Moshe’s Hands

At first glance, Moshe’s role in the war against Amalek appears to be merely symbolic. The story at the end of Parashat Beshalah relates that it was Yehoshua who was sent to lead the troops in battle, while Moshe retreated to the top of the hill, with God’s staff in his hands. Still, the Torah describes that “whenever Moses held up his hand, Israel prevailed; but whenever he let down his hand, Amalek prevailed” (Shemot 17:11).  The shift of the pendulum between victory and defeat, between small successes and momentary failures, does not depend on what is happening on the battlefield but on the weakness or strength of Moshe Rabbeinu, with his persistence in raising up his hands towards heaven.

Regarding this, the Mishnah in Massechet Rosh HaShana (3:8) writes: “Did the hands of Moses wage war or break Israel’s ability to wage war? Rather this teaches that as long as Israel would look upwards and subject their hearts to their Father in heaven they prevailed, and if not, they fell.”

The rabbinic interpretation notwithstanding, the biblical verses do not indicate that the nation of Israel was involved in any way in Moshe’s exertions. Still, based on the approach suggested by the Mishnah, it appears that the people’s eyes were focused on the top of the hill, and that when Moshe’s hands were raised they turned their hearts towards heaven, and when he faltered, the people faltered, as well. Thus, the leader’s hands had a profound impact on the nation’s abilities.

But Moshe's hands became heavy. It is not easy to hold one’s hands aloft for a prolonged, uninterrupted, period of time. This would be a challenge for a young person. For an elderly man like Moshe, this task seems almost impossible.

According to the commentaries, the heaviness of Moshe’s hands was not physical. Pesikta Rabbati brings a number of opinions explaining the source of this heaviness:

“But Moshe’s hands grew heavy -

R. Yehoshua said: Moshe’s hands grew heavy from the sins of Israel, when they said, “Is the LORD present among us or not?”

R. Abahu said: Moshe’s hands grew heavy as if two jugs of water that were hanging on them.

R. Berechia the priest said in the house of Rebbe: The Holy One blessed be He said: Moshe’s hands are heavy upon me. They received the Torah; they received the Tablets of the Covenant; they received the Ten Commandments; they brought upon Pharaoh the ten plagues; they split the sea and led Israel across it.”

 

R. Yehoshua explains that Moshe’s hands are heavy because they must lift the entire nation with them, and Israel weighs them down because of its numerous sins. The doubts expressed by the people regarding God’s existence as their savior (“Is the LORD present among us or not?”) drag down Moshe’s hands and keep them from reaching skyward. Those who doubt God’s presence will not turn their heads up to Him, but will look directly at the enemy facing them. Moshe is carrying this weight. Raising up his hands is not so much the physical effort but the inner conviction and deep certainty that he must impart with his gaze, by holding up his hands, steadily, with conviction.

According to R. Abahu, it is as though Moshe is balancing two jugs of water on his hands. It is not just the weight, the gravity pulling down. The image of the water is important here. Water will spill out of the jugs is they are not perfectly balanced. Moshe’s job cannot be summed up as leading the people in the true faith in the midst of a mundane reality. His great challenge is how to find the correct mix – how to combine lifting one’s eyes to heaven while looking at the physical world. He must direct the people so that they successfully locate the exact point of equilibrium between seeking the divine and functioning in the vanity of everyday life.

Finally, according to R. Berechia, the weight of his hands did not affect Moshe so much as it affected God. When Moshe raises his hands, God does not perceive them as being the hands of an ordinary human being, but the hands that received the Torah, the Tablets, the Commandments. These hands are the ones that led the nation of Israel out of Egypt and brought them safely across the Sea of Reeds. Moshe’s hands are a type of “unconventional weapon” when they are turned up towards heaven. Moshe’s hands serve as an ultimatum that Israel can turn against God, obligating Him to act to protect them.

 

According to all three of these approaches, the description of Moshe’s hands as “steady hands” points to a powerful use of hidden dialogue, where mere hints – eye movements and hand movements – carry deep significance. Anyone who has seen how Hassidic leaders can express serious messages with a simple twist of the wrist understands how such things can be done with little physical exertion. R. Yehoshua suggests that Moshe’s hands create a storm of faith and emotion, given the ability to discern the hidden worlds. According to R. Abahu, the hands create an exact balance of emotional alignment. We are not moving from a state of apostasy to faith, we are simply recalibrating to a point of precision – a slight movement that does not produce turmoil and storms but a delicate and easy movement of the soul. According to R. Berechia, Moshe’s hands represent a silent prayer, beseeching God for life itself, with the people of Israel partnering in silent support, transferring the prayer from a personal appeal to a general, public plea.

These wars have never ceased and continue until today. The three-part struggle to maintain faith, balance and unity is the war against Amalek for all generations.

Volver al capítulo

מפה ירמיהו ל"ב

Volver al capítulo

גבורת השתיקה

 

בברכה הראשונה בתפילת העמידה נאמר: "... הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן, גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים...". מנסחי התפילה השתמשו בניסוחו של משה מספר דברים. המדרש (מדרש תהלים יט, ב) שם את ליבו לשינויים שהתרחשו בצירוף זה:

אמר ר' פנחס הכהן בר חמא: משה תקן להם לישראל סדר תפלה,
שנאמר "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא" (דברים י', יז),
הגדול - שעשה גדולות במצרים,
הגבור - שעשה גבורות על הים,
והנורא - שהוקם המשכן בימיו, שנאמר "נורא אלהים ממקדשיך ..." (תהלים ס"ח, לו).

משה קבע 3 כינויים – גדול, גבור ונורא. כשלכל אחד סיבתו: גדול כנגד הניסים במצרים, גבור כנגד הניסים בים, ונורא על המשכן שנבנה - שממנו יוצאת יראתו. ירמיה הנביא, שהתנבא במהלך החורבן, כבר אינו אומר את כל השלוש. וכך ממשיך המדרש:

ירמיה אמר "האל הגדול הגבור" (ירמיה ל"ב, יח),
ולא אמר "והנורא",
ולמה אמר "הגבור"?
אמר לזה נאה לקרותו גבור, שראה שבניו מסורין בקולרין, וביתו חרבה ושותק,
ולא אמר "והנורא", על בית המקדש שנחרב, שנאמר "נורא אלהים ממקדשך" (תהלים ס"ח, לו),
היכן הוא מורא? שנכנסו שונאים בביתו ולא נתייראו.

ירמיהו בחר להשמיט את הכינוי 'נורא', שהרי הנורא הוא כנגד בית המקדש, וידוע כי אין יראה מצד השונאים שנכנסו והחריבו. אבל המיוחד באמת במדרש זה, הוא ההסבר מדוע בחר ירמיה להשאיר את הכינוי 'גבור'. המדרש, שבתחילה הסביר את 'גבור' כמי שעשה גבורות על הים, מסביר פה את ה'גבור' כמי שמתאפק כשרואה את עמו מובל בשבי. גבורתו של האל בעת החורבן אינה כוחו ועוצמת ידו, אלא השתיקה וההכלה של העונש שהביא על עמו.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שדות של תקווה

Volver al capítulo

סוד הגאולה

 

כאשר נשמעים קולות המלחמה בשערי ירושלים (הבבלים צרים על ירושלים כבר למעלה משנה), ה' מספר לירמיהו, כי הנה חנמאל בן דודו, עומד להגיע אליו כדי להציע לו לקנות את חלקת שדהו, לפי דיני הגאולה שמקורם בספר ויקרא. ירמיהו לא נמצא בביתו ואף לא בירושלים. הוא אסור בידי המלך צדקיהו, בחצר המטרה (=בית הסוהר המלכותי) עקב נבואותיו הקשות על גורלה המר של ירושלים הנצורה, הצפוי להתגשם בקרוב. למרות זאת, כנראה תוך כדי מאמצים רבים, מצליח חנמאל להגיע אל ירמיהו. שם, עורך ירמיהו את טקס רכישת הקרקע על כל דקדוקיו, כאילו אין מלחמה בירושלים וכאילו ירמיהו עתיד לממש את הרכישה, למרות היותו עצור ואיש אינו יודע מה ילד יום.

ובאמת, העניין מהווה חידה גם בעיני ירמיהו. הוא נושא תפילה של תהייה אל בורא עולם. הרי אתה יודע הכל ורואה הכל, מתפלל ירמיהו, דרכי ההנהגה שלך בעולם הן מידה כנגד מידה, ואתה נוקט בדרך של שכר ועונש: "לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (יט). עשית נסים גדולים לעמך מיום צאתם ממצרים עד בואם אל הארץ הטובה הזאת. הם השיבו לך בחטאים גדולים ובסירוב תמידי לשמוע בקולך. ואכן, מידת הצדק שלך פוגעת בהם בימים אלו, כפי שמגיע להם: "הנה הסוללות באו העיר ללוכדה, והעיר ניתנה בידי הכשדים הנלחמים עליה... ואשר דברת היה..." (כד). אם כך הכל בסדר מבחינת הצדק הא-לוהי והחורבן הוא עובדה. מדוע אם כן ציווית עלי לקנות שדה בימים טרופים אלו? איזו משמעות יש לרכישת קרקע שלא אוכל לממשה שהרי: "והעיר נתנה ביד הכשדים" (כד)?

תשובת ה' אל ירמיהו היא: "הנה אני ה' אלוהי כל בשר הממני יפלא כל דבר"? (כז) זו אכן שאלה קשה מאוד. היא קשה מפני שהשאלה מופנית אל הנביא היודע את התשובה לשאלה הזאת, והיא קשה מפני שתמיהתו של ירמיהו אינה מובנת לכאורה, אמנם היום הוא החורבן, אבל מחר תבוא הגאולה, הייפלא מה' דבר?

אלא שמסתבר, שכל ענין הגאולה אינו פשוט כלל וכלל, ועוד יותר קשה ההבנה של היחסים שבין הקב"ה לעם ישראל. לפי ההבנה הפשוטה, ה' הביא את עם ישראל לארץ ישראל, העם חטא לקב"ה, ברוב שנות שבתו על הארץ, למעט תקופות מועטות. נביאי האמת הזהירו את עם ישראל ללא הפסק, לכן ברור שהעונש העומד לבוא על ראשם מיד הבבלים מוצדק לפי כל אמת מידה. אלא, שקיים מרכיב נוסף ביחסים הלא פשוטים שבין ה' לעמו. המרכיב הנוסף הוא ברית אבות.

הברית העתיקה הזאת, גורמת לכך שהקב"ה קשור אלינו ואנחנו אליו, בעבותות של נצח. לכן תמיד, לאחר תקופת הסבל העוברת על עמינו, ורק הקב"ה יודע את קיצה, תבוא תקופה של שיקום ובניה. השינוי הפיזי ילווה בשינוי רוחני עמוק. ההתנהגות המוסרית הטובה והנכונה חייבת להיות חלק מתהליך הגאולה. תהליך רוחני זה יבוא מלמעלה למטה, כדי להבטיח שעם ישראל יהיה ראוי לגאולה.

סוד זה, נעלם אפילו מעיניו של ירמיהו ולכן הוא נדרש למעשה הסמלי של קניית הקרקע. דווקא בשיא הייאוש יש לטעת בלבבות זיק של תקווה לקראת הגאולה שבוא תבוא בידי גואלו של עם ישראל.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

השיעור הגדול של ירמיהו

 

הנביא נתפס בעינינו כצינור, צינור נאמן שמעביר את הדברים ישירות מהאל אל העולם. המילים שהוא בוחר הן אולי המילים שהוא מנסח בעצמו, אבל התכנים והמסרים הם מה שקובע האלוקים בעצמו. הנביא מדבר בהחלטיות, מוסר את הדברים מלמעלה למטה, ללא פקפוק ובלי הרהור מחדש.

אולם, יש רגעים בהם שטף הדיבור נקטע, הזרם מתהפך והדברים עולים מלמטה למעלה. רגע כזה נחשף לפנינו כעת. נביא החורבן, איש הכאב והזעם מתבקש לפתע למסור מסר של נחמה. לא נאום רגיל אלא מעשה משמעותי, קנין בלתי חוזר - עם מחיר וחוזה ועדים ושמירה קפדנית בכלי חרש. ירמיה עושה ככל שנצטווה וחותם את הקניין במילים בלתי מתפשרות - "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים, בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (טו).

אבל, רגע אחד אחרי, ירמיה ממשיך לדבר והפעם מעצמו. הנביא מתפלל, מי שמביא את דבר האל אל העולם מבקש להביא את דבר העולם אל האל. ירמיה מביע פליאה, התלבטות על המשימה שניתנה לו, תמיהה על הבטחה שנראית כחסרת בסיס. פעמים רבות, ירמיה מתאר את גודלו של הקב"ה אבל הפעם התיאור הזה לא בא להרשים את השומעים אלא להביע את התרשמותו של המשמיע עצמו.

כאן לומד הנביא את השיעור הגדול שלו עצמו. שיעור שגם אנו זוכים להאזין לו. עם כל הכבוד לאדם המביא את דבר האלוקים אל המציאות, המרחק בין ההשגה האנושית לבלתי מושג לא התקצר בכהוא זה. 


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

נגישות המנהיג

 

תחילתו של המפגש בין משה וחותנו מתנהלת על מי מנוחות ובהפגנת חיבה הדדית אולם נראה שהמתח מתעורר "ממחרת" (יג): משה יושב לשפוט את העם, ויתרו אשר רואה את העומס המוטל על שכמו של משה, מציע לו להקים מערכת שיפוט מדורגת - משרי אלפים ועד שרי עשרות כדי להקל מעליו את משא העם. התורה מעידה, אמנם, שמשה קיבל את דברי יתרו, אולם נראה שלמרות שהצעת יתרו נתקבלה, היא לא היתה לגמרי לרוחו של משה: הצעתו של יתרו אולי היתה מצוינת מבחינה מנהלית, אך לא התאימה לתפיסתו של משה את תפקידו כרועה העדה. בהצעתו, יתרו מבטל למעשה את ערך תפקידו של משה כשופט כי הוא סבור שזה תפקיד הניתן להעברה לשופטים מקצועיים וממונים. את עיקר תפקידו של משה רואה יתרו בעמידה מול האלוקים - הבאת הדברים אל האלוקים, והודעת התורה לעם.

ההבדל בין משה ויתרו גדול מאוד: יתרו רואה את תפקידו של משה כתפקיד של נביא ומנהיג אשר שומע את דבר האלוקים, נואם ומלמד בפני כל העם ונדרש להכרעות בדברים הגדולים: "כל הדבר הגדול יביאו אליך" (כב). לעומתו, משה רואה את תפקידו בעמידה בפני האדם היחיד הבא לדרוש אלוקים. משה סבור שתפקידו הוא להפגיש את האדם מישראל עם האלוקים באופן הקרוב והישיר ביותר האפשרי מתוך תפיסה שהפיכת דבר האלוקים להודעות ולאזהרות תיצור מערכת חוצצת בין האדם הפשוט ובין אנשי המעלה ותגרום בהכרח לירידה ברמת גילוי האלוקים במחנה ישראל.

בדבר אחד חלק משה על יתרו ולא קיבל דעתו. יתרו הציע: "והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך" (כב). ואילו משה קבע ש: "את הדבר הקשה יביאון אל משה" (כו). משה קובע שאין גדול וקטן במשפט. יש דבר קשה - שהדיין לא יודע להכריע בו, והוא צריך לעבור לגדול ממנו, ויש דין פשוט, שבו יכולים לעסוק גם בערכאות הנמוכות.

מה ניתן לעשות כדי לפשר בין הדרישה הארגונית של יתרו לבין הדרישה הרוחנית של משה? ראשית, הלקח המוסרי מדברי משה הוא שחובה מוטלת על כל הדיינים שלא להבדיל בין דין גדול לבין דין קטן ובין שאלת חכם לבין שאלת קטן שבתלמידים. שנית, עליהם לדעת לזהות דין קשה ושאלה קשה כאשר הללו באים לפניהם, ואז להיות אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, להודות על האמת ולומר "לא ידעתי". גם מנהיג הדור חייב למנוע מן הביורוקרטיה מלהשתלט ולחסום אותו: אוזנו של המנהיג חייבת להיות קשובה, ודלתו פתוחה, כדי לאפשר ליחיד הסובל את הגישה הישירה אליו ואל האלוקים.

 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר

Volver al capítulo

מפה ירמיהו י'

Volver al capítulo

מפה ירמיהו ט'

Volver al capítulo

מסורת משפחתית

 

ירמיהו נשלח להתנבא בגיא בן הינום נבואה נוראית, על פורענות שהיא קשה עד כדי כך ש"כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו" (ירמיהו י"ט, ג). תיאור כזה של פורענות נזכר לראשונה במקום אחר– בנבואה על בית עלי ועל חורבן שילה (שמו"א ג', יא). גם תוכנן של הנבואות דומה. שתי הנבואות מדברות על החטא של חילול בית ה' (משכן שילה או המקדש בירושלים) בהקרבת קרבנות לא רצויים, חילול שמוביל לבסוף לחורבן של בתים פרטיים – בית עלי ובתי ירושלים. 

אין זו הפעם היחידה שירמיהו מזכיר את משכן שילה ואת חורבנו. גם בנבואתו בפרק כ"ו, המדברת על שאננותם של ישראל ובטחונם במקדש, הוא מזכיר את חורבן שילה כדי להראות שחורבן ירושלים גם הוא אפשרי:" וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה" (ירמיהו כ"ו, ו), ובדומה לכך גם בפרק ז'. 

ירמיהו לא מזכיר את שילה ואת בית עלי בנבואותיו לשוא. זהו סיפורו האישי: ירמיהו, שהיה "מהכהנים אשר בענתות", היה ככל הנראה ממשפחתו של אביתר הכהן, נכדו של עלי, אותו גירש שלמה המלך לענתות (מל"א ב', כו).

כאשר ירמיהו מדבר על חורבן בית המקדש ובתי ירושלים, הוא מדבר מתוך סיפור החורבן העתיק של משפחתו. דבר זה מתבטא בנבואה פה, בפרק שלנו. הוא כבר שמע בעבר על פורענות שצלצלה באוזניים, וכשהוא מנפץ את הבקבוק, הוא ממש שומע את הפורענות הבאה. הוא יודע מה זה בתים שנהרסים כתוצאה מחילול הקודשים, ולכן, בנסיון להציל את ישראל מהפורענות שאבות אבותיו חוו בעצמם, מתחנן שישראל יקשיבו ולא יהרסו בעצמם את בתיהם.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.