תקציר ירמיהו פרק כ"א

נבואה לצדקיהו ולעם בעת עליית בבל (א-י)

צדקיהו, המלך שבימיו נחרבו ירושלים והמקדש, פונה לירמיהו ומבקש ממנו לדרוש בה' בשבילו בזמן שהבבלים צרים על ירושלים: "דְּרָשׁ־נָא בַעֲדֵנוּ אֶת־ה' כִּי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל נִלְחָם עָלֵינוּ אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' אוֹתָנוּ כְּכָל־נִפְלְאֹתָיו וְיַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ" (ב).

ירמיהו עונה לצדקיהו בצורה קשה: "הִנְנִי מֵסֵב אֶת־כְּלֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים בָּם אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶת־הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם מִחוּץ לַחוֹמָה וְאָסַפְתִּי אוֹתָם אֶל־תּוֹךְ הָעִיר הַזֹּאת. וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל" (ד-ה). כלומר הנביא מסביר שהבבלים הם רק השליחים של ה', ובניגוד לחשיבה של העם, ה' הוא זה שנלחם בישראל, והוא לא מתכוון לרחם על העם. למרות זאת ירמיהו פונה באופן ישיר לעם ומציב בפניהם אלטרנטיבה: "הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל־הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה וְהָיְתָה־לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל" (ט). מי שיכנע בפני הבבלים – יינצל.

נבואות לבית מלך יהודה (יא-יד)

מכאן ועד הפרק הבא יובאו מספר נבואות שמיועדות ל"בית מלך יהודה". בפסקה הזאת הנביא דורש מהמלך לשפוט בצדק: "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן־תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם" (יב). לעם, שבטוחים בשלומם הנביא מבהיר ש: "וּפָקַדְתִּי עֲלֵיכֶם כִּפְרִי מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם־ה' וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּיַעְרָהּ וְאָכְלָה כָּל־סְבִיבֶיהָ" (יד).

Volver al capítulo

Seeing the Torah as a Ripe Fruit

The centerpiece of Parashat Yitro is when the nation of Israel receives the Torah. This event, together with the nation’s preparation for it, led the rabbinic sages to discuss the mental process and religious consciousness of the people as they agreed to take this step and accept the Torah. The Gemara in Massekhet Shabbat (88a) devotes significant attention to the fundamental questions that arise from this event. These questions include issues of force (the Gemara suggests that the mountain was held over them, threatening them with destruction if they did not agree) and free will (they accepted it willingly in the time of Ahasuerus), questions about the need for commandments (when Moshe was atop the mountain), questions regarding obedience, and so forth.

 

Perhaps the most powerful question of all those discussed in the Gemara deals with the relationship between innocence and recklessness, between innocence and wisdom. This problem arises from the response of the nation of Israel to the offer of the Torah, a response of unreserved acceptance: na’ase ve-nishma – “We will do and we will listen.”

 

Throughout history, over many generations, Jewish education has empowered its students to examine, to question, to ask, to challenge. “Jewish wisdom” is a well-worn myth that is accepted as fact by literature that presents Jews as intelligent, as able to always examine a problem from a different vantage point. This “Talmudic thinking,” an approach that makes use of dialogue to unearth approaches that were not obvious to the student earlier in the discussion, is described by Primo Levi in the following conversation that appears in his novel “If Not Now, When?”

 

“Pavel interrupted him. “I’ll explain what the Talmud is to you, with an example. Now listen carefully: Two chimneysweeps fall down the flue of a chimney; one comes out all covered with soot, the other comes out clean: which of the two goes to wash himself?”
Suspecting a trap, Piotr looked around, as if seeking help. Then he plucked up his courage and answered: “The one who’s dirty goes to wash.”
“Wrong,” Pavel said. “The one who’s dirty sees the other man’s face, and it’s clean, so he thinks he’s clean, too. Instead, the clean one sees the soot on the other one’s face, believes he’s dirty himself, and goes to wash. You understand?”
“I understand. That makes sense.”
“But wait; I haven’t finished the example. Now I’ll ask you a second question. Those two chimneysweeps fall a second time down the same flue, and again one is dirty and one isn’t. Which one goes to wash?”
“I told you I understand. The clean one goes to wash.”
“Wrong,” Pavel said mercilessly. “When he washed after the first fall, the clean man saw that the water in his basin didn’t get dirty, and the dirty man realized why the clean man had gone to wash. So, this time, the dirty chimneysweep went and washed.”
Piotr listened to this, with his mouth open, half in fright and half in curiosity.
“And now the third question. The pair falls down the flue a third time. Which of the two goes to wash?”
“From now on, the dirty one will go and wash,”
“Wrong again. Did you ever hear of two men falling down the same flue and one remaining clean while the other got dirty? There, that’s what the Talmud is like.”
 

This fictitious scenario is similar to what we actually come across in the Gemara embodied in such characters as Geviha ben Pesisa who consistently comes up with “out-of-the-box” answers (see Sanhedrin 91a) or the famous Hershele, the student of R. Baruch of Medzhybizh, who becomes the archetype Jewish comedian, reflecting the ability of the Jew to adopt a clever perspective on any simple situation, to answer a question with a question of his own, etc.

 

In light of all this, the encounter with the innocence of na’ase ve-nishma – “We will do and we will listen” – as a formative response to receiving the Torah, requires explanation.

 

Emmanuel Levinas describes this innocence when he writes:

“The truth of the Torah is given without any precursor, without first announcing itself in its idea, without announcing itself in its “essay,” in its rough draft. It is the ripe fruit which is given and thus taken and not that which can be offered to the childish hand, groping and exploring” (Nine Talmudic Readings, The Temptation of Temptations, p. 65).

 

Levinas is suggesting that the good of the Torah is so simple that deliberating about it would just be foolish. The acceptance of the Torah is not due to recklessness, it is due to simple belief, to the ability to immediately recognize the virtue of the Torah and to dismiss all considerations and hesitations. The Torah is not an antique clock with a complicated mechanism that begs to be taken apart in order to figure out what makes it tick. The Torah comes as a ripe fruit placed before you, which is entirely perfect in its nature and does not require study and investigation.

The description of the Torah as a ripe and eye-catching fruit fits in well with the desire to reveal its simplicity, the sublime aspiration of every Torah scholar: to peel away the coverings and add-ons, and to find the word of God hidden under the piles of superfluous explanations and expositions that have moved the Torah far from the true intent of God. It is easy to be swept away by the river of interpretations that have flowed far from their source. R. Yosef Kara, in his commentary to the Book of Shmuel, writes that the peshat – the simple meaning – is not merely a lifebuoy for the desperate swimmer in the sea of the Torah, rather it is the safety of dry land that the swimmer has been seeking:

“Whosoever does not know the simple meaning of the text and seeks the midrashic explanation, is like someone who has been swept away by a flowing river and from the depths of overwhelming waters reaches up for anything to grab onto to save himself. Had he truly devoted himself to clarifying the word of God, he would have worked on understanding the straightforward meaning of the matter” (1 Shmuel 1:17).

 

Uncovering the simple meaning is the greatest innovation that can be found in the Beit Midrash – not only in the study of the written Torah, which is what R. Yosef Kara is discussing, but also in the study of Talmud and Jewish law, and in all subjects of Torah study. “But, see, this I did find: God made men plain, but they have engaged in too much reasoning” (Kohelet 7:29). This is the essential foundation of the Torah – the adoption of common sense and healthy, straightforward logic. In the view of the Rambam, this pure and simple wisdom is the definition of prophecy and revelation – this is the experience of Mount Sinai.

Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק כ'

כליאת ירמיהו על ידי פשחור ונבואת ירמיהו עליו (א-ו)

בפרק הקודם ירמיהו עמד בחצר בית ה' וקרא נבואת פורענות. בעקבות נבואה זו, פשחור, שהיה "פָקִיד נָגִיד בְּבֵית ה'" (א) הכה את ירמיהו ונתן אותו "עַל־הַמַּהְפֶּכֶת אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית ה'" – מדובר בסוג של מעצר. ירמיהו בתגובה מנבא על פשחור דברים קשים: "הִנְנִי נֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכָל־אֹהֲבֶיךָ וְנָפְלוּ בְּחֶרֶב אֹיְבֵיהֶם וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְאֶת־כָּל־יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל וְהִגְלָם בָּבֶלָה וְהִכָּם בֶּחָרֶב... וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר אַתָּה וְכָל־אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר־נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר" (ד-ו).

תלונת ירמיהו (ז-יח)

בפסקה זו מובאת תחינה ארוכה יחסית של הנביא, שמבקש לנקום באויביו: "וַה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת־רִיבִי" (יב). באמצע התחינה הנביא מודה לה' על הצלתו "שִׁירוּ לַה' הַלְלוּ אֶת־ה' כִּי הִצִּיל אֶת־נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים" (יג), אך מיד עובר לקלל את יום היוולדו: "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר־יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל־יְהִי בָרוּךְ... לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי" (יד-יח). ייתכן שהמעבר בין פסוקי ההצלה וההודיה לייאוש מהחיים מתאר את המצב הנפשי הקשה בו נמצא הנביא, כאשר הוא נתון במהפכת.

Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק י"ט

בפרק זה מובאת נבואה אחת הכוללת מעשה סמלי של קניית בקבוק, ושבירתו.

ה' נגלה לירמיהו ומצווה אותו ללכת ולקנות בקבוק חרס ולאחר מכן ללכת לגיא בן הינום, שם הוא אמור לומר נבואת פורענות: "הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל־שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו" (ג). כחלק מנבואת הפורענות הנביא מכריז שגיא בן הינום יהפוך ל"גיא ההרגה" בעקבות ההרוגים הרבים: "וְלֹא־יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן־הִנֹּם כִּי אִם־גֵּיא הַהֲרֵגָה" (ו). כחלק מהפורענות, אנשים יאכלו את בשר ילדיהם.

לאחר תיאורים אלה הנביא שובר את הבקבוק ומסביר את הנמשל: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת־הָעָם הַזֶּה וְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת־כְּלִי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא־יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר. כֵּן־אֶעֱשֶׂה לַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם־ה' וּלְיוֹשְׁבָיו וְלָתֵת אֶת־הָעִיר הַזֹּאת כְּתֹפֶת" (יא-יב).

לאחר שירמיהו אמר את הנבואה הזאת בגיא בן הינום הוא עבר להשמיע דברי פורענות בחצר בית ה' מול כל העם. את התגובה לכך נקרא בפרק הבא.

Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק י"ח

נבואת בית היוצר (א-יז)

ה' מצווה את ירמיהו ללכת לבית היוצר, כלומר לבית מלאכה שמייצרים בו כלים מחומר. ירמיהו הולך לשם והוא רואה כיצד יוצר הכלי שלא מצליח ליצור את הצורה שרצה, זורק את הכלי ועושה אחד חדש. ה' נגלה לירמיהו ואומר לו "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן־אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ו). ה' הוא זה שקובע מה יהיה גורל העמים: "רֶגַע אֲדַבֵּר עַל־גּוֹי וְעַל־מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד... וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל־גּוֹי וְעַל־מַמְלָכָה לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ח-ט). על אף שהנביא הודיע לעם שה' "יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה וְחֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה" (יא) העם לא שב לה' "וְאָמְרוּ נוֹאָשׁ כִּי־אַחֲרֵי מַחְשְׁבוֹתֵינוּ נֵלֵךְ וְאִישׁ שְׁרִרוּת לִבּוֹ־הָרָע נַעֲשֶׂה" (יב). מכיוון שהעם בגד בה', הוא יביא עליהם פורענות "כְּרוּחַ־קָדִים אֲפִיצֵם לִפְנֵי אוֹיֵב עֹרֶף וְלֹא־פָנִים אֶרְאֵם בְּיוֹם אֵידָם" (יז).

ירמיהו ואויביו (יח-כג)

אויבי ירמיהו חושבים עליו "מַחֲשָׁבוֹת" הכוללות בעיקר פגיעה בנביא: "לְכוּ וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן וְאַל־נַקְשִׁיבָה אֶל־כָּל־דְּבָרָיו" (יח). בעקבות כך ירמיהו פונה לה' בתחינה ובבקשה שיפגע באויביו: "לָכֵן תֵּן אֶת־בְּנֵיהֶם לָרָעָב וְהַגִּרֵם עַל־יְדֵי־חֶרֶב וְתִהְיֶנָה נְשֵׁיהֶם שַׁכֻּלוֹת וְאַלְמָנוֹת וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת בַּחוּרֵיהֶם מֻכֵּי־חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה" (כא).

Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק י"ז

הפורענות מגיעה בעקבות עבודה בבמות (א-ד)

קטע קצר זה מלמד שהפורענות מגיעה בעקבות העבודה בבמות "כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל־עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת" (ב). הפורענות מתוארת בצורה קשה וחד משמעית: "וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת־אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־יָדָעְתָּ" (ד).

מזמורים ואמירות חכמה (ה-יג)

בפסקה זו מובאים כמה מזמורים ואמירות חכמה, הנוגעות לצדק הא­-להי. המזמור הראשון עוסק בצדיק וברשע ומנגיד ביניהם: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן־ה' יָסוּר לִבּוֹ", ולעומת זאת "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ" (ז). לסיכום, הנביא מציין שרק ה' יודע כיצד לתת גמול נכון: "אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (י).

הנביא מתמודד עם אויביו (יד-יח)

קטע זה נפתח בתחינה לה' "רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה" (יד). הדובר מבקש מה' שיגמול לאויביו גמול המגיע להם, ושהוא עצמו יוושע: "יֵבֹשׁוּ רֹדְפַי וְאַל־אֵבֹשָׁה אָנִי יֵחַתּוּ הֵמָּה וְאַל־אֵחַתָּה אָנִי הָבִיא עֲלֵיהֶם יוֹם רָעָה וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם" (יח).

נבואה על חשיבות שמירת השבת (יט-כז)

בפסקה זו הנביא מוכיח את העם על חילול השבת ומבהיר ששמירת השבת יכולה להציל את עם ישראל מהפורענות. הנביא בעיקר עוסק באיסור מסחר בשבת, איסור שלא נזכר בתורה אך מוכר מקטע זה ובעיקר מהתיאור בספר נחמיה בימי הבית השני. הנביא מסיים את הנבואה בכך שחילול השבת יוביל לפורענות "וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה" (כז).

Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק ט"ז

הילדים והוריהם ימותו בירושלים (א־יג)

בפתח נבואה זו קורא ה' לנביא ומצווה אותו "לֹא־תִקַּח לְךָ אִשָּׁה וְלֹא־יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (ב) והסיבה היא שהילדים והוריהם עומדים למות כחלק מחורבן ירושלים. על הנביא נאסר גם ללכת לנחם את האבלים על מות קרוביהם "כִּי־אָסַפְתִּי אֶת־שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם־ה' אֶת־הַחֶסֶד וְאֶת־הָרַחֲמִים" (ה). על אף שה' אומר "לֹא־אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה" (יג),

נחמה - הגאולה מבבל תהיה יותר גדולה מגאולת מצרים (יד-טו)

בין שתי נבואות הפורענות מובאת פסקת נחמה קצרה, המתארת את הגאולה מבבל כמשמעותית אפילו יותר מיציאת מצרים: "לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה' וְלֹא־יֵאָמֵר עוֹד חַי־ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם־חַי־ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל־אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם" (יד-טו).

נבואת פורענות (טז־יח)

ה' יקרא ל"דיגים" ול"צידים", כינוי לאויב, שיבוא ו"ידוג" או "יצוד" את עם ישראל: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ לְדַיָּגִים רַבִּים נְאֻם־ה' וְדִיגוּם וְאַחֲרֵי־כֵן אֶשְׁלַח לְרַבִּים צַיָּדִים וְצָדוּם מֵעַל כָּל־הַר וּמֵעַל כָּל־גִּבְעָה וּמִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים" (טז). פורענות זאת היא תוצאה של חטאי ישראל בארץ: "וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה מִשְׁנֵה עֲו‍ֹנָם וְחַטָּאתָם עַל חַלְּלָם אֶת־אַרְצִי" (יח).

הגויים יכירו בה' (יט־כא)

הנביא מתאר כיצד לעתיד לבוא יבואו הגוים ויודו בגדולתו של ה': "אַךְ־שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין־בָּם מוֹעִיל. הֲיַעֲשֶׂה־לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים" (יט-כ). בסוף הקטע מובאת קריאה לפורענות שתוביל להכרה בה': "לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת־יָדִי וְאֶת־גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי־שְׁמִי ה'" (כא). לא ברור למי מכוונת פורענות זאת. רד"ק הסביר שהכוונה היא לגויים שלא יודו בגדולת ה'. המלבי"ם הסביר שעל ידי כך שה' יביא פורענות על כל העולם, כולם יבינו את כוחו של ה'. ר"י קרא ושד"ל הסבירו שהפורענות מכוונת לעם ישראל, ולמעשה הקטע הקודם משמש כקל וחומר – הגויים יודעים ומכירים בה', ואילו עם ישראל לא, ועל כן יש לפרוע בהם.

Volver al capítulo

שלושה מסרים

Volver al capítulo

בני הרכבים - מחפשי א-לוהות

 

פרק ל"ה מספר על ירמיהו שקרא לבני הרכבים והציע להם לשתות יין. בני הרכבים סרבו להזמנה לשתות - "וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה... לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם. וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם" (ו-ז)...

בני הרכבים מסבירים לנביא שנכנסו לירושלים המיושבת מפחד הבבלים (שהרי נצטוו שלא לגור במגורי קבע), אך גם בירושלים הם המשיכו לשמור על שאר הציוויים. מכאן ממשיך ירמיהו לנבואה לעם ישראל - בני הרכבים שומרים על מצוות אביהם, ואתם בני ישראל אינכם שומעים למצוותיו של אבינו שבשמים!

מיהם בני הרכבים, האם הם מבני ישראל או מעם אחר, מהו עולמם הרוחני? בספר מלכים ב פרק י' מסופר על אבי השבט - יונדב בן רכב - שהיה שותף למהפכת יהוא, ואנו מסיקים שאמונת הייחוד הייתה ביסוד עולמו. מן המסופר בפרק בירמיהו אנו יכולים קצת להשלים את הפאזל. בני הרכבים היו שבט נודד שלא בנה בתים ואף לא נטע עצים, על מנת שלא להיות אחוז במקום אחד. הם גם לא שתו יין - הנהגה שמזכירה את מצוות הנזיר. אנו יכולים להסיק ששבט בני הרכבים היו כת נזירית של מחפשי א-לוהות. הם סברו שהבית והקבע מנתק את האדם מא-לוהיו, כאזהרת הכתובים בספר דברים - "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ... וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה'... הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם... הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר... לְמַעַן עַנֹּתְךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"... (דברים ח', יא-יז).

בני הרכבים נזכרים באחת מרשימות היחס של שבט יהודה בספר דברי הימים - "וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב" (דברי הימים א ב', נה). בספר שופטים (א', טז) מסופר על הקינים בני חותן משה שנספחו לשבט יהודה, ומכאן משמע שבני רכב הם מזרע הקינים חותן משה. הדברים נזכרים בפסוקים קצרצרים והמידע אינו מלא, ולנו לא נשאר אלא להשלים את הפאזל בהשערות.

בספר שמות מסופר על משה שברח מארמונות מצרים ופגש את יתרו שהיה כהן מדין וכן את א-לוהיו בהר חורב. מסופר גם על עם ישראל שברח ממצרים ולפני מעמד הר סיני פגש את יתרו. מצרים הייתה פאר התרבות האנושית ומפעלי הבנייה המצריים קיימים עד היום. משה היה צריך לפגוש את יתרו על מנת ללמוד ולהפנים שא-לוהים אינו נמצא בפאר ובזהב, אלא בדממת המדבר, ורק לאחר שפגש את יתרו הוא היה יכול לפגוש את א-לוהים בהר חורב שבלב המדבר.

כמסופר בספר במדבר (י', כט-לב), משה מציע ליתרו חותנו להצטרף למסע המדבר על מנת להראות להם את דרכם, ובתמורה יקבל נחלה בארץ הטובה. יתרו כנראה סרב והמשיך לחיות במדבר. בין בניו היו שעברו תהליך של עִיוּר והצטרפו לשבט יהודה שחי בספר המדבר, והיו שהמשיכו בנדודי המדבר.

בני הרכבים היו כנראה שריד של אותה אמונה שחיפשה את א-לוהים במדבר הלא מיושב. אפשר להמשיך ולשער השערות, וגם מה שאנו כתבנו כאן אינו אלא בגדר השערה, אולם כך דרכו של לימוד. לעיתים המידע המלא נמצא בכתובים, ולעיתים אין לנו אלא לשער ולהשלים את הפאזל. 

ואנו בני התרבות היושבים בבתים שבהם אין שומעים את קולות הרוח, שומעים לפתע קול רחוק של יונדב בן רכב שקורא לנו להשתחרר מכבלי התרבות בת אלפי השנים ולצאת אל ערום המדבר ולשמוע את קולות א-לוהים שכבר דורות רבים האדם אטם אוזנו משמוע.

עוד על זהותם של בני הרכבים ניתן לקרוא בפוסט מאת נתנאל שפיגל


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מפה ירמיהו ל"ד

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.