגיא ההריגה וראו הם, בניהם ובני בניהם, בבניין הארץ, בתקומת מדינת ישראל ובנס הגדול של התגשמות חזון "שיבת ציון".
באדיבות אתר 929
עול על צוואר בהמות
על מנת להמחיש את נכונותה של הנבואה ואת התממשותה הקרובה מתבקש ירמיה להכניס את ראשו בתוך מוסרות ומוטות, חבלים ורצועות. הפעולה הזו מראה באופן עז ונוקב את הכפפת העם והתמסרותו למלך בבל.
הפרשנים מרבים לדבר על המוסרות עצמם, אלה שבהם קושרים את הבהמות הכבדות ומכוונים אותן אל החריש המאומץ בשדה. אבל, אולי כדאי לתת רגע את הדעת למי שקשור בהם. אם המוטות הם מה שקושרים בו את הבהמה, הרי שהעם הנמשל אליו - הוא הבהמה עצמה.
העם, שראשיו לא הצליחו להנהיג אותו כיאות, שלא ניצל לטובה את יכולת החשיבה והדיבור שהאדם ניחן בו - נמשל לבהמה. הלא על מי שאינו יכול לעצור את תאוותיו הבסיסיות, לדחות סיפוקים ולהכריע בספקות כתב הרמב"ם - 'הוא והבהמה אצלי שווים'. הנביא לא מבקש רק לתאר את העול הכבד של מלכות בבל אלא גם את קלות הדעת של מלכות ישראל.
אולם, אם כך פני הדברים, מדוע הנביא עצמו מתבקש לשים את מוסרות הבהמה על כתפיו שלו. אולי, בכך מבקש האל להעביר מסר נוסף - אל הנביא עצמו. המוסרות המונחים על צוואר האדם והעם אינם עונש העומד בפני עצמו. גרימת הסבל והכאב אינם מטרה בפני עצמה אלא אמצעי, אמצעי לכוון את העם לדרך הישרה ולחריש עמוק בקרקע המציאות. כשהעם ישים על עצמו את עולה של בבל, הוא יוכל לשמור על ההליכה בתלם, לחרוש היטב באדמה הקשה ולאפשר זריעה של 'זרע אמת'. אולי, מי שהיה עסוק בהגשמת תאוותיו הבהמיות ישכיל לנצל את כוחותיו להצמחת ישועה חדשה.
באדיבות אתר 929
אולי בזכותך העולם ינצל
שלושת הפרקים שלפנינו (כ"ו, כ"ז, כ"ח) מתחילים כולם באותו הביטוי: "בראשית ממלכות" או "בראשית ממלכת" על יהויקים ועל צדקיה. חכמים, שאוזנם הייתה קשובה לכך, סברו שלכל ניסוח יש סיבה, ובוודאי לשימוש במילה 'בראשית', שהיא כידוע המילה הראשונה בתורה. לאור זאת דרשו כן:
"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב "בראשית ממלכות יהויקים בן יאשיהו" (ירמיהו כ"ו, א), וכתיב "בראשית ממלכת צדקיה" (ירמיהו כ"ח, א) - וכי עד האידנא לא הוו מלכי (וכי עד עכשיו לא היו מלכים)?
אלא בקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל יהויקים, נסתכל בדורו - ונתקררה דעתו.
בקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל דורו של צדקיה, נסתכל בצדקיה, ונתקררה דעתו" (בבלי סנהדרין קג עמ' א).
המדרש משתמש בביטוי הכפול לפרשנות אחת – האל רצה להחזיר את העולם לתוהו ולהתחיל את הבריאה מחדש, אבל כל פעם מסיבה אחרת. בתקופת יהויקים - בגלל מעשיו הקשים של המלך, ואילו בתקופתו של צדקיה - בגלל מעשי העם. ומדוע נמנע ההרס? כל פעם מהסיבה ההפוכה - בתקופת יהויקים העם הוא שהציל את המצב, ואילו בתקופת צדקיה המלך הוא שהציל את עמו.
המדרש לוקח את שלוש הפתיחות והופך אותן לאמירה. יש מצבים שבהם גם 'סבלנותו' של האל מגיעה לקיצה, והוא עומד להפוך את העולם ולהחזירו למצבו הראשוני. אבל גם אז יש תרופה - לעתים דרך העם ולעתים דרך המלך.
החשיבה שבכל זמן אפשרי שנחזור למצב של תוהו מעמידה את האדם במצב שבו הוא מנסה להשתפר, אולי בזכותו העולם יינצל.
באדיבות אתר 929
שלטון החוק הכריע
"הפושע הגדול" ירמיהו, נתפס על ידי "הכהנים והנביאים וכל העם לאמר: מות תמות" (ח). בתוך ההמון הסוער, לצד המולת תפיסתו של "האיש הזה", שאפילו את שמו אין הם מוכנים להזכיר, בולטת מילה אחת שנראית לקוחה מעולם אחר: "משפט": "ויאמרו הכהנים והנביאים אל השרים ואל כל העם לאמור: משפט מוות לאיש הזה" (יא).
על פני הדברים נראה כאילו מדובר במשפט שדה, ולא בהליך משפטי סדור. הוצאה להורג בידי המון מוסת ומסית, לפי "דיני כיכרות" ולא על פי דיני ראיות. עיון מדוקדק יותר בפסוקים מוביל לאפשרות שונה.
מיקומו הגיאוגראפי של ההליך מרמז שהוא התרחש במקום המשפט ולא רק במקום הרֶשַע: "וישמעו שרי יהודה... ויעלו מבית המלך בית ה' וישבו בפתח שער ה' החדש" (י). כידוע, ה"שער", משמש במקרא כמקום המשפט (ראו לדוגמא דברים ט"ז, יח: "שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", רות ד', א: "ובעז עלה השער"). למרות האווירה המתלהמת שעולה ובוקעת מקול ההמון, הנביאים והכוהנים, ניתנת לנידון למוות, ירמיהו, "זכות הטיעון". הוא יכול לומר את דברו בטרם יחרץ דינו.
"ויאמר ירמיהו אל כל השרים ואל כל העם לאמר: ה' שלחני להינבא אל הבית הזה... ידע תדעו כי אם ממיתים אתם אותי, כי דם נקי אתם נותנים עליכם" (יב-טו). בניגוד לכל הסיכויים, נאום הסנגוריה של ירמיהו נופל על אוזניים קשובות: "ויאמרו השרים וכל העם אל הכהנים ואל הנביאים אין לאיש הזה משפט מוות, כי בשם ה' אלקינו דבר אלינו" (טז). אכן, הם עדיין מתייחסים אליו בזלזול, לא מוכנים לנקוב בשמו אלא רק כאל "האיש הזה".
בשעה שדומה היה כי קולות המשפט נדמו, דווקא "בן שפן", אחיקם, מתגלה כגיבור גדול, ומונע מהעם להמית את ירמיהו. שלטון החוק, המשפט, משמיע את קולו ברמה והוא זה שמנצח, ולא קול ההמון המתלהם.
לכיוון הסתכלות אחר על מהלך הדברים עיינו בפוסט מאת ד"ר חגי משגב 'ההצגה מתחילה'
באדיבות אתר 929
ההצגה מתחילה
כמאתים שנה לפני שהעמידו אזרחי אתונה את סוקרטס למשפט על שהוא משחית את הנוער וזורע דמורליזציה, התנפלו נביאי וכוהני המקדש על הנביא המרגיז הזה, ירמיהו, וכמעם שעשו בו לינץ'. למרבה המזל יש שופטים בירושלים: "וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּעֲלוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר ה' הֶחָדָשׁ" (י). ובכן, השרים, נציגי השלטון המסודר, מתיישבים על מקומותיהם, וההצגה, סליחה, המשפט, מתחיל.
למראית עין יש פה פרוטוקול מסודר. ראשונים משמיעים הכוהנים והנביאים את טיעוניהם להרשעה לפני השרים; אחר כך מציג ירמיהו את טיעוניו הוא; השרים נוטים לקבל את דברי ירמיהו. אבל בכל פעם כזאת שמוזכרים השרים, נזכר עמם גם "העם", אותו עם עצמו שקודם לכן נאמר עליו "וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית ה'" (ט).
אחרי סדרת חילופי הדברים האלה קמים הזקנים, שעד כה לא נשמע קולם, "וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל קְהַל הָעָם לֵאמֹר" (יז); הם מביאים תקדים, את מיכה המורשתי, בן זמנם של ישעיהו וחזקיהו, שניבא בדומה לירמיהו ולא הומת (הציטוט שהם מביאים בשמו בפסוק יח אכן נמצא בספר מיכה שבתרי-עשר: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר"; מיכה ג', יב). שוב, לכאורה מהלך משפטי מסודר; אבל לאן נעלמו השרים?
ולא זו בלבד, אלא שה"תקדים" הבא המובא כאן, כאילו בהמשך לטיעוני הזקנים, הוא תקדים הפוך – אוריהו בן שמעיהו מקרית היערים שהומת בידי יהויקים. ברור שלא הזקנים הביאו את התקדים השני, ועל כן הוא למעשה כלל איננו תקדים, אלא כמין ידיעה המוגנבת לתוך הטקסט - או לתוך האולם - ומעוררת מחדש את המהומה; וברור שככל שאנחנו מתקדמים בתוך הפרק, אוירת המשפט המסודר שכאילו שררה בתחילתו הולכת ומפנה את מקומה שוב לצעקות הרחוב, לשלטון ההמון, לאווירת האנרכיה, להעמדת הפנים הקולקטיבית של כל בני התקופה הזו, ואילולא אחיקם בן שפן שמילט את ירמיהו היה העניין נגמר בלינץ'.
הלא נבואתו של ירמיהו בפרק הזה אינה אלא נבואתו מפרק ז': "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם, וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ" (ז', ט-י); הכל צביעות, הכל בלון, הכל היצמדות למוסדות שכבר התרוקנו מתוכנם לחלוטין. ולנגד עינינו ממחישים בו במקום שרי יהודה, כוהניה, נביאיה וזקניה, את אותו בלון עצמו. כאילו משפט, כאילו סדר, כאילו צדק, אבל למעשה, כולם משקרים לכולם. ובעיקר משקרים לעצמם.
לכיוון הסתכלות אחר על מהלך הדברים עיינו בפוסט מאת פרופ' אביעד הכהן 'שלטון החוק הכריע'
באדיבות אתר 929
הנביא המנחם ונביא הפורענות
ימי חודש אב הם ימיו של ירמיהו - נביא החורבן. עם מוצאי תשעה באב עובר השרביט לישעיהו. שבע הפטרות של נחמה נאמרות בזו אחר זו. שבע נבואות מתוך פרקי ישעיהו.
המדרש הבא מציב את שני הנביאים זה מול זה - הנביא המנחם ונביא הפורענות. כה רב כוחו המנחם של ישעיהו עד שיש בו כדי לרפא את קללותיו של ירמיהו. ואם בפרקנו יכריז ירמיהו - "וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (י), תיכף ומיד יעמדו כנגדו פסוקי ישעיהו וישיבו את השמחה למקומה וישמיעו שוב את קולם של חתנים וכלות.
כך במדרש:
אין לך קללה שקלל ישעיה את ישראל שלא חזר וריפא אותה.
כגון בתחילה אמר: "הוי גוי חוטא" (ישעיהו א', ד), ובסוף אמר: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק" (שם כ"ו, ב)... ולא עוד, אלא שריפא ישעיה מה שקיללו אחרים...
ירמיה אמר: "בכה תבכה בלילה" (איכה א', ב), וישעיה אמר: "בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשומעתו ענך" (ישעיה ל', יט).
ירמיה אמר: "ודמעתה על לחיה" (איכה א', ב), וישעיה אמר: "ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים" (ישעיה כ"ה, ח) ...
ירמיה אמר: "אין לה מנחם מכל אוהביה" (איכה א', ב), ישעיה אמר: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיה נ"א, יב).
ירמיה אמר: "והאבדתי מהם קול ששון" (ירמיה כ"ה, י), ישעיה אמר: "שוש אשיש בה'" (ישעיה ס"א, י).
(פסיקתא דרב כהנא פרשה ו)
ולוואי שיירבו קולות הנחמה על קולות הפורענות, יתמעטו הדמעות וירבה הששון.
באדיבות אתר 929