ישראל חוזרת לקדמת הבמה
בכמה מקומות מעיד ירמיהו על כתיבת נבואותיו במגילות, ואף בפרק זה הוא כותב מגילת נבואות. המגילה הזו מכילה נבואות "אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל וְאֶל יְהוּדָה" (ד), כלומר היא איננה מיועדת רק לעם יהודה, כמגילות האחרות, או לעמים אחרים. ישראל, דהיינו הממלכה הצפונית, שמזה מאה שנה כבר איננה קיימת, חוזרת לקדמת הבמה בנבואה של ירמיהו.
מגילה זו שונה מקודמותיה גם בכך שהיא מגילת נבואות נחמה. זה עצמו חריג בנוף הספר החרוך הזה, וירמיהו עצמו מודע לחריגותו. בפרק ל"ב הוא עצמו תמה "הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה. וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי ה' אלוהים, קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים?" (ל"ב, כד-כה) הכנביא שקר הייתי, מנבא נבואות נחמה ושיבה?
אכן, הנחמה של ירמיהו אינה כנחמת ישעיהו או יחזקאל. במרכזה באמת עומדים מי שנקראו מאוחר יותר "עשרת השבטים". אפילו נבואת הנחמה המפורסמת מכולן, "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ; כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ל"א, יד-טז), מדברת על שבטי הצפון, כפי שמראה שם ההקשר באופן ברור, כגון "הבן יקיר לי אפרים" (שם, יט), נבואה מפורסמת בזכות עצמה. יוסף הוא בנה העיקרי של רחל, והוא נושא הנבואות האלה.
ובאמת, ירמיהו, היושב בין בני בנימין, רואה בבנימין – אחיו הקטן של יוסף, מבני רחל גם הוא - את התקווה העתידית. לא רק ירושלים, לא רק מלכי בית דוד. בנימין כמעט ולא ניזוקה במלחמת החורבן, ותשתיותיה אפשרו התיישבות יהודית מיד לאחריו. התמונה עדיין איננה ברורה דיה, אולם לכשהתמנה גדליה לשבת במצפה שבנחלת בנימין ולשקם את הארץ, בהחלט ייתכן שירמיהו ראה בזה את תחילת התגשמות הנחמה.
לא לימים רחוקים הוא ניבא, אלא לימיו שלו; גם בפורענות וגם בנחמה. גם בזה שונה ירמיהו משאר הנביאים. ומפני כך, רצח גדליה היה מבחינתו אכזבה גדולה מאד, שעימה נחתם סיפור החורבן סופית. הוא לא זכה עוד לראות בעיניו כיצד מתיישבים שבי ציון שוב בעיקר בתחומי בנימין, בעוד תחומי יהודה, לפחות בתחילה, נזנחו מעט.
ומעניין שאף חז"ל שימרו זיכרון עמום בעניין; כשספר מלכים מדווח על המלך יאשיהו ההולך לדרוש בה' אצל חולדה הנביאה ולא אצל ירמיהו, מסביר זאת האמורא "ר' יוחנן אמר: ירמיה לא הוה התם שהלך להחזיר עשרת השבטים"; ירמיהו לא היה שם, כי הלך להחזיר את עשרת השבטים (מגילה יד עמ' ב; לדעת התלמוד שם אף החזירם בפועל...). עד כדי כך עזה תקוות הגאולה הכרוכה באותו סיפור קדמון, שעוד תשוב ותהדהד משיחי שקר רבים במהלך הדורות בסמבטיון ההיסטוריה היהודית.
באדיבות אתר 929
ונבנתה עיר על תלה
בתודעתו של דובר עברית בן ימינו מתקשר המונח "תֵּל" עם אתר ארכאולוגי (עד כדי כך שהמבקשים לתאר בדרך צחוק מלאכתו של ארכאולוג אמרו עליו שהוא "הולך בתל ומעלה חרס בידו"...), עיי חרבות שמצויים דרך כלל במקום גבוה מבחינה טופוגרפית.
עיון בדברי ירמיהו, מלמד שלצד השָבַת "ארמון על משפטו" והשבת "שבות אהלי יעקב", חלק מרכזי בנבואת הנחמה הוא "ונבנתה עיר על תלה" (יח). מונח זה, שמוכר היטב (לא מעט בזכות הכללתו בפיוט "לכה דודי" המושר מדי ערב שבת), מעורר שאלה: מה טעם תקוות הנביא לבניית העיר דווקא "על תלה"? וכי היה נגרע משהו לו הייתה נבנית העיר במקום חדש, ולא על גבי חורבות עתיקות יומין?
בדומה לכך, אמרו בתלמוד (ברכות ו, עמ' ב): "כל המשמח חתן וכלה – כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים". ואף כאן הבן שואל: מדוע "חורבות ירושלים"? וכי יש פגם בבנייתו של סתם בניין חדש?
דומה שהתשובה לכך נעוצה ברצון לבטא המשכיות. בשונה מגישות בנות ימינו, המאדירות את החידוש תוך מחיקת העבר והתנערות הימנו, בעולמה של מורשת ישראל כל עיר וכל בניין, אפילו חדשים הם, הם חוליה נוספת בשלשלת, ונושאים על גבם את מורשת העבר.
בניית עיר ומדינה, וכמוה בניינה של משפחה חדשה - אינם נבנים על קרקע בתולה, אלא "על תלה", על מורשת ומסורת. "אמרו את זה קודם, לפני", וזה מְשַנֶה, ועוד איך מְשַנֶה.
עיר חדשה, מדינה חדשה, ספרות חדשה, לשון חדשה, שיטת משפט חדשה, אינה יכולה לצפות פני עתיד תוך ניתוק מן העבר. החידוש – מבורך הוא, אך כדי שעליו יהיו רעננים, ענפיו יצמחו, ופירותיו יהיו נאים ומשובחים, זקוק הוא לשורשים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929
תקציר ירמיהו פרק ט"ו
תשובת ה' (א-ט)
בסוף הפרק הקודם, העם ביקש שה' ירחם עליהם ויפסיק את הבצורת. ה' עונה לעם ואומר שגם "אִם־יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל־הָעָם הַזֶּה" (א). הפורענות כבר נחתמה ואין דרך לתקן את המצב "וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן־יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר־עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם" (ד). בהמשך שוב מובאים תיאורי פורענות קשים "וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי אֶת־עַמִּי מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא־שָׁבוּ" (ז).
קינת הנביא (י-יד)
הנביא מקונן על היוולדו, מכיוון שהוא איש ריב ומדון מלידה: "אוֹי־לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל־הָאָרֶץ לֹא־נָשִׁיתִי וְלֹא־נָשׁוּ־בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי" (י). ה' מעודד את הנביא ואומר לו: "הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן וּנְחֹשֶׁת" (יב) – כלומר כשם שלא ניתן לשבור ברזל או נחושת, כך הנביא חזק ואויביו לא יצליחו לפגוע בו. אך הנביא ממשיך להקשות ושואל: "לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ" (יח). ה' עונה לו: "אִם־תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם־תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא־תָשׁוּב אֲלֵיהֶם" (יט). דברי ה' מעט קשים, ונדמה שהפירוש של רד"ק מבהיר את הדברים: אם תשוב – אחרי שחטאת שקראת לי "אכזב", אשיב אותך – תחזור בתשובה, ואז תהיה כפי שהיית בעבר: האויבים יבואו אליך, וילמדו כיצד לשמור את דרך ה', ולא שאתה תשוב אליהם, ותחטא בלשונך שוב. רק אז – "וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא־יוּכְלוּ לָךְ כִּי־אִתְּךָ אֲנִי לְהוֹשִׁיעֲךָ וּלְהַצִּילֶךָ נְאֻם־ה'" (כ).
תקציר ירמיהו פרק י"ד
הבצורת בירושלים, תחינת העם ותשובת ה' (א-י)
בפסקה זו מתואר כיצד בצורת קשה פקדה את ירושלים: "אָבְלָה יְהוּדָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ קָדְרוּ לָאָרֶץ וְצִוְחַת יְרוּשָׁלִַם עָלָתָה... בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה כִּי לֹא־הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ בֹּשׁוּ אִכָּרִים חָפוּ רֹאשָׁם" (ב). בעקבות הבצורת העם פונים לה' "אִם־עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי־רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ... לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא־יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ?" (ז-ט). ה' עונה לעם ואומר להם "כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ רַגְלֵיהֶם לֹא חָשָׂכוּ וַה' לֹא רָצָם עַתָּה יִזְכֹּר עֲוֹנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאתָם" (י).
דו שיח בין ה' והנביא (יא-טז)
ה' פונה אל הנביא ומבקש ממנו שוב לא להתפלל בעד העם "כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֶל־רִנָּתָם וְכִי יַעֲלוּ עֹלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רֹצָם כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנֹכִי מְכַלֶּה אוֹתָם" (יב). הנביא מזדעק לשמע דברי ה' ואומר שהנביאים אומרים לעם שיהיה שלום בירושלים! ה' מבהיר לירמיהו שמדובר בנביאי שקר "וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם" (יד), שגם הם יהיו בין הנפרעים "וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת־רָעָתָם" (טז).
קינה (יז-יח)
בקינה זאת ניתן לזהות באופן ברור שה' הוא המקונן בגלל הפתיחה "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה". ה' מקונן על המצב הקשה של העיר "תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיוֹמָם וְאַל־תִּדְמֶינָה כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת־עַמִּי מַכָּה נַחְלָה מְאֹד... אִם־יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי־חֶרֶב וְאִם בָּאתִי הָעִיר וְהִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב כִּי־גַם־נָבִיא גַם־כֹּהֵן סָחֲרוּ אֶל־אֶרֶץ וְלֹא יָדָעוּ" (יז-יח).
תחינה (יט-כב)
בעקבות דברי ה' העם תוהה מדוע ה' לא מושיע אותם "הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת־יְהוּדָה אִם־בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא?" (יט). העם מודה בחטאו "יָדַעְנוּ ה' רִשְׁעֵנוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ" (כ) ואף מכיר בגדלות ה' "הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם־הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים הֲלֹא אַתָּה־הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה־לָּךְ כִּי־אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־כָּל־אֵלֶּה" (כב). בפרק הבא תובא תשובת ה'.
תקציר ירמיהו פרק י"ג
מעשה האזור (א-יא)
ה' מצווה את ירמיהו לקנות אזור פשתים (לבוש תחתון או חגורה) ולא להביאו במים. הנביא ממלא את בקשת ה'. לאחר זמן ה' פונה שוב אל ירמיהו ומצווה עליו לקחת את האזור וללכת אל הפרת (כנראה נחל פרת ביהודה ולא נהר פרת במסופוטמיה), ולהטמין שם את האזור. אחרי ימים רבים שוב ה' פונה אל הנביא ומבקש ממנו להוציא את האזור מאותו מקום. הנביא מגלה שהאזור "נִשְׁחַת הָאֵזוֹר לֹא יִצְלַח לַכֹּל" (ז). ה' מסביר לנביא את המשל ואומר לו "כָּכָה אַשְׁחִית אֶת־גְּאוֹן יְהוּדָה וְאֶת־גְּאוֹן יְרוּשָׁלִַם הָרָב... כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל־מָתְנֵי־אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת־כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־כָּל־בֵּית יְהוּדָה נְאֻם־ה' לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ" (ח-יא).
משל נבל היין (יב-יד)
לאחר מעשה האזור מובא משל נוסף, משל היין. ה' מצווה את הנביא לומר לעם ש"כָּל־נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן" (יב). נבל הוא כלי קיבול ליין, והמטרה שלשמה הנביא מספר על כך שכל נבל יתמלא ביין היא "הִנְנִי מְמַלֵּא אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת... וְאֵת כָּל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם שִׁכָּרוֹן... וְלֹא אֲרַחֵם מֵהַשְׁחִיתָם" (יג-יד). השכרון מייצג את הפורענות שתבוא על הארץ.
חוסר הנכונות של העם לתיקון מביא לחורבן (טו-כז)
הנביא קורא לעם לשוב בתשובה בטרם יהיה מאוחר מדי, אך הגאווה מונעת מהם את התיקון (טו-יז). לאחר מכן הוא קורא למלך ולגבירה (=אשת המלך או אמו) להתאבל "הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתְּכֶם" (יח). הסיבה לאבל היא שיהודה תגלה מהארץ "הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָגְלָת שְׁלוֹמִים" (יט). ירושלים שתראה מופתעת לאור הפורענות תשאל "מַדּוּעַ קְרָאֻנִי אֵלֶּה" והתשובה היא "בְּרֹב עֲוֹנֵךְ נִגְלוּ שׁוּלַיִךְ נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ" (כב). הגורל של ירושלים נחרץ "זֶה גוֹרָלֵךְ מְנָת־מִדַּיִךְ מֵאִתִּי נְאֻם־ה'" (כה) מכיוון שירושלים לא מסוגלת להשתפר, בדיוק כפי ש"הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו?" (כג). הפסקה מסתיימת בצעקת ייאוש "אוֹי לָךְ יְרוּשָׁלִַם לֹא תִטְהֲרִי אַחֲרֵי מָתַי עֹד" (כו).
תקציר ירמיהו פרק י"ב
תלונת הנביא ותשובת ה' (א-ו)
הנביא מתלונן בפני ה' ושואל "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל־בֹּגְדֵי בָגֶד?" (א). ה' מוכיח את ירמיהו על תלונתו ומבהיר לו שהוא עומד להתמודד בניסיון קשה יותר "כִּי אֶת־רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת־הַסּוּסִים?" (ה) – כלומר ריצה ברגלים עייפה אותך, ואיך תתמודד בתחרות עם רוכבי הסוסים? ה' אומר לנביא שגם במשפחתו הוא לא יכול לבטוח "כִּי גַם־אַחֶיךָ וּבֵית־אָבִיךָ גַּם־הֵמָּה בָּגְדוּ בָךְ גַּם־הֵמָּה קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ מָלֵא אַל־תַּאֲמֵן בָּם כִּי־יְדַבְּרוּ אֵלֶיךָ טוֹבוֹת" (ו).
קינה (ז-יג)
בפסקה זו מובאת קינה ארוכה יחסית. הקינה היא של היחיד ואפשר להתלבט מי הדובר בה: ה', הנביא, או אדם אקראי מן העיר. המקונן מכריז "עָזַבְתִּי אֶת־בֵּיתִי נָטַשְׁתִּי אֶת־נַחֲלָתִי נָתַתִּי אֶת־יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ... רֹעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי בֹּסְסוּ אֶת־חֶלְקָתִי נָתְנוּ אֶת־חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה" (ז-י). בקינה מובא כיצד הארץ הפכה לשממה, ומדוע המקונן עזה אותה.
נבואה על הגויים (יד-יז)
נבואה קצרה זו מוקדשת לשכני ישראל "הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם" (יד). אך לאחר מכן ה' מגלה ש"וְהָיָה אַחֲרֵי נָתְשִׁי אוֹתָם אָשׁוּב וְרִחַמְתִּים וַהֲשִׁבֹתִים אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ וְאִישׁ לְאַרְצוֹ" (טו), בתנאי שהם "לָמֹד יִלְמְדוּ אֶת־דַּרְכֵי עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בִּשְׁמִי" (טז).