תקציר ירמיהו פרק י"א

יש לשמוע לדברי הברית (א-ח)

ירמיהו קורא לעם "שִׁמְעוּ אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת" (ב). הנביא מבהיר שמי שישמע לדברי הברית יזכה לטוב "לְמַעַן הָקִים אֶת־הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה" (ה), אך העם מסרב לשמוע "וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא־הִטּוּ אֶת־אָזְנָם וַיֵּלְכוּ אִישׁ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע"(ח) ולכן ה' יביא עליהם את הקללה שבדברי הברית: "וָאָבִיא עֲלֵיהֶם אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַבְּרִית־הַזֹּאת אֲשֶׁר־צִוִּיתִי לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשׂוּ" (ח). ייתכן שהברית המדוברת כאן מתייחסת למציאת ספר התורה בימי יאשיהו.

בעקבות הפרת הברית – תבוא הפורענות (ט-יז)

ה' מאשים את העם בהפרת הברית "הֵפֵרוּ בֵית־יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם" (י) ולכן הפורענות תפגע בהם "הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא־יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם" (יא). ה' מצווה את הנביא לא להתפלל בעד העם "כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם" (יד). בסוף הפסקה ה' תוהה מדוע העם עדיין ממשיכים לבוא אל המקדש ולהביא קרבנות, שהרי העם עושים הכול במרמה: "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה הָרַבִּים וּבְשַׂר־קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ" והשמחה של העם מגיעה רק אם הם עושים רע: "כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי" (טו).

התמודדות הנביא עם סביבתו הקרובה (יח-כב)

בפרקים הקרובים נחשף להתמודדות של הנביא עם סביבתו, ובעיקר יושבי ענתות, העיר בה גר ירמיהו. כפי שנראה, האנשים הקרובים לירמיהו בקשו לפגוע בו ולהורגו.

פסקה זו נפתחת בכך שה' גילה לירמיהו את המזימות של אנשי ענתות: "נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים וּשְׁמוֹ לֹא־יִזָּכֵר עוֹד" (יט). הנביא מודה לה' שהוא חשף בפניו את מזימות תושבי ענתות וה' מודיע שיפרע מהם: "הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב. וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם כִּי־אָבִיא רָעָה אֶל־אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת שְׁנַת פְּקֻדָּתָם" (כב-כג).

 
Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק י'

גדולת ה' ואפסות האלילים (א-טז)

פסקה זו משלבת קטעי נבואה עם חלקים מזמוריים שעניינם אחד: להבהיר את גדולתו של ה' לעומת האלילים החלשים וחסרי ערך. הנביא קורא לעם לא ללמוד מדרכי הגויים "אֶל־דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל־תִּלְמָדוּ" מכיוון שמדובר בדרך של שקר. האלילים עשויים מחומרים פיזיים "בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק" (ד). בניגוד לכך ה' הוא "אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא־אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא־יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ" (י). באופן חריג, בנבואה זו משולב פסוק בארמית "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי־שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן־תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה" (יא) – כזאת תאמרו להם: אלהים אשר לא עשו את השמיים ואת הארץ – יאבדו מן הארץ ומתחת השמים האלה". בניגוד לאלילים ה' "יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (טז).

הפורענות מהזווית של ה', הנביא והעם (יז-כה)

הנביא פונה לעם ואומר להם "אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ יֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר" (יז). כנעתך היא סחורתך (כמו: סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי (=לסוחר) משלי ל"א, כד). הסיבה שבגינה העם צריכים לאסוף את סחורתם היא "כִּי־כֹה אָמַר ה' הִנְנִי קוֹלֵעַ אֶת־יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בַּפַּעַם הַזֹּאת וַהֲצֵרֹתִי לָהֶם לְמַעַן יִמְצָאוּ" (יח). בתגובה לכך העיר מקוננת: "אוֹי לִי עַל־שִׁבְרִי נַחְלָה מַכָּתִי וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ" (יט). הנביא עונה לירושלים ומסביר לה שהפורענות מגיעה "כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים וְאֶת־ה' לֹא דָרָשׁוּ עַל־כֵּן לֹא הִשְׂכִּילוּ וְכָל־מַרְעִיתָם נָפוֹצָה" (כא).

בסוף הפרק הנביא או העם מתחננים לה' שהפורענות לא תהיה חזקה כל־כך, ושה' יפרע בכעסו מן הגויים ולא מעם ישראל: "יַסְּרֵנִי ה' אַךְ־בְּמִשְׁפָּט אַל־בְּאַפְּךָ פֶּן־תַּמְעִטֵנִי. שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּךָ וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ כִּי־אָכְלוּ אֶת־יַעֲקֹב וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ וְאֶת־נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ" (כד-כה).

Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק ט'

העם בוגדים לא רק בה', אלא גם באחיהם (א-ח)

בפתח הדברים הנביא מבקש "מִי־יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת־עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם" ואף מסביר מדוע: "כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים" (א). כך הנביא מייעץ לשומעיו להיזהר מפני אחיהם "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל־כָּל־אָח אַל־תִּבְטָחוּ כִּי כָל־אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל־רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ג). גם בעקבות חטאים אלו ה' מצהיר שהגעת הפורענות היא בלתי נמנעת "הַעַל־אֵלֶּה לֹא־אֶפְקָד־בָּם נְאֻם־ה'? אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר־כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?" (ח).

קינה (ט-יג)

הנביא מתאר כיצד הוא ינדוד להרים ויבכה שם על ירושלים "עַל־הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל־נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי־אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד־בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ" (ט). 

תיאור החורבן וסיבותיו (יא-טו)

הנביא פותח בשאלה: "מִי־הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת־זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי־ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל־מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר" (יא), והתשובה היא: עַל־עָזְבָם אֶת־תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא־שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא־הָלְכוּ בָהּ (יב). בעקבות זאת בא תאור של הפורענות והחורבן.

קריאה למקוננות ולנשים (טז-כא)

בעקבות הפורענות שה' מכריז עליה, הנביא קורא למקוננות שיבכו על חורבן ירושלים "וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ־מָיִם" (ז). בעקבות הפורענות הקרבה, הנביא מתאר כיצד נשים יצטרכו ללמד זו את זו קינה ובכי "וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר־פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה" (יט).

"אל יתהלל חכם בחכמתו" (כב-כה)

הנביא קורא לחכמים, לגיבורים ולעשירים לא להתהלל בחכמתם, גבורתם ועושרם, אלא "כִּי אִם־בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי־בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם־ה'" (כג). בעקבות זאת, הנביא מביא אמירה קשה על עם ישראל שלא יודעים את דרך ה' "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה' וּפָקַדְתִּי עַל־כָּל־מוּל בְּעָרְלָה... כִּי כָל־הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי־לֵב" (כה), כלומר ישראל לא טובים יותר מהגויים.

 
Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק ח'

גם לאחר הפורענות – העם ימשיך לחטוא (א-ג)

בפסקה זו מתואר כיצד גם לאחר הפורענות, שארית העם ימשיכו לחטוא ולעבוד עבודה זרה: "בָּעֵת הַהִיא נְאֻם־ה' יוֹצִיאוּ אֶת־עַצְמוֹת מַלְכֵי־יְהוּדָה... וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי־יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם. וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם" (א-ב). כך שארית העם "בוחרים" במות במקום בחיים "וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית" (ג).

העם לא מוכן לשוב לדרך הישר (ד-יב)

הנביא תוהה "מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִת מֵאֲנוּ לָשׁוּב?" (ה). הנביא מתאר כיצד "אֵין אִישׁ נִחָם (=מתחרט) עַל־רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי" (ו). בניגוד לבעלי החיים שמכירים את הכללים שלהם, עם ישראל לא מכיר בדרך ה'. הנביא פונה באופן ישיר אל החכמים שבעם ותוהה כיצד הם קוראים לעצמם חכמים שהרי "הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (ח), וגם הם יפגעו בפורענות "הֹבִשׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ" (ט).

תיאור הפורענות (יג-יז)

בעקבות חטאי העם, ה' יביא על העם את הפורענות, שבעקבותיה כמעט ולא תהיה שארית בירושלים "אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם־ה' אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה" (יג). אמנם העם מקווים לטוב, אך לפתע תבוא הפורענות ותפגע בהם "קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה" (טו).

קינה (יח-כג)

בפסקה זו מובאים דברי קינה של העם והנביא. הנביא אומר "הִנֵּה־קוֹל שַׁוְעַת בַּת־עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם־מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ?" (יט) והעם מקוננים גם הם "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ" (כ). הנביא ממשיך לתהות מדוע תפילות העם לא נענות ולבסוף הוא מבקש "מִי־יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת־עַמִּי" (כג).

Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק ז'

הנבואה בחצר בית ה' (א-טו)

ירמיהו מתייצב בשער בית המקדש וקורא לעם לשפר את מעשיהם כדי שה' לא יחריב את המקדש. הנביא מבהיר לעם שאין להתייחס לנביאי השקר שאומרים "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (ד), כלומר אלו שבטוחים שבית ה' לא ייחרב. ירמיהו מזכיר לעם את חורבן שילה ומקביל בין חורבן שילה לחורבן ירושלים והמקדש שעתיד להתרחש, אם העם לא ישמעו לדברי ה'.

הנביא לא צריך להתפלל עבור העם (טז-כ)

ה' מצווה את הנביא לא להתפלל עבור העם "כִּי־אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ" (טז). הסיבה שה' לא שומע את תפילת הנביא היא שהעם חוטא ופונה לעבודה זרה. המסקנה המתבקשת היא שהפורענות שתגיע לא תיפסק, ויהיה חורבן טוטאלי "לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה... וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה" (כ).

יש לשמוע בקול ה' (כא-כח)

כדי להבהיר שהדבר החשוב ביותר הוא לשמוע בקול ה', ה' מבהיר שהוא לא ציווה את עם ישראל ביציאתם ממצרים על קורבנות, כי אם לשמוע בקולו "כִּי לֹא־דִבַּרְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם־אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי לְעָם" (כב-כג). בניגוד לצו החשוב, עם ישראל לא שומע בקול ה': "וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת־אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם" (כו).

הפורענות תגיע ותכה באופן קשה (כט-לד)

בעקבות החטאים של העם, הכוללים עבודה זרה בבית המקדש ("שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר־נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ") הפורענות תכה ותחריב את ירושלים לחלוטין "וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ" (לד).

Volver al capítulo

Legal Claims and the Exodus

Parashat Bo describes how one of the preparations for the Exodus from Egypt included having the Israelites “borrow” gold and silver vessels from their Egyptian neighbors. The Torah records that God arranged for the Egyptians to respond positively to those requests to the extent that the people “despoiled the Egyptians” (Shemot 12:36), leaving nothing behind. The midrashim emphasize this, using metaphors that described Egypt as being “like an abyss in the sea without fish” or “like a trap in which there is no grain.”

 

The Midrash Rabbah (with parallel sources in both the Babylonian and Jerusalem Talmud) describes that generations later, under the rule of Alexander the Great, the Egyptians summoned the Jewish community to a trial demanding the return of their “borrowed” valuables. According to the story, the Egyptians were joined by two other nations – the Canaanites and the Ishmaelites.

 

“In the days of Alexander the Macedonian (the Great), the Ishmaelites came to appeal against Israel about the birthright - and with them came two evil families: the Canaanites and the Egyptians.”

 

The first claim described by the midrash was that of the Ishmaelites, who claimed that as the first-born son, their forefather, Yishmael, deserved the inheritance of Avraham. At this point, the midrash does not describe the claims of the other two nations, but it is clear that the Jews needed someone who could offer an appropriate defense. This is the description of how their defense attorney was chosen:

 

“They [the Israelites] said, ‘Who will go and litigate with them?’ G'vi'ah ben Kosem said, ‘I will go and litigate with them.’ They said to him, ‘Be careful that you not ensure the land for them.’ He said, ‘I will go and deliberate with them. If I win, so much the better. And, if not, you will say, ‘What is this inferior one, that he should stand himself up for us?’” He went and litigated with them.”

 

Choosing the right representative must have been a difficult decision. The stakes were high, and the national homeland of the Jews was under threat. G’vi’ah convinces the Jewish leaders that he is the right choice by emphasizing that in the worst case they can deny that he truly represented them.

 

It is at this point that the trial begins. The first claimant is the community of Ishmaelites:

“Alexander the Macedonian said to them, ‘Who is claiming against whom?’ The Ishmaelites said, ‘We are claiming against them, and from their Torah do we come against them: It is written (Devarim 21:17), ‘But he will recognize the firstborn the son of the disliked wife.’ And by right Yishmael should take a double portion!”

 

The claim of the Ishmaelites is based on the laws of inheritance practices of the Jewish community based on Torah law. The eldest son deserves a double portion, even if he is the child of the wife who is disliked. Thus, the Ishmaelite nation should be recognized as the legitimate – and primary – inheritors of Avraham’s estate. The Land of Israel should belong to them and not to the Jewish people.

 

“G'vi'ah ben Kosem said, ‘My lord king, may a man not do what he wants for his children?’ He said to him, ‘Yes.’ And G'vi'ah said: ‘And is it not written: And Avraham gave all that he had to Yitzhak!’ They said to him, ‘And where is the deed of sending away, indicating that he distributed from his assets to the rest of his children?’ He said to him: ‘And to the sons of Avraham's concubines, Avraham gave gifts.’ And the Ishmaelites left from there shamefaced.”

 

G’vi’ah’s answer was that a will depicting the desires of the one making a bequest can overturn the laws of inheritance. If someone chooses not to bequeath to his legal heirs, he may do so. Avraham commanded that everything be given to Yitzhak and dismissed the concubines’ children with gifts. Hence the biblical laws of inheritance do not apply to Avraham’s children.

 

The next part of the trial related to the claims of the Canaanites.

 

“The Canaanites said, ‘From their Torah do we come against them. In every place in the Torah it is written, ‘to the Land of Canaan,’ ‘the Land of Canaan.’ They should give us our land!’ G'vi'ah ben Kosem said to Alexander, ‘My master, the king, does a man not do to his slave what he wants?’ He said to him, ‘Yes.’ G'vi'ah said: What is written? ‘Cursed be Canaan; The lowest of slaves shall he be to his brothers’ (Bereishit 9:25). Behold, the land is ours and they are slaves! And the Canaanites left from there shamefaced.”

 

The claim put forward by the Canaanites was based on the repeated references to the Land of Israel as “the Land of Canaan” throughout the Torah. This was suggested to mean that the Jews, themselves, recognize that the land belonged to the Canaanites. G’vi’ah’s reply to them was that the Torah declares them to be slaves. A slave owns nothing; all of his possessions belong to his master.

 

We now come to the final stage of the trial, where the Egyptians demand the return of the gold and silver that were taken from them by the Israelites during the Exodus from Egypt.

 

“Egypt said, ‘From their Torah do we come against them. Sixty multitudes went out from us laden with vessels of silver and vessels of gold, as it is written (Shemot 12:36): ‘and they despoiled Egypt.’ They should give us our silver and our gold!" G'vi'ah ben Kosem said to him, ‘My lord king, sixty myriad persons worked for them for 210 years - among them were silversmiths and among them were goldsmiths who take for their wage, a dinar a day!’ The philosophers (wise men) sat and calculated and did not get to a hundred years before the Land of Egypt was forfeited to the treasury to repay its debt. And the Egyptians left from there shamefaced.”

 

G’vi’ah is willing to negotiate with the Egyptians and to return their money, provided they assess the wages that the Israelites deserve for their work – six hundred thousand Israelites, who worked for two hundred and ten years. Once the calculations are made, the Jews would pay the difference. The accountants did the calculations, and after figuring just 100 years of work it became clear that all the money in the Egyptian treasuries would not be enough to pay the Israelites what they deserved.

 

The first two trials dealing with the claims of the Canaanites and the Ishmaelites questioned Israel’s right to their land. One claimed it by inheritance and the other claimed a natural right to the land. The trial initiated by the Egyptians involved a completely different matter. Here the legal question depended not on a foundational belief or the issue of inheritance. Here we are dealing with a question of civil law. The first two trials were matters that would be brought before the Supreme Court, but this one is a simple case that should be brought in civil court. Were it not for the fact that the litigants were two nations, it should not have reached the international court of Alexander the Great.

 

Why does the midrash choose to lump together this case with the previous ones?

 

Perhaps we can suggest that the claim made by the Egyptians, which looks like a discussion of actuarial questions, is actually a discussion of a question of justice, just as the question of national land ownership represents a question of justice. All three claimants are arguing that the Jews behave like international gangsters. They appropriate land that is not theirs (the claim of the Ishmaelites), they erase entire cultures and rewrite history (the claim of the Canaanites), and they enrich themselves by robbing countries (the claim of the Egyptians). All of this they do claiming the backing of God.

 

G’vi’ah’s response to these claims emphasizes that the nation of Israel lives in a world full of gangsters. In this world are many who exploit weaknesses, forgetting the concept of justice when questioning the practice of others. The answer to that involves cleverness and deep knowledge of one’s history and culture.

Volver al capítulo

פ' מלופפת

 

בפרשת בא, המכות על העם המצרי נמשכות ופרעה עדיין מתעקש עד שהדבר מגיע למכת בכורות בה נגזר על כל בכורי מצרים למות.

פרעה שמצד אחד מתנהג בעקשנות רבה הולך לחפש את משה ואהרון ומבקש מהם לצאת מארץ מצרים: "ויקם פרעה לילה .." - בעצמו ומחפש אחרי עבדיו (רש"י)

בספרי התורה ניתן לראות שהפ' של המילה 'פרעה' מלופפת, לומר שכיפף קומתו ועיקם פיו שאמר לא אשלח והיה מתחנן להם לצאת (ספר הרוקח על התורה).

בכל איזור הפרשה של בקשת פרעה ממשה לצאת מארץ מצרים ישנן פ' מלופפות אולי לרמוז לנו על אותה התנהלות דו משמעית של פרעה שמצד אחד מתעקש ולבסוף נאלץ להתחנן.

 

לקריאה נוספת על הפ' המלופפת

באדיבות מכון אות

Volver al capítulo

מפה ירמיהו כ"ט

Volver al capítulo

על הגלות ועל המלכות

Volver al capítulo

התסריט האמיתי נסתר מהעין

 

"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה' מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה..." (יא).

אני יודע את מחשבותיי, אומר אלוקים בפסוק, והן לטובה. מוקד אחד של הפסוק הוא הקביעה שהעתיד יהיה טוב, מחשבותיו של אלוקים הן לטובה. המדרש מתמקד בחלק אחר ב"אנכי":

"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית ל"ח, א) 

"ר' שמואל בר נחמן פתח: "כי אנכי ידעתי את המחשבות וגו'" (ירמיה כ"ט, יא). שבטים היו עוסקים במכירתו שליוסף [של יוסף] ויעקב היה עוסק בשקו ובתעניתו ויהודה עוסק לקחת אשה והקב"ה בורא אורו של מלך המשיח "ויהי בעת ההיא וגו'" (בראשית ל"ח, א)". (בראשית רבה פרשה פה)

ר' שמואל בר נחמן מחבר את הפסוק שלנו לסיטואציה אחרת לגמרי. הוא מחזיר אותנו לספר בראשית. באמצע סיפורי יוסף ואחיו 'שתול' פרק המתאר את ירידתו של יהודה, פרק שבסופו ייוולדו פרץ וזרח. את מי מעניינים פרץ וזרח באמצע סיפור המתח של יוסף ואחיו?

הדרשן פותר זאת כך. פרץ הוא אבי אביו (של אביו של אביו וכן הלאה) של דוד. והתחיבה של הפרק הזה לאמצע הסיפור היא בדיוק העניין. קיים דיסוננס בין מה שמתרחש על הבמה, לבין התסריט הגדול. על הבמה הכיוון הוא מצרים, גלות. התסריט הגדול הוא דוד וגאולה.

ירמיהו בפרקנו הוא איש חזון במלוא מובן המילה. הוא מכיר את הפער שבין ההווה לתמונה הגדולה. והוא יודע לומר שאמנם המציאות אומרת דבר אחד, אבל התסריט האמיתי נסתר מהעין.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.